אֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. וְעוֹד: ״לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ״ כְּתִיב – וְהָא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּבְכִיָּה.

אינה מביאה עגלה ערופה כי הלכה זו נאמרה רק בעיר שהיא נחלת שבט מסויים מישראל, ואילו ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ושייכת לכל ישראל. ועוד: הלא "לא נודע מי הכהו" כתיב [נאמר] (דברים כא, א), לומר כי עיקר דין עגלה ערופה הוא כאשר נמצא חלל ואין ידוע מי הרגו והא [והרי] זה שנדקר על הכבש נודע מי הכהו! אלא יש לומר שר' צדוק לא נתכוון כלל להלכה זו עצמה של עגלה ערופה, אלא כדי להרבות בבכיה וכדי להדגיש את הזעזוע שבמאורע אמר מה שאמר.

בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר, אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם וַעֲדַיִין בְּנִי קַיָּים [כו׳] לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טָהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא דְּזַל, אֲבָל טָהֳרַת כֵּלִים כִּדְקָיְימָא קָיְימָא, אוֹ דִּילְמָא שְׁפִיכוּת דָּמִים כִּדְקָיְימָא קָיְימָא אֲבָל טָהֳרַת כֵּלִים הִיא דַּחֲמִירָא?

נאמר בתוספתא: בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר: הרי הוא כפרתכם לכשימות אבל עדיין בני קיים ולכך אין הסכין בה נדקר טמאה. והוסיפו שם: ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: האם יש להבין מהערה זו כי שפיכות דמים הוא דזל [שנעשתה מזולזלת], אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא [כפי שעמדה היא עומדת] ולא נתכוונו לומר שהקפידו יותר מדי בטהרת כלים, אלא שזלזלו בשפיכות דמים. או דילמא [או שמא] שפיכות דמים כדקיימא קיימא [כפי שעמדה היא עומדת] אבל טהרת כלים היא דחמירא [שחמורה] היתה עליהם יותר מכראוי?

תָּא שְׁמַע: מִדְּקָא נָסֵיב לָהּ תַּלְמוּדָא ״וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה״ – שְׁמַע מִינָּהּ: שְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא דְּזַל, וְטָהֳרַת כֵּלִים כִּדְקָיְימָא קָיְימָא.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, מדקא נסיב לה תלמודא [כיון שהוא מביא את הלימוד] מן הכתוב: "וגם דם נקי שפך מנשה" שמע מינה [למד מכאן] שהתכוון לומר כי שפיכות דמים הוא דזל [שנעשתה מזולזלת] וטהרת כלים כדקיימא קיימא [כפי שעמדה היא עומדת].

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּפָשַׁט...וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן״ – שׁוֹמְעַנִי כְּדֶרֶךְ יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁפּוֹשֵׁט בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי חוֹל.

מכאן שבים לעיקר המצוה של תרומת הדשן ועניינים הקשורים בה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר לאחר מצות תרומת הדשן: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו, ד), שומעני (לומד אני) מכאן לכאורה שהחלפת בגדים זו היא מצוה מיוחדת בתורה כדרך יום הכפורים שהכהן הגדול מחליף בגדי זהב בבגדי לבן, ואף כאן שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול,

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים״ – מַקִּישׁ בְּגָדִים שֶׁלּוֹבֵשׁ לִבְגָדִים שֶׁפּוֹשֵׁט, מַה לְּהַלָּן בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ – אַף כָּאן בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ.

תלמוד לומר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" — מקיש [משוה] הכתוב בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה להלן אלה שפושט בגדי קודש הם, שהרי עשה בהם מצות תרומת הדשן, אף כאן בגדים שמשמשים להוצאת הדשן מן המחנה בגדי קודש.

אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲחֵרִים״ – פְּחוּתִין מֵהֶן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״אֲחֵרִים וְהוֹצִיא״ – לִימֵּד עַל הַכֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁכְּשֵׁרִין לְהוֹצִיא הַדֶּשֶׁן.

אם כן מה תלמוד לומר "בגדים אחרים"? כוונתו לומר: פחותין מהן בטיב. ר' אליעזר אומר: נאמר: "אחרים והוציא" לימד על הכהנים בעלי מומין שהם "אחרים", שאינם ראויים לשאר עבודות הקודש, שכשרין להוציא את הדשן, שהוא לומד מן הכתובים שכהנים שאינם עושים עבודות אחרות הם העושים מלאכה זו.

אָמַר מָר: ״אֲחֵרִים״ – פְּחוּתִין מֵהֶן, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶן קְדֵרָה לְרַבּוֹ – לֹא יִמְזוֹג בָּהֶן כּוֹס לְרַבּוֹ.

ומעתה מפרשים את הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא זו: בגדים אחרים פחותין מהן, ומעירים הרי זה כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בגדים שבשל בהן אדם קדרה לרבו שנתלכלכו על ידי כך לא ימזוג בהן כוס לרבו שהוא שירות מכובד וחשוב, וכן הוצאת הדשן לא תיעשה בבגדים המשובחים השייכים לעבודות אחרות. מלשון הברייתא לא נתברר היטב מהו היקף המחלוקת שבין התנא הראשון ור' אליעזר.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּמַחֲלוֹקֶת בְּהוֹצָאָה – כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בַּהֲרָמָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחֲלוֹקֶת בְּהוֹצָאָה, אֲבָל בַּהֲרָמָה – דִּבְרֵי הַכֹּל עֲבוֹדָה הִיא.

אמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה של הדשן שר' אליעזר מתיר לעשותה על ידי בעלי מומין, כך מחלוקת בהרמה שלדעת ר' אליעזר אף בעלי מומים כשרים בה. ואילו ר' יוחנן אמר: מחלוקת זו אינה אלא בהוצאה של הדשן, אבל בהרמה — דברי הכל עבודה היא, ואינה כשרה בבעלי מומים.

מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? אָמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ עֲבוֹדָה הִיא – יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁכְּשֵׁירָה בִּשְׁנֵי כֵּלִים?

ומסבירים מאי טעמא [מה טעמו] של ריש לקיש — אמר [יכול היה לומר] לך: אי סלקא דעתך [אם עולה בדעתך לומר] כי הרמת הדשן עבודה היא, וכי יש לך עבודה שכשירה בשני כלים בכתונת ומכנסים בלבד? והרי בתיאור בגדי הכהן הנחוצים להוצאת הדשן נאמר רק: "ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן" (ויקרא ו, ג).

וְרַבִּי יוֹחָנָן: גַּלֵּי רַחֲמָנָא בִּכְתוֹנֶת וּמִכְנָסַיִם – וְהוּא הַדִּין לְמִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט.

ור' יוחנן מסביר: כדי שלא תאמר שנעשית ההוצאה בבגדי חול שלו, לכך גלי רחמנא [גלתה התורה] שצריך בכתונת ומכנסים שהם בגדי קודש כדין כל עבודה אחרת, ומאחר שגילתה התורה עיקרון זה אם כן הוא הדין לשנים האחרים למצנפת ואבנט.

וּמַאי שְׁנָא הָנֵי? – ״מִדּוֹ בַד״ ״מִדּוֹ״ – כְּמִדָּתוֹ, ״מִכְנְסֵי בַד״ – לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֵם לַמִּכְנָסַיִם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ״.

ושואלים: ולדעת ר' יוחנן ומאי שנא הני [מדוע שונים אלה] שדווקא אותם הזכיר הכתוב במפורש? ומשיבים: כי לדעתו הוזכרו אלה משום שיש ללמוד מהם הלכות מיוחדות. מה שנאמר: "מדו בד" הריהו ללמד שתהא הכתונת כמדתו המדוייקת של הכהן דווקא. ומה שנתפרשו: "מכנסי בד" — הרי זה בא לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא] בענין זה: מנין שלא יהא דבר קודם בלבישת בגדי כהונה למכנסים, שנאמר: "ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ויקרא ו, ג) כלומר, על בשרו ממש, שצריכים המכנסים להיות תחילה.

וְרֵישׁ לָקִישׁ: ‘מִדּוֹ׳ כְּמִדָּתוֹ – מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן ‘מִדּוֹ׳. שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֵם לַמִּכְנָסַיִם מֵ״עַל בְּשָׂרוֹ״ נָפְקָא.

ושואלים: וריש לקיש שלדעתו נכתבו שנים אלה בדווקא, מנין אם כן למד הוא הלכות מקובלות אלה? ומשיבים: שהוא למד את ההלכות מדיוק לשון הכתובים. כיצד? ענין מדו שתהא הכתונת כמדתו לומד הוא מדאפקיה רחמנא [ממה שהוציאה, ביטאה, התורה] חובת לבישת כתונת בלשון "מדו". ואת ההלכה שלא יהא דבר קודם למכנסים מן ההדגשה שבכתוב "על בשרו" נפקא [יוצא נלמד הדבר] לדעתו.

נֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״עַל בְּשָׂרוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִלְבַּשׁ״ – לְהָבִיא מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט לַהֲרָמָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ומעירים: נימא כתנאי [האם נאמר שמחלוקת זו היא כמחלוקת תנאים] שנחלקו כבר בנושא זה. שכן שנינו בברייתא: "ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ויקרא ו, ג) מאחר שכבר נאמר "על בשרו" — ודאי בלבישה מדבר הכתוב, ואם כן מה תלמוד לומר "ילבש"? אלא הרי זה בא להביא (להוסיף) שצריך ללבוש גם מצנפת ואבנט לצורך מצוות הרמה, אלה דברי ר' יהודה.

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: לְרַבּוֹת בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁכְּשֵׁירִין לְכֹהֵן הֶדְיוֹט.

ר' דוסא אומר: ריבוי לשון זה "ילבש" בא לרבות בגדי כהן גדול ביום הכפורים שהם בגדי לבן כבגדי כהן הדיוט, שהן כשירין אחר כך לעבודה לכהן הדיוט, ואינם צריכים גניזה לאחר שאין הכהן הגדול יכול ללובשם בשנית לעבודת יום הכיפורים לשנה אחרת.

אָמַר רַבִּי: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר; חֲדָא: דְּאַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶה הוּא אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְעוֹד: בְּגָדִים שֶׁנִּשְׁתַּמַּשְׁתָּ בָּהֶן קְדוּשָּׁה חֲמוּרָה תִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן קְדוּשָּׁה קַלָּה? אֶלָּא, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִלְבַּשׁ״ –

אמר רבי: שתי תשובות בדבר לדחות רעיון זה, חדא [אחת מהן]: משום שאבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים עשוי פשתן בלבד ולא זהו אבנטו של כהן הדיוט שאבנט זה עשוי לדעתו כלאים, צמר ופשתים יחד. ועוד: וכי בגדים שנשתמשת בהן קדושה חמורה של כהן גדול תשתמש בהן קדושה קלה של כהן הדיוט?! אלא מה תלמוד לומר מן הריבוי "ילבש" —