הֱוֵי אוֹמֵר – זֶה טָלֶה.

הוי אומר זה טלה של קרבן תמיד של שחר, שהצריך הכתוב לסדר לצורכו בכל יום מערכה חדשה של עצים, ולהביא אש על המזבח בכל בוקר מחדש.

אֲמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר שֶׁסִּידֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה חַיָּיב. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה – פּוֹרְקָהּ וְחוֹזֵר וְסוֹדְרָהּ. מַאי אַהֲנֵי לֵיהּ? אֶלָּא פּוֹרְקָהּ זָר, וְסוֹדְרָהּ כֹּהֵן.

אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: זר שסידר את המערכה חייב מיתה, משום שעשה עבודה המותרת רק לכהן. כיצד הוא עושה כדי להכשיר את המערכה — פורקה וחוזר וסודרה. ותוהים: מאי אהני ליה [מה הועיל לו]? הרי אותו זר שפירק הוא החוזר וסודרה, ואם כן הריהי שוב מסודרת בידי זר! אלא כך יש לומר: פורקה זר וחוזר וסודרה הכהן.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: וְכִי יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁכְּשֵׁירָה בַּלַּיְלָה וּפְסוּלָה בְּזָר?

מתקיף לה [מקשה עליה] על עיקר ההלכה ר' זירא: וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר? וסידור המערכה יכול הרי להיעשות גם בלילה, הרי שאין זו עבודה מובהקת.

וְלֹא? וַהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים! סוֹף עֲבוֹדָה דִּימָמָא הִיא.

ותוהים על שאלתו: ולא [וכי אין] עבודה כזו נחשבת כעבודה גמורה שיהיה זר חייב עליה? והרי הקטרת אברים ופדרים על המזבח שנמשכת כל הלילה, ושנינו שלדעת הכל זר שעשאה חייב עליה? ודוחים: מזו אין להקשות, כי הקטרת איברים ופדרים אינה נחשבת כעבודת לילה, אלא סוף עבודה דיממא [של היום] היא.

וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן! תְּחִלַּת עֲבוֹדָה דִּימָמָא הִיא, דְּאֲמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קִידֵּשׁ יָדָיו לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן – לְמָחָר אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ, שֶׁכְּבָר קִידֵּשׁ מִתְּחִלַּת עֲבוֹדָה. וְאֶלָּא קַשְׁיָא!

ומקשים עוד: והרי תרומת הדשן שהיא עבודת לילה ופסולה בזר! ודוחים: גם מזו אין להקשות, כיון שתחלת עבודה דיממא [של היום] היא. שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: כהן שקידש ידיו לתרומת הדשן, למחר, כלומר: לכשיאיר היום אינו צריך לקדש את ידיו בשנית לעבודה אחרת, כיון שכבר קידש מתחלת עבודה משמע שתרומת הדשן שייכת וראשונה היא לעבודות היום. כיון שלא נדחתה קושיית ר' זירא, אומרים: ואלא קשיא [קשה] לדברי ר' יוחנן, לענין זר שסידר את המערכה!

אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר – הָכִי אִיתְּמַר, אֲמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר שֶׁסִּידֵּר שְׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים – חַיָּיב, הוֹאִיל וַעֲבוֹדַת יוֹם הִיא. מַתְקִיף לָהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה תִּיבָּעֵי פַּיִיס! אִשְׁתַּמִיטְתֵיהּ הָא דְּתַנְיָא: מִי שֶׁזָּכָה בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן – זָכָה בְּסִדּוּר מַעֲרָכָה, וּבְסִדּוּר שְׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים.

אלא עלינו לומר כי לא כך אמר ר' יוחנן, וכי איתמר הכי איתמר [כאשר נאמר כך נאמר]: אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים — חייב, הואיל ועבודת יום היא. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אלא מעתה אם סידור שני גזירי העצים עבודת כהונה חשובה היא, אם כן תיבעי [שתצטרך] פייס והרי לא שנינו שעשו לה פייס מיוחד! ומעירים: אשתמיטתיה [נשמט ממנו] כלומר שכח רבא, הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: מי שזכה בפייס בתרומת הדשן — זכה אף בסדור המערכה ובסדור שני גזירי עצים. ואם כן הרי שהיה פייס לעבודה זו.

לְמֵימְרָא דַּעֲבוֹדַת יוֹם בָּעֲיָא פַּיִיס, עֲבוֹדַת לַיְלָה לָא בָּעֲיָא פַּיִיס? וַהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים! סוֹף עֲבוֹדָה דִּימָמָא הִיא, – וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן – מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.

ושואלים מצד אחר על רבא: למימרא [האם לומר] מכל האמור שעבודת יום בעיא [צריכה] פייס ואילו עבודת לילה לא בעיא [צריכה] פייס? והרי הקטרת אברים ופדרים על המזבח שנעשית בלילה ובכל אופן צריכים לכך פייס! ומשיבים: זו אינה קושיה כי הקטרת איברים ופדרים סוף עבודה דיממא [של היום] היא. ומקשים: והרי תרומת הדשן שהיא עבודת לילה והצריכו לה פייס! ומשיבים: לא הצריכו בה פייס אלא משום מעשה שהיה, שבאו בה לידי סכנה.

לְמֵימְרָא דַּעֲבוֹדַת יוֹם, וְשֶׁזָּר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה – בָּעֲיָא פַּיִיס, אֵין זָר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה – לָא בָּעֲיָא פַּיִיס? וַהֲרֵי שְׁחִיטָה! שָׁאנֵי שְׁחִיטָה, דִּתְחִלַּת עֲבוֹדָה הִיא.

ושואלים עוד: למימרא [האם נאמר] כי מסקנת הדברים היא שכל עבודה שהיא עבודת יום ושזר חייב עליה מיתה בעיא [צריכה] פייס, ואילו עבודה שאין זר חייב עליה מיתה לא בעיא [צריכה] פייס? והרי שחיטה שכשירה בזר וצריכה פייס! ודוחים: שאני [שונה] שחיטה שתחלת עבודה היא ולכן היא חשובה בעיני הכהנים וצריכה אף היא לפייס.

אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵימָא רַב אַשִׁי: וְהָא אֲנַן לָא תְּנַן הָכִי; אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה: צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. וְאִילּוּ זְמַן שְׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים – לָא קָתָנֵי! הַךְ דְּלֵית לָהּ תַּקַּנְתָּא – קָתָנֵי, הַךְ דְּאִית לָהּ תַּקַּנְתָּא – לָא קָתָנֵי.

אמר מר זוטרא, ואיתימא [ויש אומרים] רב אשי: והא אנן לא תנן הכי [והרי אנו לא כך שנינו] שסידור הגזירים הוא עבודת יום דווקא, שהרי שנינו: אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. ואילו "אם הגיע זמן שני גזירי עצים" לא קתני [שנה], והרי זו ראיה שעבודה זו אינה דווקא עבודת יום, ויכולה להיעשות גם בלילה.

לָא קָתָנֵי! הַךְ דְּלֵית לָהּ תַּקַּנְתָּא – קָתָנֵי, הַךְ דְּאִית לָהּ תַּקַּנְתָּא – לָא קָתָנֵי.

ודוחים: מכאן אין להוכיח כי רק הך דלית לה תקנתא קתני [זו, שחיטה בלילה, שאין לה תקנה — שנה] כי אם נשחט הקרבן שלא בזמנו, בלילה, אין כל תיקון לדבר, והקרבן נפסל. אבל הך דאית לה תקנתא [זו, סידור גזירי העצים, שיש לה תקנה] שהרי אפשר להסירם ולחזור ולהניחם — לא קתני [שנה] אך לכתחילה זמנם ביום.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: וְכִי יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה, וּפְסוּלָה בְּזָר?

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] סוגיה זו בלשון אחרת, מתקיף לה [מקשה עליה], על דברי ר' יוחנן בענין זר שסידר את המערכה ר' זירא : וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה אחרת (כמו סידור שני גיזרי עצים) ופסולה בזר?