בְּאַחוּלֵי עֲבוֹדָה קָא מִיפַּלְגִי; לְבֶן זוֹמָא מַחֵיל עֲבוֹדָה, לְרַבִּי יְהוּדָה לָא מַחֵיל עֲבוֹדָה.

באחולי [בחילול] העבודה אם לא טבל לפניה קא מיפלגי [הם חלוקים]. לשיטת בן זומא אם לא טבל, הריהו מחיל [מחלל] עבודה, שלדעתו טבילת קדושה זו היא חלק מסדר העבודה. ואילו לשיטת ר' יהודה לא מחיל [אינו מחלל] את העבודה, כיון שטבילה זו אינה אלא משום סייג.

וּלְבֶן זוֹמָא מִי מַחֵיל? וְהָתַנְיָא: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלֹּא טָבַל וְלֹא קִידֵּשׁ בֵּין בֶּגֶד לְבֶגֶד וּבֵין עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה – עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד כֹּהֵן הֶדְיוֹט, שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו שַׁחֲרִית וְעָבַד עֲבוֹדָה – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה.

ותוהים: ולבן זומא מי מחיל [האם מחלל הוא] עבודה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כהן גדול שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו בין בגד זהב לבגד לבן, וכן אם לא טבל בין עבודה לעבודה — עבודתו כשרה. אולם אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו כלל שחרית ועבד עבודה — עבודתו פסולה. וכיון שאפילו טבילת כהן גדול בין עבודה לעבודה איננה מחללת, כל שכן טבילה ראשונה, שבן זומא לומד אותה רק מטבילת כהן גדול!

אֶלָּא לְמֵיקַם בַּעֲשֵׂה קָא מִיפַּלְגִי; לְבֶן זוֹמָא קָאֵי בַּעֲשֵׂה לְרַבִּי יְהוּדָה לָא קָאֵי בַּעֲשֵׂה.

אלא יש לדחות הסבר זה, ולומר: למיקם [לעמוד לעבור] באיסור עשה קא מיפלגי [בכך הם נחלקו]: לשיטת בן זומא — קאי [עומד הוא, עובר] בעשה, שהרי היא מצוה מיוחדת לטבול לצורך הקדושה. ואילו לשיטת ר' יהודה — לא קאי [אינו עומד, עובר] באיסור בעשה ושואלים:

וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הַאי סְבָרָא? וְהָתַנְיָא: מְצוֹרָע טוֹבֵל וְעוֹמֵד בְּשַׁעַר נִיקָנוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה שֶׁכְּבָר טָבַל מִבָּעֶרֶב.

ומי אית ליה [והאם יש לו, מקבל] לר' יהודה האי סברא [סברה זו] של חיוב טבילה כדי להיזכר בטומאה ישנה? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: מצורע ביום השמיני לטהרתו, אחר שטבל כבר בסוף היום השביעי — טובל פעם נוספת ועומד בשער ניקנור במקדש כדי להביא קרבנות כפרתו, וכדי שיתן הכהן על בהונותיו מדם האשם והשמן כדי לטהרו לגמרי. ר' יהודה אומר: אינו צריך טבילה, לפי שכבר טבל מבערב. הרי שלא הצריך ר' יהודה טבילה מיוחדת בבוקר כדי לפרוש מטומאה!

הַהוּא כִּדְתָנֵי טַעְמָא: שֶׁכְּבָר טָבַל מִבָּעֶרֶב.

ותוהים: ההוא [שם] בענין מצורע, אינו צריך לטבול פעם נוספת כדתני טעמא [כפי ששנוי הטעם] במפורש: לפי שכבר טבל מבערב, ובאותה טבילה כבר תיקן כל הצריך תיקון, ואף נזכר לפרוש מטומאתו. ואין איפוא שייכות בין דין זה לענין סרך טבילה של הנכנס לעזרה.

וּדְקָאָרֵי לָהּ מַאי קָאָרֵי לָהּ?! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִרְמָא אַחֲרִיתֵי עֲלֵיהּ: לִשְׁכַּת הַמְצוֹרָעִין שֶׁשָּׁם מְצוֹרָעִין טוֹבְלִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא מְצוֹרָעִין בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל אָדָם.

ושואלים: אם כן ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה את הקושיה מה ראה להקשות קושיה זו]? שהרי לכאורה טעם הדין מפורש בגוף הענין! ומשיבים: משום דקא בעי למרמא אחריתי עליה [שרצה להקשות עוד ברייתא אחרת עליה] ומתוך צירוף הדברים תתברר הקושיה. שהרי שנינו: מדוע היתה נקראת לשכת המצורעין — ששם מצורעין טובלין. ר' יהודה אומר: לא מצורעין בלבד אמרו, אלא כל אדם. הרי שלדבריו בברייתא זו היו המצורעים טעונים טבילה במקדש (אלא שלא רק הם בלבד) והרי זו סתירה לדבריו בברייתא הראשונה, שאינו צריך לטבול במקדש ביום השמיני ודי לו במה שטבל מאתמול!

לָא קַשְׁיָא; הָא דְּטָבֵיל, הָא דְּלָא טָבֵיל. אִי דְּלָא טָבֵיל – הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ בָּעֵי! אֶלָּא, אִידֵי וְאִידֵי דְּטָבֵיל, הָא דְּאַסַּח דַּעֲתֵיהּ, הָא דְּלָא אַסַּח דַּעֲתֵיהּ.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא דטביל [זה שטבל] כבר מבערב — אינו צריך לטבול שנית, והא דלא טביל [וזה שלא טבל] ולשם כך היתה מוכנה עבורו לשכה מיוחדת, שבה היו המצורעין טובלין. ומקשים: אי דלא טביל [אם לא טבל] המצורע כלל מבערב הקודם אם כן עדיין הערב שמש בעי [צריך] שיש לו להמתין עד שתעריב השמש בסוף היום כדי שיטהר לגמרי מטומאתו, ובינתים אסור לו כלל להיכנס למקדש! אלא יש לתרץ באופן אחר; אידי ואידי דטביל [זה וזה מדובר שטבל] כבר המצורע, אלא הא [זה] שהצריכוהו טבילה שנית מדובן באופן דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] ולא נשמר מטומאת מת, הא [זה] שאינו טעון טבילה, מדובר שלא אסח דעתיה [הסיח דעתו].

אִי אַסַּח דַּעֲתֵיהּ, הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי בָּעֵי! דְּאָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר מָתוּן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֶסַּח הַדַּעַת צָרִיךְ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי.

ומקשים: אי אסח דעתיה [אם הסיח דעתו] מלהשמר בטהרה, אם כן אין די לו בטבילה, אלא הזאת שלישי ורביעי בעי [צריך הוא], שיש להזות עליו מי חטאת ביום שלישי והשביעי לטהרו מספק טומאת מת, שכן אמר ר' דוסתאי בר מתון אמר ר' יוחנן: הסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי! ואם כן אין מקום להסבר זה בהיסח הדעת.

אֶלָּא, אִידֵי וְאִידֵי דְּלָא אַסַּח דַּעֲתֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא; הָא – דְּטָבֵיל עַל דַּעַת בִּיאַת מִקְדָּשׁ, הָא – דְּלָא טָבֵיל עַל דַּעַת בִּיאַת מִקְדָּשׁ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, תָּנֵי: לֹא מְצוֹרָעִין אָמְרוּ אֶלָּא כָּל אָדָם.

אלא אידי ואידי דלא אסח דעתיה [זה וזה מדובר שלא הסיח דעתו] ולא קשיא [ואינו קשה] הא [כאן] שר' יהודה אינו מצריכו טבילה שנית, מדובר דטביל [שטבל] בערב גם על דעת טהרה המיוחדת לביאת מקדש, הא [זו] שהצריכו טבילה שנית מדובר שלא טביל [טבל] בערב על דעת ביאת מקדש ולכן צריך טבילה שניה להיטהר אפילו לקודש. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תני [שנה] ותקן משהו בגירסת אותה ברייתא, ובכך תתורץ הקושיה מעצמה, וכך תאמר: לא מצורעין אמרו אלא כל אדם. כלומר, ר' יהודה אינו מוסיף על דברי חכמים, אלא חולק עליהם: לדעתו מצורעין אינם צריכים טבילה, אבל שאר כל אדם זקוקים לכך.

רָבִינָא אָמַר: רַבִּי יְהוּדָה לְדִבְרֵיהֶם דְרַבָּנָן קָאָמַר לְהוּ; לְדִידִי – מְצוֹרָע אֵין צָרִיךְ טְבִילָה, לְדִידְכוּ – אוֹדוּ לִי אִיזִי מִיהַת דְּלֹא מְצוֹרָעִין בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל אָדָם. וְרַבָּנַן: מְצוֹרָע דָּיֵישׁ בְּטוּמְאָה, כָּל אָדָם לָא דָּיְישִׁי בְּטוּמְאָה.

רבינא אמר אפשר להסביר כך: ר' יהודה בברייתא השניה לדבריהם דרבנן קאמר להו [אמר להם] שהרי אין בדבריו ביטוי מלא לשיטתו, אלא נאמרו תוך כדי ויכוח עם החכמים, וכך יש להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] מצורע אין צריך טבילה כלל בבואו למקדש, אבל לדידכו אודו לי איזי מיהת [לשיטתכם הודו לי לפחות] שלא מצורעין בלבד אמרו שטעונים טבילה זו אלא כל אדם. ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם סבורים כן, כיצד אכן מסבירים הם את שיטתם? ומתרצים: לטענתם אין זו השוואה: שכן מצורע כיון שהיה טמא טומאה חמורה דייש [הריהו דש, רגיל] בטומאה ולכן הצריכוהו טבילה מיוחדת כדי להזכירו שמא נטמא טומאה אחרת ושכח להטהר מאותה טומאה, אבל כל שאר בני אדם לא דיישי [דשים, רגילים] בטומאה ואם נטמאו בודאי זכורים הם, ואינם צריכים עוד טבילה מיוחדת.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: נֵימָא רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה כְּבֶן זוֹמָא סְבִירָא לְהוּ, וְהַאי דְּקָתָנֵי מְצוֹרָע לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יְהוּדָה. אוֹ דִּילְמָא: שָׁאנֵי מְצוֹרָע דְּדָיֵישׁ בְּטוּמְאָה אָמַר לֵיהּ שָׁאנֵי מְצוֹרָע דְּדָיֵישׁ בְּטוּמְאָה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: נימא [האם נאמר] כי רבנן דפליגי עליה [חכמים שחלוקים עליו] על ר' יהודה בענין הטבילות כבן זומא הסובר כי טבילת כל הנכנס לעבודה הריהי חובה מן התורה סבירא להו [סבורים הם], והאי דקתני [וזה ששנו] את המחלוקת הזו לענין מצורע דווקא ולא אמרו כבן זומא, הרי זה להודיעך כחו של ר' יהודה ששיטתו קיצונית כל כך, עד שאפילו במצורע אינו מצריך טבילה. או דילמא [שמא] בעיקר הדברים סבורים הם כר' יהודה אולם שאני [שונה] דין המצורע משום דדייש [שהוא דש, רגיל] בטומאה ולכן התקינו לו טבילה מיוחדת להפרישו. אמר ליה [לו] רב יוסף: לדעתו טעמם של חכמים הוא משום שאני [שונה] דין המצורע משום דדייש [שהוא דש, רגיל] בטומאה.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: (לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר סֶרֶךְ) טְבִילָה (הִיא) זוֹ

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לשיטת ר' יהודה שאמר: סרך טבילה היא זו שטבילה זו איננה מצוה ממש, אלא לתוספת ולזכרון בלבד היא,