תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה פַּיִיס לַמַּחְתָּה, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בַּקְּטֹרֶת אוֹמֵר לָזֶה שֶׁעִמּוֹ ״זְכֵה עִמִּי בַּמַּחְתָּה״!

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר; ממה ששנינו: ר' יהודה אומר: כשעשו פייס לקטורת, אף על פי שהיו צריכים לעבודה זו שני כהנים, האחד שהיה מוליך את הקטורת להקטרה בהיכל והשני שהיה חותה גחלים מהמזבח החיצון והיה מכניסם להיכל ומניחם על גבי מזבח הזהב, כדי שיוכל חבירו להניח עליהם את הקטורת, מכל מקום לא היה פייס מיוחד להולכת המחתה אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעמו (שעומד סמוך לו) זכה עמי במחתה. הרי שלא עשו פייס מיוחד לכל עבודה בנפרד!

שָׁאנֵי מַחְתָּה וּקְטֹרֶת דַּחֲדָא עֲבוֹדָה הִיא.

ראיה זו דוחים: שאני [שונה] מחתה וקטרת דחדא עבודה היא [שכעבודה אחת היא] נחשבת, ולכן אין ראוי לעשותה בשני פייסות.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: דַּוְקָא מַחְתָּה וּקְטֹרֶת דַּחֲדָא עֲבוֹדָה הִיא, אֲבָל שְׁאָר עֲבוֹדוֹת – בָּעֵי פַּיִיס.

איכא דאמרי [יש אומרים] שממקור זה רצוננו להוכיח מתחילה הוכחה הפוכה: דוקא מחתה וקטרת דחדא עבודה [שכעבודה אחת] היא אמר ר' יהודה שאין צורך בפייס לחוד אבל שאר עבודות — בעי [צריך] פייס לכל אחת בנפרד!

מַחְתָּה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְלָא שְׁכִיחָא, וּמְעַתְּרָא – נַתְקִין לָהּ פַּיִיס בִּפְנֵי עַצְמָהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ודוחים ראיה זו: מכאן אין להוכיח כי מחתה אצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר במפורש שאינה צריכה פייס, ולא משום שאין כן הסדר בשאר עבודות, אלא, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ועבודה זו לא שכיחא [אינה מצויה] שהרי נעשית רק פעמיים בכל יום ואינה כשאר הקרבנות שבאים נדבה ומעתרא [והיא מעשירה], שאמרו חכמים שהקטרת הקטורת היא סגולה לעושר, נתקין לה פייס בפני עצמה שהרי רבים הקופצים עליה. קא משמע לן [השמיע לנו] כי בכל זאת אין עושים כן, ואם כן אין מכאן ראיה.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֹא לְכָל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה מְפַיְּיסִין, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בַּתָּמִיד שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִמְשָׁכִין עִמּוֹ. שְׁמַע מִינָּהּ.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנה ר' חייא במפורש: לא לכל עבודה ועבודה מפייסין, אלא כהן שזכה בתמיד שנים עשר אחיו הכהנים העומדים סמוך לו נמשכין עמו לשאר עבודות שבקרבן התמיד. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

״פַּיִיס הַשֵּׁנִי״ וכו׳. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מִי מְקַבֵּל? שׁוֹחֵט מְקַבֵּל, דְּאִי אָמְרַתְּ זוֹרֵק מְקַבֵּל – אַגַּב חֲבִיבוּתֵיהּ לֹא מְקַבֵּל לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ דָּם,

שנינו במשנה: פייס השני מי שוחט מי זורק וכו'. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים השאלה: מי מקבל את הדם? שהרי לא נזכר בין הזוכים בפייס הכהן המקבל את הדם היוצא בשעת שחיטה, שאותו יש לזרוק אחר כך על המזבח. ואם כן מובן שכהן העושה עבודה אחרת עוסק גם בקבלת הדם, ויש לחקור האם השוחט עצמו מקבל, וטעם הדבר: דאי אמרת [שאם אומר אתה] כי הזורק הוא שמקבל, אם כן יכול להווצר מצב שאגב חביבותיה [חביבותה] של המצוה, שהוא חפץ למהר ולזרוק אינו ממתין ולא [אינו] מקבל ליה לכוליה [את כל] הדם, אלא כשיש בידו דם כדי זריקה ממהר הוא לזורקו.

אוֹ דִּילְמָא: זוֹרֵק מְקַבֵּל, דְּאִי אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט מְקַבֵּל – זִימְנִין דְּשָׁחֵיט זָר.

או דילמא [שמא] נאמר בצד אחר: כי זורק מקבל, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שהשוחט הוא שמקבל — זימנין דשחיט [פעמים ששוחט] זר, שהרי שחיטת הקרבן אינה בין עבודות הקודש ומותרת בכל אדם, ולפי ההרגל יקבל הוא עצמו את הדם וישכח כי הקבלה מצות כהונה היא?

תָּא שְׁמַע: בֶּן קַטִּין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים הָעֲסוּקִין בַּתָּמִיד מְקַדְּשִׁין יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן בְּבַת אַחַת.

ומביאים ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה: הכהן הגדול בן קטין עשה שנים עשר דד (פיות) לכיור הגדול במקום שנים שהיו לו קודם כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקין בתמיד, מקדשין (רוחצין) ידיהן ורגליהן בבת אחת.

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ שׁוֹחֵט מְקַבֵּל, תְּלֵיסַר הָוֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: זוֹרֵק מְקַבֵּל, שְׁמַע מִינָּהּ.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי השוחט הוא גם זה המקבל — אם כן תליסר הוי [שלושה עשר הם] כפי שנמנו במשנה! כי לשחיטה בלבד אין חייבים לרחוץ ידים ורגלים, שכן אינה עבודת קודש וכשרה גם בזר, אולם אם השוחט הוא גם המקבל, ודאי שצריך הוא לרחוץ לפני הקבלה שהיא עבודת קודש! אלא לאו [האם לא] שמע מינה [למד מכאן] כי הזורק הוא המקבל את הדם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי, אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל, וּבָא לוֹ לִזְרוֹק. שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו שנינו גם כן] במשנתנו ראיה לדבר, שנאמר בסדר עבודת התמיד: שחט השוחט, וקבל המקבל ובא לו לזרוק משמע שהמקבל הוא זה שזורק. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

״אָמַר בֶּן עַזַּאי לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת, הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דֶּרֶךְ הֶפְשֵׁטוֹ הָיָה קָרֵב. כֵּיצַד דֶּרֶךְ הֶפְשֵׁטוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה.

במשנה הובא שאמר בן עזאי לפני ר' עקיבא בשם ר' יהושע שהיו מעלים את התמיד כדרך הילוכו, שחלקו הקדמי עולה תחילה. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: כיצד דרך הלוכו? — באופן זה: הראש והרגל תחילה, ולאחריהם כסדר הזה החזה והגרה, ושתי ידים, ושתי דפנות, העוקץ (הזנב) והרגל. ר' יוסי אומר: דרך הפשטו היה קרב, כיצד דרך הפשטו? — מפשיטין אותו הראש והרגל יחד, העוקץ והרגל יחד, ואחר כך שתי דפנות, ושתי ידים, החזה והגרה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: דֶּרֶךְ נִיתּוּחוֹ הָיָה קָרֵב. כֵּיצַד דֶּרֶךְ נִיתּוּחוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי יָדַיִם, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת, וְהָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: דֶּרֶךְ עִילּוּיוֹ הָיָה קָרֵב, כֵּיצַד דֶּרֶךְ עִילּוּיוֹ? הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת, וְהָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם.

ור' עקיבא אומר: דרך ניתוחו לאיברים לאחר ההפשטה היה קרב. וכיצד דרך ניתוחו? — הראש והרגל, ושתי ידים, החזה, והגרה, ושתי דפנות, והעוקץ והרגל. ר' יוסי הגלילי אומר: דרך עילויו (טיבו) היה קרב שהחלקים המובחרים הם היו עולים ראשונה. כיצד דרך עילויו? — הראש והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, העוקץ והרגל ולבסוף שתי הידים.

וְהָכְתִיב: ״כָּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף״! הַהִיא בִּכְחוּשָׁה.

על דברי ר' יוסי הגלילי מקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "כל נתח טוב ירך וכתף" (יחזקאל כד, ד) משמע שאלה הם החלקים המובחרים, ומדוע אין ר' יוסי מקדימם (ר"ח)? ומשיבים: ההיא [יחזקאל כד, ד] מדובר בצאן כחושה, שבה אכן הירך והכתף הן המובחרות, אבל בכבש התמיד שהיו נוהגים להביאו מן המובחר, החלקים האחרים טובים יותר.

אָמַר רָבָא: בֵּין תַּנָּא דִּידַן וּבֵין רַבִּי יוֹסֵי – בָּתַר עִילּוּיָא דְּבִשְׂרָא אָזְלִינָן, מָר אָזֵיל בָּתַר אֵיבְרָא דְּבִישְׂרָא, וּמָר אָזֵיל בָּתַר שַׁמְנָא דְּבִישְׂרָא.

אמר רבא: בין לשיטת תנא דידן [התנא שלנו, במשנתנו] ובין לשיטת ר' יוסי בתר עילויא דבישרא אזלינן [אחר עילויו וטיבו של הבשר הולכים] וטעם ההבדל בדעותיהם הוא, כי מר אזיל בתר איברא דבישרא [חכם זה, התנא שלנו, הולך אחר אבריו, גודלו, של הבשר] ומר [חכם זה], ר' יוסי, אזיל בתר שמנא דבישרא [הולך אחר שומנו של הבשר].

מַאי טַעְמָא סָלְקָא רֶגֶל בַּהֲדֵי רֵישָׁא – מִשּׁוּם דְּרֵישָׁא נְפִישִׁי בֵּיהּ עֲצָמוֹת, קָרְבָא רֶגֶל בַּהֲדֵיהּ.

ושואלים: לפי כל הדעות מאי טעמא סלקא הרגל [מה הטעם עולה] בהדי רישא [יחד עם הראש], ומה הקשר ביניהם? ומסבירים: משום דרישא נפישי ביה עצמות [שבראש מרובות בו עצמות], לכך קרבא [קריבה] גם הרגל בהדיה [עמו] כדי להשלים למנה יפה.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת רֹאשׁ קָרֵב בְּרֵישָׁא, מְנָא לָן? דְּתַנְיָא: מִנַּיִין לְרֹאשׁ וּפֶדֶר שֶׁקּוֹדְמִין לְכָל הָאֵבָרִים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ״. וְאִידָךְ פֶּדֶר אַחֲרִינָא

ועוד שואלים: זה דכולי עלמא מיהת [שלדעת הכל] הראש קרב ברישא [בתחילה], מנא לן [מניין לנו] דבר זה? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מניין לראש ופדר שקודמין לכל האברים בהקרבה — תלמוד לומר: "וניתח אתו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, יב). ושואלים: ואידך [והאחר], הפדר אחרינא [האחר] שנאמר לאחר מכן: "את הנתחים את הראש ואת הפדר"