וְכִי עָיֵיל לַהֵיכָל – בַּמִּזְבֵּחַ פָּגַע בְּרֵישָׁא. דְּתַנְיָא: שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן, מָשׁוּךְ מִן הַכּוֹתֶל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם מְשׁוּכָה מִן הַכּוֹתֶל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, מִזְבֵּחַ מְמוּצָּע וְעוֹמֵד בָּאֶמְצַע וּמָשׁוּךְ כְּלַפֵּי חוּץ קִימְעָא. וְנוֹקְמֵיהּ לַהֲדַיְיהוּ! כֵּיוָן דִּכְתִיב: ״וְאֶת הַמְּנוֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן״ בָּעֵינַן דְּחָזוּ אַהֲדָדֵי.

וכי עייל [וכאשר הוא נכנס] להיכל — במזבח פגע ברישא [הוא פוגש תחילה] לפני שהוא מגיע למנורה, ולכן עושה הוא את מצות המזבח קודם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: השלחן נמצא בצד צפון של ההיכל, משוך (מרוחק) מן הכותל שתי אמות ומחצה, ומנורה נמצאת בדרום, משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה. מזבח ממוצע ועומד באמצע ההיכל ומשוך כלפי חוץ קימעא (מעט). ונמצא שבו פוגשים תחילה. לגוף הענין שואלים: ונוקמיה [ונעמיד אותו], את המזבח, להדייהו [יחד עמם] עם השלחן והמנורה בשורה אחת, ומדוע הוא משוך כלפי חוץ? ומשיבים: כיון דכתיב [שנאמר]: "ואת המנרה נכח השלחן" (שמות כו, לה), בעינן דחזו אהדדי [צריכים אנו שיראו זה את זה], ולכן אין מעמידים את המזבח בדיוק ביניהם כדי לא לחצוץ ביניהם.

אָמַר רָבָא, שְׁמַע מִינָּהּ מִדְּרֵישׁ לָקִישׁ: עֲבוֹרֵי דְּרָעָא אַטּוֹטֶפְתָּא – אָסוּר. הֵיכִי עָבֵיד – מִדְּרָעָא לְטוֹטֶפְתָּא.

אמר רבא: שמע מינה [למד מכאן] מדברי ריש לקיש שאין מעבירין על המצוות, כי עבורי דרעא אטוטפתא [לעבור לדלג על תפילין של יד כדי להניח תפילין של ראש] אסור, שהרי בשעת הנחתן הוא מגיע לזרוע תחילה. היכי עביד [היאך הוא עושה]? — מדרעא לטוטפתא [מקדים בהנחת תפילין של יד ואחר כך עובר לתפילין של ראש].

״וַהֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרוֹת קוֹדֵם לְדַם הַתָּמִיד, וְדַם הַתָּמִיד קוֹדֵם לַהֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרוֹת״. מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבַּיֵי: הַהוּא ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״ דִּשְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים דְּלָא צְרִיכִי – שְׁדֵינְהוּ לְהָכָא, חַד שַׁדְּיֵיהּ לַהֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרוֹת דְּלִיקַדְמֵי לְדַם הַתָּמִיד, וְחַד שַׁדְּיֵיהּ לְדַם הַתָּמִיד דִּנְקַדְּמֵיהּ לַהֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרוֹת,

עוד שנה אביי כי "הטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות". ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? אמר אביי: ההוא (אותו) "בבקר בבקר" שנאמרו בשני גזירי עצים דלא צריכי [שאינם נצרכים] לקביעת זמן סידורם לעצמו, שהרי כפי שכבר הובהר, מקדימים את הנחת שני גזירי העצים משום שהם שייכים לעבודת המערכה, ולכך שדינהו להכא [הטל, שים, מילים יתירות אלו לכאן], לענין עבודות אחרות של בוקר, שאם אינו ענין ללמוד ממנו דבר אחד תנהו ענין ללמוד ממנו דבר אחר, ואם כן, חד שדייה ["בבוקר" אחד הטל אותו] לענין הטבת חמש נרות דליקדמי [שיקדמו] לדם התמיד, וחד שדייה [ואחד הטל אותו] לדם התמיד — דנקדמיה [להקדימו] להטבת שתי נרות.

חַד שַׁדְּיֵיהּ לַהֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרוֹת דְּלִיקַדְמֵי לְדַם הַתָּמִיד, דְּהָכָא תְּלָתָא וְהָכָא תְּרֵי.

ומפרטים: חד שדייה [אחד הטל אותו] להטבת חמש נרות — דליקדמי לדם התמיד ועל ידי כך יש הכא תלתא [כאן שלוש] "בבוקר" שנים הכתובים במפורש בהטבת הנרות (שמות ל, ז) ואחד שהוספנו מן הכתוב בגזירי העצים. והכא [וכאן] בדם התמיד תרי [שתים], אחד הכתוב בו במפורש (שמות כט, לט) ואחד הנוסף מגזירי העצים.

וְחַד שַׁדְּיֵיהּ לְדַם הַתָּמִיד דִּנְקַדְּמֵיהּ לַהֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרוֹת. אַף עַל גַּב דְּהָכָא תְּרֵי וְהָכָא תְּרֵי – מְכַפֵּר עָדִיף.

וחד שדייה לדם התמיד [ואחד הטל, הוסף אותו] על דם התמיד, דנקדמיה [שיקדם] להטבת שתי נרות. אף על גב דהכא תרי והכא תרי [אף על פי שכאן שנים וכאן שנים] שנאמרו פעמיים לשון "בבוקר" בהטבת הנרות (שמות ל, ז) ואם מוסיפים "בבוקר" אחד לתמיד נמצא כאילו בשניהם נאמר "בבוקר בבוקר", מכל מקום דם התמיד שבזריקתו הוא מכפר, לכך הריהו עדיף ויש להקדימו.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי, וְאֵימָא: חַד שַׁדְּיֵיהּ לְדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי דִּנְקַדְּמֵיהּ לְדַם הַתָּמִיד, דְּהָכָא תְּלָתָא וְהָכָא תְּרֵי, וְחַד שַׁדְּיֵיהּ לְדַם הַתָּמִיד דְּנִקְדוֹם לַהֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרוֹת, דְּאַף עַל גַּב דְּהָכָא תְּרֵי וְהָכָא תְּרֵי, מְכַפֵּר עָדִיף! אִם כֵּן אַפְסוֹקֵי בְּמַאי מַפְסַקַתְּ לְהוּ?

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ואימא [ואמור] לא כן, אלא: חד [אחד] מהכתובים "בבוקר" שדייה [הטל, הוסף, אותו] למצוות דישון מזבח הפנימי, דנקדמיה [שיקדם] לדם התמיד, דהכא תלתא והכא תרי [שכאן שלושה וכאן שנים], וחד שדייה [ואחד הטל, הוסף אותו] לדם התמיד דנקדום [שיקדם] להטבת חמש נרות ותאמר, כפי שאמרנו, שאף על גב דהכא תרי והכא תרי [אף על פי שכאן שנים "בבוקר בבוקר" וכאן שנים "בבוקר בבוקר"], מכל מקום דם שהתמיד שהוא מכפר עדיף וראוי להקדימו! את הקושיה הזאת דחה אביי באומרו: אם כן אפסוקי במאי מפסקת להו [במה מפסיק אתה אותם] בין הטבת חמש להטבת שתי נרות?

הָנִיחָא לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר: לָמָּה מְטִיבִין וְחוֹזְרִים וּמְטִיבִין – כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ כָּל הָעֲזָרָה כּוּלָּהּ, שַׁפִּיר.

הניחא [זה נוח ומובן] לדעת ריש לקיש שאמר: למה מטיבין וחוזרין ומטיבין את המנורה, ואין מטיבים בבת אחת את כל שבעת הנרות — כדי להרגיש (להרעיש) את כל העזרה כולה שאנשים נכנסים ויוצאים לקיים מצוה זו בטכס גדול, לשיטה זו אכן שפיר [יפה], שהרי לא משמע מדבריו כי היתה נעשית עבודה כלשהי בין הטבת הנרות הראשונה לשניה,

אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״ חַלְּקֵהוּ לִשְׁנֵי בְּקָרִים, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר!

אלא לשיטת ר' יוחנן שאמר כי מה שנאמר בקטורת "בבקר בבקר", פירושו — חלקהו לשני בקרים, כלומר: חלק את עבודת הטבת הנרות לשני חלקים על ידי עבודה אחרת שתעשה ביניהן, ולשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אין עבודה באמצע ואם כן בהכרח יש לפרש כדברי אביי הראשונים.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: הַאי ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״ דְּעֵצִים מִי מִיַּיתַּר? הָא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא: נִקְדְּמוּ לְמַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטוֹרֶת! אֲמַר לֵיהּ: וְלָאו מִי אוֹקִימְנָא ״עָלֶיהָ״ – וְלֹא עַל חֲבֶרְתָּהּ, מִכְּלָל דְּאִיתָה לַחֲבֶרְתָּהּ.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: לעיקרם של דברי אביי, האי [זה] "בבקר בבקר" שנאמר בגזירי עצים, מי מייתר [האם מיותר הוא] שניתן ללמוד ממילים אלה לענינים אחרים? הא מיבעי ליה לגופיה [הרי נחוץ הוא לגופו], דקאמר רחמנא [שאמרה תורה] "בבוקר בבוקר" — שעל ידי כך נקדמו [שיקדימו בסידורם] למערכה שניה של קטורת! אמר ליה [לו]: ולאו מי אוקימנא [האם לא העמדנו, הסברנו כבר] שנאמר "עליה" בהבערת העצים להדגיש עליה ולא על חברתה, מכלל דאיתה [מכאן שיש] כבר לחברתה — המערכה השניה של הקטורת — במקומה עוד טרם סידור שני גזירי העצים הללו.

מַאי שְׁנָא דְּעָבֵיד הֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרוֹת בְּרֵישָׁא? נַעֲבֵיד הֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרוֹת בְּרֵישָׁא! כֵּיוָן דְּאַתְחִיל בְּהוּ – עָבֵיד רוּבָּא. וְנַעֲבִיד שִׁית! אָמַר קְרָא: ״בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרוֹת יַקְטִירֶנָּה״ וְאֵין נֵרוֹת פְּחוּתוֹת מִשְּׁתַּיִם.

ומוסיפים לשאול בדין הטבת הנרות, גם אם צריך לחלק את ההטבה לשני חלקים: מאי שנא דעביד [במה שונה, מה טעם, שהוא עושה] הטבת חמש נרות ברישא [בתחילה]? נעביד ברישא [נעשה] הטבת שתי נרות [בתחילה]! ומשיבים: כיון דאתחיל בהו עביד [שכבר התחיל בהן בעבודה זו עושה הוא] את רובן. ומקשים: אם כן ונעביד שית [ונעשה שש נרות]! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "בהיטיבו את הנרת יקטירנה" (שמות ל, ז) ואין נרות האמורים בלשון רבים פחותות משתים, ללמדנו כי בכל עת שעושים הטבה צריך לתקן לפחות שני נרות.

״וַהֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרוֹת קוֹדֶמֶת לִקְטוֹרֶת״, דְּאָמַר קְרָא: ״בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרוֹת״ וַהֲדַר ״יַקְטִירֶנָּה״.

נאמר עוד בדברי אביי כי "והטבת שתי נרות קודמת לקטורת", שאמר קרא [הכתוב] "בהיטיבו את הנרת" תחילה, והדר [ואחר כך] נאמר "יקטירנה", הרי שהטבה קודמת להקטרה.

״וּקְטוֹרֶת לְאֵבָרִים״, דְּתַנְיָא: יוּקְדַּם דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״ לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״בֹּקֶר״ אֶחָד בִּלְבַד.

שנינו עוד בדברי אביי כי "וקטורת קודמת לאברים". ודבר זה נלמד ממה דתניא [שכן שנינו בברייתא] בביאור ענין זה: יוקדם דבר (הקטרת הקטורת) שנאמר בו "בבקר בבקר", לדבר (קרבן התמיד) שלא נאמר בו אלא "בקר" אחד בלבד ("את הכבש האחד תעשה בבוקר". שמות כט, לט).

״וְאֵבָרִים לְמִנְחָה״, דְּתַנְיָא: מִנַּיִין שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֵם לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר,

עוד אמר אביי כי "ואברים קודמין להקרבת המנחה של קרבן התמיד ". ודבר זה נלמד ממה דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מניין שלא יהא דבר מונח על עצי המערכה קודם לתמיד של שחר?