גמ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בָּרַק בַּרְקַאי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עָלָה בַּרְקַאי. נַחוּמָא בֶּן אַפַּקְשִׁיוֹן אוֹמֵר: אַף בַּרְקַאי בְּחֶבְרוֹן. מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל (אוֹמֵר), הַמְמוּנֶּה עַל הַפְּיָיסוֹת אוֹמֵר: הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח עַד בְּחֶבְרוֹן, וְיָצְאוּ כָּל הָעָם אִישׁ אִישׁ לִמְלַאכְתּוֹ.

תניא [שנינו בברייתא] שנחלקו חכמים מה היתה בדיוק הלשון שהיו אומרים במקדש, ר' ישמעאל אומר: הנוסח היה "ברק ברקאי". ר' עקיבא אומר: "עלה ברקאי", כלומר: האיר יותר מברק. נחומא בן אפקשיון אומר: "אף ברקאי בחברון". מתיא בן שמואל אומר: הממונה על הפייסות אומר: "האיר פני כל המזרח עד שבחברון". ר' יהודה בן בתירא אומר: כך הוא אומר: "האיר פני כל המזרח עד שבחברון, ויצאו כל העם איש איש למלאכתו".

אִי הָכִי נָגַהּ לֵיהּ טוּבָא! לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים קָאָמְרִינַן.

על שיטת ר' יהודה בן בתירא תוהים: אי הכי [אם כך] שכבר יצאו הכל למלאכתם נגה ליה טובא [האיר היום ביותר], שאין זה סמוך לעלות השחר, שהרי העם הולך למלאכתו כאשר היום כבר בעיצומו. ומשיבים: הכוונה היא לשכור פועלים קאמרינן [אומרים אנו], כלומר: בעלי השדות והפועלים היו משכימים לשכור את הפועלים לעבודתם, כדי שיתחילו במלאכתם עם האיר היום ושעה זו סמוכה לעלות השחר.

אָמַר רַב סָפְרָא: צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם מִכִּי מַשְׁחֲרֵי כּוֹתְלֵי.

אמר רב ספרא: צלותיה [תפילת] מנחה של אברהם, מכי משחרי כותלי [מהזמן שבו הכתלים משחירים] כלומר מהרגע בו נוטה השמש מעט מאמצע השמים ונמצא צל כלשהו בכתלים הוא תחילת ערוב היום, ומאותה שעה היה מתפלל.

אָמַר רַב יוֹסֵף: אֲנַן מֵאַבְרָהָם נֵיקוּם וְנִיגְמַר? אָמַר רָבָא: תַּנָּא גָּמַר מֵאַבְרָהָם, וַאֲנַן לָא גָּמְרִינַן מִינֵּיהּ? דְּתַנְיָא: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְמִילָה, אֶלָּא שֶׁהַזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבוֹשׁ״ וגו׳.

אמר רב יוסף: וכי אנן [אנו] מאברהם ניקום וניגמר [נעמוד ונלמד]?! והרי אברהם קודם מתן תורה היה, ואין ללמוד ממנו להלכה (גאונים)! אמר רבא: הרי התנא גמר [למד] דבר הלכה מאברהם ואנן לא גמרינן מיניה [ואנו לא נלמד ממנו]?! דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: נאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג) מלמד פסוק זה שכל היום מתחלתו עד סופו, כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין למצות, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו

אֶלָּא אָמַר רָבָא: רַב יוֹסֵף הָא קָא קַשְׁיָא לֵיהּ; דִּתְנַן: חָל עַרְבֵי פְסָחִים לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה. וְנִשְׁחֲטֵיהּ מִכִּי מַשְׁחֲרֵי כּוֹתְלֵי!

"(בראשית כב, ג), שהשכים למצוה מיד ולא דחה. הרי שנלמדת הלכה ממנהגו של אברהם! אלא אמר רבא: רב יוסף הא קא קשיא ליה [דבר זה היה קשה לו], כלומר: לא עצם הלימוד מאברהם אלא מפני טעם אחר, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כשחל ערבי פסחים להיות בערב שבת יש לנהוג כך: נשחט התמיד של בין הערבים בשש ומחצה שעות ביום, וקרב על המזבח בשבע ומחצה, שהיו מקדימים אז את שחיטת התמיד של בין הערבים ככל האפשר, משום שקרבן הפסח נשחט אחר תמיד זה, ויש לסיים את שחיטת הפסחים ולצלותם מבעוד יום, כדי שלא תיעשה מלאכה זו בשבת. ואם למדים הלכה זו מאברהם, מדוע אם כן לא נקדים ונשחטיה מכי משחרי כותלי [ונשחט את התמיד מיד כאשר מחחילים הכתלים להשחיר] משעה ששית! אלא ודאי אין למדים מאברהם.

מַאי קוּשְׁיָא? וְדִילְמָא כּוֹתְלֵי דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה מַשְׁחֲרֵי, מִשּׁוּם דְּלָא מְכַוְּונֵי טוּבָא! אִי נַמִי: שָׁאנֵי אַבְרָהָם דְּאִיצְטַגְנִינוּת גְּדוֹלָה הָיְתָה בְּלִבּוֹ, אִי נַמִי: מִשּׁוּם דְּזָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הֲוָה. דְּאֲמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִימֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לֹא פָּרְשָׁה יְשִׁיבָה מֵהֶם.

ודוחים: מאי קשיא [מה הקושיה]? ודילמא כותלי [ושמא הכתלים] של בית המקדש אכן בשעה שש ומחצה ביום בלבד משחרי [היו משחירים], משום שלא מכווני טובא [היו מכוונים היטב], שקירות המקדש היו רחבים במקצת מלמטה מפני רוב גובהם והלכו והצרו כלפי מעלה, ולכן לא הצל חודו העליון על תחתיתו אלא רק בשעה שש ומחצה. אי נמי [או גם], שאני [שונה] אברהם שהרי אנו יודעים שאיצטגנינות גדולה היתה בלבו, כלומר: שהיה חכם מופלג בחשבון התקופות והמזלות, והיה בקי ביותר בשעות, ואנו איננו בקיאים עד כדי כך. אי נמי [או גם כן] משום שזקן ויושב בישיבה הוה [היה] והיתה שכינה עמו, ויכול היה לכוון לשעה המדוייקת, ואין אחרים יכולים לעשות כן. כפי שאמר ר' חמא בר' חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, כלומר: שאבות האומה היו גדולי הדורות, ומורים את התורה לתלמידים שבאו לפניהם.

הָיוּ בְּמִצְרַיִם – יְשִׁיבָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל״, הָיוּ בַּמִּדְבָּר – יְשִׁיבָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. אַבְרָהָם אָבִינוּ זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים״, יִצְחָק אָבִינוּ זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק״, יַעֲקֹב אָבִינוּ זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזּוֹקֶן״.

היו במצרים — היתה ישיבה עמהם, שנאמר: "לך ואספת את זקני ישראל" (שמות ג, טז), משמע כי במצרים היו חכמים ("זקנים") בישראל, שהיו לומדים תורה, וכן היו במדבר — היתה ישיבה עמהם, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא, טז). אברהם אבינו עצמו זקן, כלומר: חכם ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א), שכפילות הלשון "זקן" וגם "בא בימים" באה ללמד ש"זקן" פירושו בחכמה ובמעלות התורה, "בא בימים" — הוא זקן בשנים. וכן יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק" (בראשית כז, א) וכן יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ועיני ישראל כבדו מזקן" (בראשית מח, י).

אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ״, אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁמּוֹשֵׁל בְּתוֹרַת רַבּוֹ. ״הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר״ – אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁדּוֹלֶה וּמַשְׁקֶה מִתּוֹרָתוֹ שֶׁל רַבּוֹ לַאֲחֵרִים.

ואף אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו" (בראשית כד, ב) אמר ר' אלעזר: כוונתו שמושל בתורת רבו כלומר שהיה בקי בכל תורתו של אברהם, ולכן נאמר עליו: "הוא דמשק אליעזר" (בראשית טו, ב) — אמר ר' אלעזר: "דמשק" נוטריקון הוא: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.

אָמַר רַב: קִיֵּים אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי״ וגו׳. אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת! הָא אִיכָּא נַמִי מִילָה. וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת וּמִילָה! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן ״מִצְוֹתַי וְתוֹרוֹתָי״ לָמָּה לִי?

ואכן אגב דברים אלה מביאים מה שאמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה לפני שניתנה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" (בראשית כו, ה). אמר ליה [לו] רב שימי בר חייא לרב: ואימא [ואמור] שקיים רק את שבע מצו‍ת בני נח ולא את שאר כל התורה? ענה לו: הא איכא נמי [הרי יש גם כן] מילה, שמפורש בכתוב שקיים אברהם, ומילה איננה בכלל שבע מצוות הללו, הרי שקיים אברהם יותר מהן! והקשה לו שוב: ואימא [ואמור] שקיים רק שבע מצו‍ת ומילה! אמר ליה [לו] רב: אם כן מה שנאמר באברהם ששמר "מצותי ותורתי" למה לי? שהרי זה מראה על ריבוי מצות ותורות מסוגים שונים. ואינו נראה שמתכוון רק לשבע מצוות בלבד אלא לכאורה לכל התורה כולה!

אָמַר (רַב) וְאִיתֵימָא רַב אַשִׁי: קִיֵּים אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲפִילּוּ עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרוֹתָי״ – אַחַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְאַחַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב אשי: קיים אברהם אבינו כל התורה אפילו מצות עירובי תבשילין שהיא מדברי סופרים, שתיקנוה לאחר מכן, שנאמר: "תורתי" בלשון רבים, ללמד שקיים שתי תורות אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה, ובגדר תורה שבעל פה קיים את כל הפרטים והגדרים המצויים בה.

״מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר וכו׳ וְהוּא אוֹמֵר הֵן״. מַאן אֲמַר הֵן? אִילֵימָא הַךְ דְּקָאֵי אַאִיגְּרָא – הוּא חָלֵים וְהוּא מְפַשֵּׁר? אֶלָּא, הַךְ דְּקָאֵי אַאַרְעָא – מְנָא יָדַע?

במשנתנו למדנו כי מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הן. ושואלים: מאן [מי הוא] זה שאמר "הן"? אילימא הך דקאי אאיגרא [אם תאמר זה שעומד על הגג] — הוא חלים והוא מפשר [הוא חולם והוא פותר]?! כלומר: כיצד יתכן שהוא עצמו הוא השואל והוא העונה? אלא תאמר הך דקאי אארעא [שזה שעומד בקרקע] אומר "הן", מנא ידע [מניין יודע הוא] שכן הוא, שיכול לענות הן?

אִיבָּעֵית אֵימָא: הַךְ דְּקָאֵי אַאַרְעָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא הַךְ דְּקָאֵי אַאִיגְּרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא הַךְ דְּקָאֵי אַאִיגְרָא; אָמַר אִיהוּ: הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח. וְאֲמַר לֵיהּ הַךְ דְּקָאֵי אַאַרְעָא: עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן? וְאֲמַר לֵיהּ אִיהוּ: הֵן.

ומתרצים בשני אופנים; איבעית אימא [אם תרצה אמור] — הך דקאי אארעא [זה שעומד על הארץ] הוא שענה הן, ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] — הך דקאי אאיגרא [זה שעומד על הגג] הוא זה שענה. איבעית אימא הך דקאי אאיגרא [אם תרצה אמור זה שעומד על הגג] — אמר איהו [הוא זה שבגג]: האיר פני כל המזרח. ואמר ליה [לו] הך דקאי אארעא [זה שעומד בקרקע] בשאלה: האיר עד שבחברון? ואמר ליה [לו] איהו [הוא, העומד על הגג]: הן.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא הַךְ דְּקָאֵי אַאַרְעָא, אָמַר אִיהוּ: הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח? וְאֲמַר לֵיהּ: עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן? וְאֲמַר לֵיהּ: הֵן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] יכול אתה לפרש את הדו-שיח כך: הך דקאי אארעא [זה שעומד על הקרקע] הוא שאמר הן. וכך היה: אמר איהו [הוא], זה שבקרקע האיר פני כל המזרח? ואמר ליה [לו] זה שעל הגג, האם מתכוון אתה עד שבחברון? ואמר ליה [לו] העומד על הקרקע: הן, אכן לכך אני מתכוון.

״וְלָמָּה הוּצְרְכוּ לְכָךְ״ וכו׳. וּמִי מִיחֲלִיף? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ דּוֹמֶה תִּימּוּר שֶׁל לְבָנָה לְתִימּוּר שֶׁל חַמָּה, תִּימּוּר שֶׁל לְבָנָה – מְתַמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל, תִּימּוּר שֶׁל חַמָּה – מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: יוֹם הַמְעוּנָּן הָיָה, וּמַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. אָמַר רַב פַּפָּא, שְׁמַע מִינָּהּ: יוֹמָא דְּעֵיבָא – כּוּלֵּיהּ שִׁמְשָׁא.

במשנה מוסבר ולמה הוצרכו לכך לבדוק אם אמנם זרחה השמש, משום שפעם טעו והחליפו בין אור זריחת השמש ובין אור הירח והקדימו להקריב את התמיד של שחר. ושואלים: ומי מיחליף [והאם באמת מתחלפים שני מאורות אלה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] רבי אומר: אינו דומה תימור (עליה) של אור הלבנה לתימור של חמה (עלות השחר), כי תימור של לבנה מתמר ועולה ישר כמקל באור אחד ואילו תימור של חמה מפציע (מתחלק אורו) לכאן ולכאן. ומשיבים: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אותו יום יום המעונן היה, ומפציע היה אף אור הלבנה לכאן ולכאן, ובשל כך טעו לחשוב כי זוהי זריחת השמש. אמר רב פפא: שמע מינה [למדנו מכאן] מדברי ר' ישמעאל כי יומא דעיבא כוליה שמשא [יום המעונן כולו שמש] שאור השמש מתפזר על ידי העננים ומצוי בכל הפינות והכוונים.

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ – לְשַׁטּוֹחֵי עוֹרוֹת. אִי נַמִי, לְכִדְדָרַשׁ רָבָא: אִשָּׁה לֹא תָּלוּשׁ לֹא בַּחַמָּה וְלֹא בְּחַמֵּי חַמָּה.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] אם אנו אומרים שיום זה כולו שמש? ומסבירים: לשטוחי [לענין פריסת] עורות לייבוש, שביום המעונן אין הבדל באיזה מקום פורסים אותם, כיון שאור השמש הנשבר בעננים מגיע לכל מקום. אי נמי [או גם כן] יש לכך משמעות הלכתית לכדדרש [לכמו שדרש] רבא לענין מצה: אשה לא תלוש את העיסה למצות של פסח לא בחמה במקום המואר בקרני שמש גם ולא בחמי חמה (במים חמים שנתחממו על ידי השמש) ואם כן, לדברי רב פפא, ביום המעונן אינה יכולה ללוש אלא בתוך הבית, כיון שקרני השמש מפציעים מכל מקום.

אָמַר רַב נַחְמָן: זוּהֲמָא דְּשִׁימְשָׁא קְשֵׁי מִשִּׁימְשָׁא, וְסִימָנֵיךְ: דְּנָא דְּחַלָּא. שַׁבְרִירֵי דְּשִׁימְשָׁא קָשׁוּ מִשִּׁימְשָׁא, וְסִימָנֵיךְ: דִּילְפָא.

אגב דברים אלה מביאים מה שאמר רב נחמן: זוהמא דשימשא [אותו אור עמום של השמש ביום המעונן] קשי משימשא [הוא קשה וחזק ומזיק יותר מאשר השמש עצמה]. וסימניך [וסימנך] לכך: דנא דחלא [מכסה של כד חומץ], שכל עוד מכוסה כד החומץ יפה, הריהו מונע בעד ריח החומץ מלצאת, אבל בהנקבו אפילו נקב קל, הריהו מדיף ריח חריף, יותר מאשר ריח החומץ עצמו. כך גם קרני השמש, כשהן כלואות תחת מסך העננים ויוצאות בנקבים שביניהן, עוצמתן רבה וחזקה מאד, יותר מכרגיל. שברירי דשימשא [סנוורי השמש], הבאים דרך נקבים זעירים שבעננים קשו משימשא [קשים לעיניים יותר מאור השמש] הגלוי. וסימניך [וסימנך]: דילפא [דלף] היורד במקום אחד, שהוא מטריד את האדם הרבה יותר מאשר אם נכנס כולו למים.