וְהָא אִיכָּא אַמָּה תִּקְרָה וְאַמָּה מֵעֲזִיבָה! שְׁעָרִים דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן דְּשִׁישָׁא נִינְהוּ – בְּמַשֶּׁהוּ עָבְדִי לְהוּ. וְהָא אִיכָּא הַאֵיךְ מַשֶּׁהוּ! כֵּיוָן דְּלָא הֲוַאי אַמְתָא – לָא חָשֵׁיב לָהּ.

והא איכא [והרי יש] מעל לחלל השער גם אמה עובי של תקרה של עץ ואמה מעזיבה העשויה מטיח וטיט לסתום יפה את החרכים שבמבנה, הרי שהיו שם לפחות עשרים וחמש אמה! ומשיבים: שערים של בית המקדש, כיון דשישא נינהו [שמשל אבן שיש היו], במשהו עביד להו [היו עושים אותם], כלומר: לא היו צריכין לעשות מעל האבן תקרה ומעזיבה עבים כל כך, ואפשר היה לעשותם דקים מאד. ומקשים: והא איכא האיך [והרי יש על כל פנים אותו] משהו של תקרה ומעזיבה והרי זה יותר מעשרים ושלוש אמות! ומשיבים: אכן ודאי כך היה, אלא כיון שלא הואי אמתא [היתה התקרה אמה שלימה] לא חשיב לה [מונה אותה].

״פָּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ״ וכו׳. מַאי שְׁנָא שֶׁל בּוּץ? כִּדְאָמַר רַב כַּהֲנָא: כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר שֶׁעֲבוֹדַת הַיּוֹם בְּבִגְדֵי בּוּץ. הָכָא נַמִי: שֶׁיַּכִּיר שֶׁעֲבוֹדַת הַיּוֹם בְּבִגְדֵי בּוּץ.

שנינו במשנה כי היו פורסים מסביב לכהן בשעת טבילתו סדין של בוץ (פשתן) לצניעות. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דווקא] של בוץ? ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב כהנא בענין דומה: כדי שיכיר וישים אל לבו שעבודת היום המיוחדת ליום הכיפורים בבגדי בוץ הם. הכא נמי [כאן גם כן] עשו סדין של בוץ כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ.

מתני׳ פָּשַׁט, יָרַד, וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ וְקִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד, קְרָצוֹ, וּמֵירֵק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ. קִבֵּל אֶת הַדָּם וּזְרָקוֹ.

פשט הכהן הגדול בגדי הלבן שהיו עליו ירד למקוה וטבל, עלה ונסתפג (התנגב במגבת כדי לספוג את הלחות מעליו). לאחר מכן הביאו לו בגדי זהב, שמונה בגדים של כהן גדול ולבש אותם, וקידש (רחץ) ידיו ורגליו. הביאו לו את כבש התמיד של שחר קרצו (שחט את רוב שני הסימנים שבו) ומירק (גמר) כהן אחר את השחיטה על ידו (בשבילו), כדי שיוכל הכהן הגדול למהר ולקבל את הדם ולהמשיך בעבודתו. ומיד בסיום השחיטה קבל הכהן הגדול את הדם בכלי וזרקו על המזבח.

נִכְנַס לְהַקְטִיר קְטוֹרֶת שֶׁל שַׁחַר, וּלְהֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וּלְהַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָאֵבָרִים וְהַחֲבִיתִּין, וְאֶת הַיַּיִן. קְטוֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵיבָה בֵּין דָּם לְאֵבָרִים, שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם בֵּין אֵיבָרִים לִנְסָכִים.

נכנס לאולם כדי להקטיר קטורת של שחר, ולהיטיב את הנרות במנורה, ולהקריב את הראש ואת האברים של כבש התמיד והחביתין (מנחתו המיוחדת של הכהן הגדול) ואת היין של נסך קרבן התמיד. ומעירים: קטורת של שחר היתה קריבה בין קבלה וזריקת הדם ובין הקטרת האברים, וקטורת של בין הערבים היתה קריבה בין העלאת האברים למזבח להבאת הנסכים עליו.

אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִיסְטְנִיס – מְחַמִּין לוֹ חַמִּין וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן, כְּדֵי שֶׁתָּפִיג צִינָּתָן.

ולענין טבילה אם היה כהן גדול זקן שקשה לו לטבול בצינה או איסטניס (חולני ומפונק) היו מחמין לו מים חמין, ומטילין לתוך הצונן שבמקוה כדי שתפיג (תתמעט) צינתן ויוכל הכהן לטבול בלא להצטער.

גמ׳ אֲמַרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא: הָא דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר. דְּאִי רַבִּי מֵאִיר, כֵּיוָן דְּאָמַר: תְּרֵי קִידּוּשֵׁי אַלְּבִישָׁה עָבֵיד לְהוּ, הָכָא נַמִי לִיעֲבִיד תְּרֵי קִידּוּשֵׁי אַלְּבִישָׁה.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים דבר זה לפני] רב פפא: הא [משנתנו זו] שלא כשיטת ר' מאיר. דאי [שאם] כשיטת ר' מאיר היא, כיון שאמר ר' מאיר תרי קידושי אלבישה עביד להו [שני הקידושים שמקדש ידיו ורגליו — על לבישת הבגדים בכל פעם, הוא שעושה אותם], פעם לפני לבישתם, ופעם שניה לאחר לבישה, הכא נמי [כאן גם כן] ליעביד תרי קידושי [צריך לעשות שני קידושים] על הלבישה ומלשון המשנה משמע כי פושט את בגדיו ואינו מקדש ידיו ורגליו!

אֲמַר לְהוּ רַב פַּפָּא: בֵּין לְרַבָּנַן בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר חַד אַפְּשִׁיטָה דְּבִגְדֵי קוֹדֶשׁ, וְחַד אַלְּבִישָׁה. וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: ״וּפָשַׁט וְרָחַץ (וְרָחַץ) וְלָבַשׁ״ רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מַקִּישׁ פְּשִׁיטָה לִלְבִישָׁה, מַה לְּבִישָׁה – לוֹבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ, אַף פְּשִׁיטָה – פּוֹשֵׁט וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ.

אמר להו [להם] רב פפא לחכמים: בין לשיטת רבנן [חכמים] בין לשיטת ר' מאיר חד [קידוש אחד] עושים על פשיטה של בגדי קודש, וחד [וקידוש אחד] על הלבישה של בגד קודש אחר. והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בעקרון זה נחלקו]: נאמר: "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו" (ויקרא טז, כג-כד). ר' מאיר סבר: כי מקיש [משוה] הכתוב קידוש שבשעת פשיטה לקידוש בשעת לבישה, מה קידוש בשעת לבישה — ראשית לובש ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, אף פשיטה — פושט ואחר כך מקדש.

וְרַבָּנַן סָבְרִי: מַקִּישׁ פְּשִׁיטָה לִלְבִישָׁה: מַה לְּבִישָׁה – כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ מְקַדֵּשׁ, אַף פְּשִׁיטָה – כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ מְקַדֵּשׁ.

ורבנן סברי [סבורים]: כי מקיש [משוה] פשיטה ללבישה, מה לבישה — כשהוא לבוש כבר מקדש, אף פשיטה — כשהוא עדיין לבוש מקדש, ולכן אחר שהוא מסיים את העבודה הריהו מקדש את ידיו, ואחר כך פושט בגדיו. אולם בלבישת בגדי הקודש לראשונה, כיון שאינו פושט בגדי קודש — ודאי שאיננו צריך שני קידושים.

אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פַּפָּא: וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָתַנְיָא: פָּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם, פָּשַׁט וְיָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג, הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ, וְקִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פָּשַׁט וְקִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְיָרַד וְטָבַל עָלָה וְנִסְתַּפֵּג, הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ, וְקִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. אֲמַר לְהוּ: אִי תַּנְיָא – תַּנְיָא.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: וכי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כן] שלדעת ר' מאיר אין צורך בשתי קידושים ללבישה ראשונה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו. ואילו ר' מאיר אומר: פשט וקידש ידיו ורגליו, וירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקידש ידיו ורגליו. הרי מפורש שר' מאיר אומר שיש צורך בקידוש מיוחד טרם לבישת הבגדים! אמר להו [להם]: אי תניא תניא [אם שנויה ברייתא כזו — שנויה היא], שכל מה שאמרתי מסברה אמרתי, אבל אם אכן שנינו במפורש שלא כשיטתי, חייב אני לחזור בי.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר – הַיְינוּ דְּמַשְׁכַּחַת לָהּ

ושואלים: בשלמא [נניח] על פי שיטת ר' מאיר, היינו דמשכחת לה [כך הוא שאתה מוצא אותה אפשרות]