״וּלְמִבֵּית לַפָּרוֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם״ – אֶל מִבֵּית לַפָּרוֹכֶת הוּא דַּעֲבוֹדַת מַתָּנָה וְלֹא עֲבוֹדַת סִילּוּק, הָא בַּחוּץ – אֲפִילּוּ עֲבוֹדַת סִילּוּק.

"ולמבית לפרכת ועבדתם" (במדבר יח, ז), וכוונתו: בעבודת הקודש שעושים אל מבית לפרוכת בקודש הקדשים, ביום הכיפורים הוא שיש לחלק ולומר שחייבים רק על עבודת מתנה ולא עבודת סילוק, כגון הוצאת הכף ומחתה של הקטורת שהיה הכהן הגדול מכניס לקודש הקדשים ביום הכיפורים. הא [הרי] מה שעושים בחוץ, אפילו עבודת סילוק חייבים עליה.

אִי הָכִי ״וַעֲבַדְתֶּם״ נַמִי: אֶל מִבֵּית לַפָּרוֹכֶת הוּא דַּעֲבוֹדָה תַּמָּה וְלֹא עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה, הָא בַּחוּץ – אֲפִילּוּ עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה!

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אם כן "ועבדתם" שלמדת מכך שרק על עבודה תמה, זו שעושה סיום — חייבים, אם כן נמי [גם כן] תפרש שהוא מתייחס רק "אל מבית לפרוכת" שהחובה על הזר היא רק אם עשה עבודה תמה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה אחרת המשלימה אותה, שאם עשה עבודה כזו — אינו חייב מיתה. הא [הרי] בעבודות שבחוץ, אפילו עבודה שיש אחריה עבודה תיחשב כעבודת קודש שחייב הזר עליה מיתה!

״וַעֲבַדְתֶּם״ הֲדַר עַרְבֵיהּ קְרָא.

ומשיבים: "ועבדתם" שנאמר בתוספת ו' החיבור הדר ערביה קרא [חזר וערבו הכתוב] לומר שלענין זה דין עבודת חוץ כדין עבודת פנים.

בָּעֵי רָבָא: עֲבוֹדַת סִילּוּק בַּהֵיכָל מַהוּ? לִפְנִים מְדַמִּינַן לֵיהּ, אוֹ לַחוּץ מְדַמִּינַן לֵיהּ?

בעי [שאל] רבא על פי שיטת לוי: עבודת סילוק הנעשית בהיכל, כגון דישון המזבח הפנימי ודישון המנורה, מהו (מה דינה)? האם לפנים מדמינן ליה [מדמים אנו אותה] ואינה נחשבת כעבודת קודש לענין זה, שהרי הן נחשבות כ"עבודה תמה", שהרי אין לאחריהן כלום, או שמא לעבודת חוץ מדמינן ליה [מדמים אנו אותה]?

הֲדַר פְּשַׁטָא: ״מִבֵּית״ ״וּלְמִבֵּית״.

הדר פשטא [חזר הוא בעצמו ופתר את הבעיה]: אילו נאמר רק "מבית" הייתי מבין רק בעבודות הנעשות בקודש הקדשים, כיון שכתוב גם "ולמבית לפרוכת" בתוספת ו' הרי זה בא להוסיף.

אֶלָּא מֵעַתָּה, זָר שֶׁסִּידֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן לִיחַיֵּיב! אִיכָּא סִידּוּר בָּזִיכִין. סִידֵּר בָּזִיכִין לִיחַיֵּיב! אִיכָּא סִילּוּק וְהַקְטָרָה.

ושואלים: אלא מעתה שעל עבודה תמה חייבים גם בהיכל, זר שסידר את השלחן של לחם הפנים ליחייב [שיהיה חייב]! ומשיבים: הטעם שאינו חייב הוא משום שאין זו עבודה תמה, כי איכא [יש] אחריה עדיין סידור בזיכין (של לבונה על הלחם). ומקשים: אם כן זר שסידר בזיכין במקדש ליחייב [שיהיה חייב]! ודוחים: איכא [יש] עדיין עבודה של סילוק הבזיכין משם, שהיא בעצם גמר עבודת לחם הפנים והקטרה, וכיון שכך אין סידור הבזיכין נחשבת כעבודה תמה.

זָר שֶׁסִּידֵּר אֶת הַמְּנוֹרָה לִיחַיֵּיב! אִיכָּא נְתִינַת פְּתִילָה. נָתַן פְּתִילָה לִיחַיֵּיב! אִיכָּא נְתִינַת שֶׁמֶן.

ושואלים עוד: זר שסידר את המנורה ליחייב [שיהיה חייב]! ודוחים: אין זו עבודה תמה, כי איכא [יש עדיין] נתינת פתילה במנורה. ומקשים: אם כן נתן פתילה — ליחייב, [שיתחייב]! ומשיבים: אף זו אינה סוף עבודה, כי איכא [יש עדיין] נתינת שמן.

נָתַן שֶׁמֶן לִיחַיֵּיב! אִיכָּא הַדְלָקָה. הִדְלִיק לִיחַיֵּיב! הַדְלָקָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא.

ומקשים: נתן שמן ליחייב [שיתחייב]! ומשיבים: אף זו אינה עבודה גמורה, כי איכא [יש עוד] את עבודת ההדלקה. ומקשים: אם כן זר שהדליק את הנרות ליחייב [שיתחייב] על כך! ועונים: הדלקה לאו [אינה נחשבת] עבודה, משום שאין בה מעשה של ממש בגוף המנורה.

וְלֹא? וְהָתַנְיָא: ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ״ – לִימֵּד עַל הַצָּתַת אֲלִיתָא שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶלָּא בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלֵי שָׁרֵת! – הַצָּתַת אֲלִיתָא – עֲבוֹדָה הִיא, הַדְלָקָה – לָאו עֲבוֹדָה הִיא.

ושואלים: ולא (וכי אין זו עבודה)? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש" (ויקרא א, ז), לימד על הצתת אליתא [קיסם] שבו מדליקים את אש המזבח, שלא תהא אלא בכהן כשר, ובכלי שרת! הרי שאף ההדלקה נחשבת כעבודה! ומשיבים: הצתת אליתא [קיסם] — עבודה חשובה היא, שעושים מעשה בקיסם זה, אבל ההדלקה עצמה לאו עבודה היא.

אֶלָּא מֵעַתָּה זָר שֶׁסִּידֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה לִיחַיֵּיב! אִיכָּא סִידּוּר שְׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים. – סִידֵּר שְׁנֵי גְּזִירִין לִיחַיֵּיב! אִיכָּא סִידּוּר אֵבָרִים.

ומוסיפים לשאול: אלא מעתה זר שסידר את המערכה שעל המזבח ליחייב [שיתחייב] שהרי זו עבודת מתנה! ומשיבים: אין זו עבודה תמה, כי איכא [יש] עדיין סידור שני גזירי עצים שמניחים למצוה בכל יום, והם באים אחר כך. ושואלים: אם כן, זר שסידר שני גזירין של עצים ליחייב [שיתחייב]! ומשיבים: איכא [יש עדיין] סידור אברים על האש שבא לאחר מכן.

וְהָא אָמַר רַב אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר שֶׁסִּידֵּר שְׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים חַיָּיב! בְּהָא פְּלִיגִי; מָר סָבַר: עֲבוֹדָה תַּמָּה הִיא, וּמָר סָבַר: לָאו עֲבוֹדָה תַּמָּה הִיא.

ומקשים: והא [והרי] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים חייב, משמע שעבודה גמורה היא! ומשיבים: אכן, בהא פליגי [בענין זה חלוקים] רב ור' יוחנן; מר [חכם זה], ר' יוחנן, סבר: כי סידור שני גזירי עצים עבודה תמה היא, עבודה גמורה שאין עוד אחריה עבודה ממינה. ומר [וחכם זה], רב, סבר: לאו עבודה תמה היא, ואינה מסתיימת אלא בסידור האיברים על העצים.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּלֵוִי. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב: עֲבוֹדוֹת שֶׁזָּר חַיָּיב עֲלֵיהֶם מִיתָה: זְרִיקַת דַּם בֵּין לִפְנִים בֵּין לִפְנַי וְלִפְנִים, וְהַמַּזֶּה בְּחַטַּאת הָעוֹף, וְהַמְמַצֶּה וְהַמַּקְטִיר בְּעוֹלַת הָעוֹף, וְהַמְנַסֵּךְ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם וּשְׁלֹשָׁה לוּגִּין יַיִן.

לגוף המחלוקת שהוזכרה תחילה מעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב, תניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של לוי. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: עבודות שזר חייב עליהם מיתה, אלו הן: זריקת דם בין לפנים במזבח הזהב או על הפרוכת בין לפני ולפנים שנעשית ביום הכיפורים בין בדי הארון בקודש הקדשים. והמזה את הדם של חטאת העוף, והממצה את דם עולת העוף על קיר המזבח כדינה, והמקטיר את עולת העוף על המזבח, והמנסך שלשה לוגין מים, או שלשה לוגין יין על המזבח. ולא מנה תרומת הדשן ביניהן.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּלֵוִי: עֲבוֹדוֹת שֶׁזָּר חַיָּיב עֲלֵיהֶן מִיתָה: הַמֵּרִים אֶת הַדֶּשֶׁן, וְשֶׁבַע הַזָּאוֹת שֶׁבִּפְנִים וְשֶׁבַּמְצוֹרָע, וְהַמַּעֲלֶה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בֵּין דָּבָר כָּשֵׁר בֵּין דָּבָר פָּסוּל.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של לוי: עבודות שזר חייב עליהן מיתה אלו הן: המרים את הדשן, ושבע הזאות שבפנים בקודש הקדשים, והזאות שבמצורע, וכן המעלה (מקטיר) על גבי המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול.

לָמָּה מְפִיסִין? לָמָּה מְפִיסִין?! – כְּדַאֲמַרַן! אֶלָּא: לָמָּה מְפִיסִין וְחוֹזְרִין וּמְפִיסִין.

עתה חוזרים לפירוש דברי המשנה. ושואלים: למה מפיסין? על שאלה זו תוהים: למה מפיסין?! הלא התשובה היא כדאמרן [כפי שאמרנו] כדי שלא יבואו לידי קטטה! ומסבירים: אלא כך יש להבין את השאלה: למה מפיסין וחוזרין ומפיסין ארבע פעמים ביום, שיתכנסו פעם אחת בלבד ויפיסו על כל העבודות בכינוס זה!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ כָּל הָעֲזָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יַחְדָּיו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ״.

אמר ר' יוחנן: כדי להרגיש (להרעיש) ברעש המתכנסים את כל העזרה, שנאמר: "אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש" (תהלים נה, טו), ללמדנו שיש צורך להרגיש ולעשות פומבי לעבודת הקודש ולהכנות לה וזהו מכבוד המקדש.

בַּמֶּה מְפִיסִין? רַב נַחְמָן אָמַר: בְּבִגְדֵי חוֹל, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ.

ושואלים: במה מפיסין, מה היו בגדי הכהנים המשתתפים בפייס? רב נחמן אמר: שהכהנים היו לבושים אז בבגדי חול, ורב ששת אמר: שהיו לבושים בבגדי קדש.

רַב נַחְמָן אָמַר: בְּבִגְדֵי חוֹל, דְּאִי אָמְרַתְּ בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ – אִיכָּא בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת דְּחָמְסִי וְעָבְדִי. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ, דְּאִי אָמְרַתְּ בְּבִגְדֵי חוֹל – אַגַּב חֲבִיבוּתֵיהּ מִיקְרוּ וְעָבְדִי.

ומסבירים את שיטותיהם; רב נחמן אמר: בבגדי חול, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שעושים זאת בבגדי קדש, הלא איכא [יש] בעלי זרועות תקיפים וחזקים, דחמסי ועבדי [שחומסים ועושים עבודה] אף שלא זכו בגורל, שהרי הם לבושים כבר וראויים לעבודה. רב ששת אמר: עושים זאת בבגדי קדש. דאי אמרת [שאם אומר אתה] שיעשו זאת בבגדי חול, אגב חביבותיה מיקרו ועבדי [מתוך חביבותה של העבודה להם יזדמן שיעשו עבודה] בבגדי חול שעליהם, ופוסלים איפוא את עבודתם.

אָמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דִּתְנַן: מְסָרוּן לַחַזָּנִין, וְהָיוּ מַפְשִׁיטִין אוֹתָן אֶת בִּגְדֵיהֶן וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִכְנָסַיִם בִּלְבַד.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את דעתי זו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מסרון את הכהנים לחזנין (שמשין) והיו מפשיטין אותן את בגדיהן, ולא היו מניחין עליהן אלא מכנסים בלבד.