בְּלָאו דִּנְבֵילָה קָא מִיפַּלְגִי,

בלאו של איסור אכילת נבילה והדומים לו קא מיפלגי [חלוקים הם], לפי שנאמר: "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא), ונחלקו האם יש לראותו כלאו שניתק לעשה או כלאו רגיל, שיש עליו עונש מלקות.

רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לָאו מְעַלְיָא הוּא, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: לָאו לָאו מְעַלְיָא הוּא.

ר' עקיבא סבר לאו מעליא הוא [לאו מעולה, גמור, הוא] שהעובר עליו לוקה, כעובר על שאר לאוין, שלדעתו אי אפשר לומר שהוא בכלל לאו הניתק לעשה, שהרי במקרה זה אין העשה של "לגר אש בשעריך תתננה ואכלה" מהווה תיקון כלשהו לאיסור שעבר, שהרי מאחר וכבר אכלה שוב אינו יכול לתיתה לגר, אלא ודאי כוונת הפסוק לומר כי אסור לך לאכול נבילה ולכן תנה לגר. ור' יוסי הגלילי סבר: לאו לאו מעליא [אינו לאו מעולה, גמור] הוא, אלא הוא מעין לאו הניתק לעשה, שכיון שנאמרה האמירה החיובית בסוף המאמר ("תתננה ואכלה") הרי זה כמצוות לא תעשה שיש לה תיקון.

אַבַּיֵי אָמַר: דְּכּוּלֵּי עָלְמָא לָאו דִּנְבֵילָה – לָאו מְעַלְיָא הָוֵי, וְהָכָא בְּ״תַּעֲזוֹב״ קָא מִיפַּלְגִי.

ואילו אביי אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] לאו של איסור נבילה לאו מעליא הוי [מעולה, גמור הוא] ואינו נחשב כלאו הניתק לעשה והכא [וכאן] נחלקו בדין לקט שכחה ופאה, שלאחר שנאמר: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט" נאמרה מצות עשה: "לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, ט-י), ובמצוות "תעזב" האמורה שם קא מיפלגי [חלוקים]; ש

דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: ״תַּעֲזוֹב״ – מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: הָשְׁתָּא מַשְׁמַע.

ר' עקיבא סבר: "תעזב" מעיקרא משמע [מתחלה משמע], שמלכתחילה יש מצות עשה לעזוב לקט שכחה ופאה, ואם לא עזב ולקטם — עבר על מצוות לא תעשה גמורה, ולוקה עליה. ואילו ר' יוסי הגלילי סבר: השתא משמע [עכשיו משמעו], שגם אם עבר וליקט, חל עליו החיוב לתקן את שעשה בכך שיעזוב לעניים את שליקט, ואם כן אין זה איסור לאו גמור, אלא בכלל "לאו הניתק לעשה", שהרי יש לו תיקון במעשה.

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מִתְוַדֶּה? ״עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי וְחָטָאתִי״, וְכֵן בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ הוּא אוֹמֵר: ״וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם״, וְכֵן בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה״ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֲוֹנוֹת – אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָהּ בָהּ״,

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: כיצד מתודה מהו סדר המילים בוידוי — "עויתי פשעתי וחטאתי" וכן בשעיר המשתלח הוא אומר בכתוב לפי הסדר זה: עוונות, פשעים, חטאים, שכן נאמר: "והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, כא). וכן בהתגלות ה' למשה הוא אומר: "נשא עון ופשע וחטאה" (שמות לד, ז), אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים שתוכן הדברים הוא כי עונות אלו הזדונות (עבירות שעושים בזדון) וכן הוא אומר בכתוב: "הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה" (במדבר טו, לא) הרי שמדובר על עבירות שעושה אדם במזיד.

פְּשָׁעִים – אֵלּוּ הַמְּרָדִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי״ וְאוֹמֵר ״אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא״, לְכָל חַטֹּאתָם – אֵלּוּ הַשְּׁגָגוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה״. וּמֵאַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עַל הַזְּדוֹנוֹת וְעַל הַמְּרָדִים חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁגָגוֹת?

פשעים אלו המרדים, שלא די שחטא במזיד, אלא שעושה זאת כיון שמורד בקדוש ברוך הוא, וכן הוא אומר במקרא: "מלך מואב פשע בי" (מלכים ב' ג, ז), כלומר: מרד בי. ואומר: "אז תפשע לבנה בעת ההיא" (מלכים ב' ח, כב), ואילו "לכל חטאתם" — אלו השגגות, וכן הוא אומר: "נפש כי תחטא בשגגה" (ויקרא ד, ב). ואם כן לפי משמעות הדברים לא יתכן הסדר שהציע ר' מאיר, כי מאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות?!

אֶלָּא כָּךְ הָיָה מִתְוַדֶּה: חָטָאתִי וְעָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וכו׳. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ״ וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר: ״חָטָאנוּ (וְהִרְשַׁעְנוּ וּמָרַדְנוּ)״ וְכֵן בְּדָנִיֵּאל הוּא אוֹמֵר: ״חָטָאנוּ (וְהֶעֱוִינוּ) וְהִרְשַׁעְנוּ וּמָרַדְנוּ״ אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה״? אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין לְפָנֶיךָ וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה – עֲשֵׂה לָהֶם זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת.

אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי. וכן בדוד הוא אומר לפי סדר זה: "חטאנו עם אבתינו העוינו הרשענו" (תהלים קו, ו), וכן בשלמה הוא אומר: "חטאנו והעוינו רשענו" (מלכים א' ח, מז), וכן בדניאל הוא אומר: "חטאנו ועוינו הרשענו ומרדנו" (דניאל ט, ה). אולם לפי זה מהו הסדר בלשון הדברים שאמר משה "נשא עון ופשע וחטאה"? שהרי בדבריו לשון "חטאה" הוא האחרון! — כך יש להבין: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה — עשה להם זדונות כשגגות ולכן יהא נושא (מוחל) על עון ופשע כאילו היתה זו חטאה, כלומר שגגה.

אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. פְּשִׁיטָא, יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים! מַהוּ דְּתֵימָא: מִסְתַּבֵּר טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּקָמְסַיַּיע לֵיהּ קְרָא דְּמֹשֶׁה, קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים, שסדר הדברים הוא "חטאתי עויתי פשעתי". ותוהים על פסק הלכה זה: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא כלל ידוע הוא: יחיד ורבים הלכה כרבים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] במקרה זה, כיון שמסתבר טעמיה [טעמו] של ר' מאיר דקמסייע ליה קרא [שמסייע לו הכתוב] של משה שבו מפורש סדר הדברים כדבריו ולכך תהא הלכה כמותו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הלכה כחכמים.

הַהוּא דְּנָחִית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, וַעֲבַד כְּרַבִּי מֵאִיר. אֲמַר לֵיהּ: שָׁבְקַתְּ רַבָּנַן וְעָבְדַתְּ כְּרַבִּי מֵאִיר? אֲמַר לֵיהּ: כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לִי כְּדִכְתִיב בְּסֵפֶר אוֹרַיְיתָא דְּמֹשֶׁה.

מסופר: ההוא דנחית קמיה [אדם אחד ירד לפני התיבה לפני] רבה ועבד [ועשה] כסדר הוידוי של ר' מאיר, אמר ליה [לו] רבה: שבקת רבנן [עזבת את שיטת חכמים] שהם רבים ועבדת [ועשית] כשיטת ר' מאיר?! אמר ליה [לו] אותו אדם: אני כשיטת ר' מאיר סבירא לי [סבור אני], כדכתיב [כפי שנאמר] מפורש בספר אורייתא דמשה [תורת משה].

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִפֵּר״ – בְּכַפָּרַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּכַפָּרַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כַּפָּרַת דָּמִים?

תנו רבנן [שנו חכמים] במדרש ההלכה: נאמר: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, ו), ויש לומר כי בכפרת דברים שבוידוי הכתוב מדבר. אתה אומר בכפרת דברים, או אינו אלא כפרת דמים שכל כפרה האמורה בקרבן היא בהזאת הדם על המזבח.

הֲרֵי אֲנִי דָּן: נֶאֶמְרָה כָּאן כַּפָּרָה, וְנֶאֶמְרָה לְהַלָּן כַּפָּרָה. מַה כַּפָּרָה הָאֲמוּרָה בַּשָּׂעִיר – דְּבָרִים, אַף כַּפָּרָה הָאֲמוּרָה בַּפָּר – דְּבָרִים.

הרי אני דן בגזירה שוה: נאמרה כאן בפר החטאת לשון "כפרה" ונאמרה להלן בשעיר המשתלח לשון "כפרה" ("והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו". ויקרא טז, י) מה "כפרה" האמורה בשעיר כפרת דברים שהרי אינו נשחט, ואין דמו נזרק על המזבח, אף "כפרה" האמורה בפר — דברים.

וְאִם נַפְשָׁךְ לוֹמַר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ״ – וַעֲדַיִין לֹא נִשְׁחַט הַפָּר.

ואם נפשך (רצונך) לומר ולטעון דבר כנגד הוכחה זו, הרי לך הוכחה נוספת: הרי הוא אומר: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, יא), הרי שנאמרה לשון כפרה אף שעדיין לא נשחט הפר והרי זו הוכחה שכפרה זו כפרת דברים בוידוי היא, ולא בזריקת הדם.

מַאי וְאִם נַפְשָׁךְ לוֹמַר? וְכִי תֵּימָא: נֵילַף מִשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים שֶׁכַּפָּרָתוֹ בְּדָמִים – הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְכִפֶּר״, וַעֲדַיִין לֹא נִשְׁחַט הַפָּר.

ומבררים במדרש זה: מאי [מה] פירוש האמור בו "ואם נפשך לומר", שמובן ממנו שיש מקום לערער את תוקפו של הטעם הראשון, ומה היא הקושיה שרמז לה? — הוא הדבר: וכי תימא [ואם תאמר] שבמקום ללמוד משעיר המשתלח נילף [נלמד] משעיר הנעשה בפנים, נלמד מהשעיר שמביאים דמו לפני ולפנים שכפרתו בדמים, אם כן הרי הוא אומר כנגד זה "וכפר" — ועדיין לא נשחט הפר.