אוֹ דִּילְמָא בַּר מֵאַמָּה יְסוֹד וְאַמָּה סוֹבֵב? תֵּיקוּ.

או דילמא [שמא] בר [חוץ] מאמה יסוד ואמה סובב ששתי אמות אלה שבולט הכבש מעבר לתחום המזבח אינן נחשבות? לשאלה זו של רב פפא לא נמצאה תשובה, וסוכם כי תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

״וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין הַמְמוּנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ״ וכו׳. תָּנָא: הוֹצִיאוּ אֶצְבְּעוֹתֵיכֶם לְמִנְיָן. וְנִימְנִינְהוּ לְדִידְהוּ! מְסַיַּיעַ לֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָסוּר לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ לִדְבַר מִצְוָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק״.

שנינו במשנה ש אם היו שניהן שוין הממונה אומר להם הצביעו. תנא [שנה החכם]: פירוש "הצביעו" הוא: הוציאו אצבעותיכם למנין. ושואלים: ונימנינהו לדידהו [ושימנה אותם] עצמם, ומדוע מונים את אצבעותיהם? ומשיבים: הרי זה מסייע ליה [לו] לר' יצחק. שאמר ר' יצחק: אסור למנות את ישראל עצמם ואפילו לדבר מצוה, דכתיב [שנאמר]: "ויפקדם בבזק ויהיו בני ישראל שלוש מאות אלף ואיש יהודה שלושים אלף

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: מִמַּאי דְּהַאי בֶּזֶק לִישָּׁנָא דְּמִיבְזַק הוּא? וְדִילְמָא שְׁמָּא דְּמָתָא הוּא, כְּדִכְתִיב: ״וַיִּמְצְאוּ אֲדוֹנִי בֶּזֶק״? אֶלָּא מֵהָכָא, ״וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים״.

"(שמואל א' יא, ח), כלומר: מנה אותם באמצעות שברי חרסים ("בזק") שנתן כל אחד מהם, ולא מנה אותם עצמם. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ממאי דהאי "בזק" לישנא דמיבזק [מנין ש"בזק" זה שבכתוב לשון שבירה] הוא? ודילמא שמא דמתא [ושמא שם עיר] הוא, כדכתיב [כמו שנאמר]: "וימצאו את אדני בזק בבזק" (שופטים א, ה) הרי שבזק שם מקום הוא! אלא מהכא [מכאן] הראיה: נאמר: "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים" (שמואל א' טו, ד), הרי שלא מנה אותם אלא את הטלאים, שכל אחד נטל טלה מעדר המלך והעמידו במקומו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמּוֹנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר״.

אמר ר' אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד" (הושע ב, א) והמונה אותם עובר על "לא ימד". רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין, שהרי נאמר באותו כתוב: "לא ימד ולא יספר" (הושע ב, א).

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, רַבִּי יוֹנָתָן רָמֵי, כְּתִיב: ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם״ וּכְתִיב: ״אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר״!

אמר ר' שמואל בר נחמני, ר' יונתן רמי [היה משליך, מראה סתירה]: כתיב [נאמר] בפסוק: "והיה מספר בני ישראל כחול הים" משמע שיש להם מספר, אף כי הוא מספר גדול מאוד, ומצד שני נאמר: "אשר לא ימד ולא יספר" שאין להם מספר, הא כיצד?

לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן – בִּזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. רַבִּי אָמַר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַאי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בִּידֵי אָדָם, כָּאן – בִּידֵי שָׁמַיִם.

ומתרץ: לא קשיא [קשה]; כאן — בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, לא ימד כלל, כאן — בזמן שאין עושין רצונו של מקום, שאז מספרם כחול הים. רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי תירוץ אחר; לא קשיא [קשה], וכך יש ליישב: כאן — בידי אדם לא ימד ולא יספר, כאן — בידי שמים, הרי הם כחול הים.

אָמַר רַב נְהִילַאי בַּר אִידִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר – מִתְעַשֵּׁר. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק״ וּלְבַסּוֹף כְּתִיב ״וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים״. וְדִילְמָא מִדִּידְהוּ? אִם כֵּן מַאי רְבוּתָא דְּמִילְּתָא?

אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור — הריהו מתעשר. וראיה לדבר, מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר] בשאול: "ויפקדם בבזק" כלומר, בשברי חרסים. ולבסוף כתיב [נאמר]: "ויפקדם בטלאים", משמע שיכול היה לתת טלאים משלו כנגד מספרם של כל אותם האנשים. ושואלים: ודילמא מדידהו [ושמא נתנו הם טלאים אלה משלהם]? ודוחים: אם כן, מאי רבותא דמילתא [מה גדולתו של הדבר], כלומר: מה טעם לספר שפקדם בטלאים? אלא ודאי הודיענו כאן בדרך אגב רוב עושרו של שאול.

״וַיָּרֶב בַּנָּחַל״ אָמַר רַבִּי מַנִי: עַל עִסְקֵי נַחַל. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל: ״לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק״ אָמַר: וּמַה נֶּפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה, כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

כיון שהזכרנו פסוק זה, מפרשים גם את ההמשך. נאמר: "ויבוא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל" (שמואל א' טו, ה) אמר ר' מני: עשה מריבה כביכול עם ה' על עסקי נחל. כי בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול: "עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמואל א' טו, ג) אמר שאול: מה נפש אחת שנרצחה ואין ידוע מי הרגה אמרה תורה הבא עגלה ערופה שיש להביא עגלה ולערוף אותה בנחל, לכפר על העיר הקרובה אל החלל, עד שימצא הרוצח — כל הנפשות הללו של העמלקים, על אחת כמה וכמה שצריך לחוס עליהם.

וְאִם אָדָם חָטָא – בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ – קְטַנִּים מֶה חָטְאוּ? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה״. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ שָׁאוּל לְדוֹאֵג: ״סוֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים״ יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה״.

ועוד: אם אדם חטא — בהמה מה חטאה ומדוע צריכים להשמיד גם את בהמותיהם? ואם גדולים חטאו — קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז) ואל תהיה רחום יותר מהבורא עצמו, שאין זו צדקות אלא חולשה. לאחר מכן בשעה שאמר לו שאול לדואג: "סב אתה ופגע בכהנים ויסוב דואג האדומי ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמונים וחמישה איש נושא אפוד בד. ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב" (שמואל א' כב, יח-יט). יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה" (קהלת ז, יז).

אָמַר רַב הוּנָא: כַּמָּה לֹא חַלֵּי וְלֹא מַרְגִּישׁ גַּבְרָא דְּמָרֵיהּ סַיְיעֵיהּ; שָׁאוּל בְּאַחַת – וְעָלְתָה לוֹ, דָּוִד בִּשְׁתַּיִם – וְלֹא עָלְתָה לוֹ. שָׁאוּל בְּאַחַת מַאי הִיא – מַעֲשֵׂה דַּאֲגַג, וְהָא אִיכָּא מַעֲשֶׂה דְּנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים! אַמַּעֲשֶׂה דַּאֲגַג כְּתִיב: ״נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ״.

כיון שהוזכר שאול וחטאו אמר רב הונא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה [אינו חושש ואינו מרגיש אדם שאדונו, הקדוש ברוך הוא, מסייע לו] וראיה לדבר מדוד, שאול נכשל בעבירה אחת ועלתה (נחשבה) לו, והורד מגדולתו. ואילו דוד נכשל בשתים ולא עלתה לו ונשאר בגדולתו. ושואלים: שאול באחת מאי [מה] היא — מעשה של אגג שלא עשה כמצוות ה' ולא הרגו. ואולם והא איכא [והרי יש] עוד מעשה של נוב עיר הכהנים! ומשיבים: כבר אחר המעשה של אגג כתיב [נאמר]: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך" (שמואל א' טו, יא).

דָּוִד בִּשְׁתַּיִם, מַאי נִינְהוּ – דְּאוּרִיָּה וְדַהֲסָתָה.

ואילו דוד נכשל בשתים, מאי נינהו [מה הם] — מעשה שהרג את אוריה, והענין של הסתה שבסוף ימיו גרם למנות את ישראל ובשל כך מתו בדבר.

וְהָא אִיכָּא נַמִי מַעֲשֵׂה דְּבַת שֶׁבַע! הָתָם אִפָּרְעוּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם״ – יֶלֶד, אַמְנוֹן, תָּמָר, וְאַבְשָׁלוֹם.

ומקשים: והא איכא נמי [והרי יש גם כן] מעשה של בת שבע, שלקח אשת איש להיות לו אשה! ומשיבים: התם אפרעו מיניה [שם נפרעו ממנו] ולכן אין הדבר נחשב עוד בין עוונותיו, דכתיב [שנאמר]: "ואת הכבשה ישלם ארבעתים" (שמואל ב' יב, ו), וכך אכן עלתה לו, שתחת בת שבע (הכבשה שבמשל) נפגעו מבניו ילד ראשון שנולד לבת שבע ומת, אמנון, תמר שנאנסה, ואבשלום, הרי ארבעה.

הָתָם נַמִי אִפָּרְעוּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר (בָּעָם מִן הַבּוֹקֶר) וְעַד עֵת מוֹעֵד״! – הָתָם לָא אִפָּרְעוּ מִגּוּפֵיהּ.

ושואלים: אם כן התם נמי [שם גם כן] במניית ישראל אפרעו מיניה [נפרעו ממנו], דכתיב [שנאמר]: "ויתן ה' דבר בעם מהבקר ועד עת מועד" (שמואל ב' כד, טו)! ומשיבים: התם לא אפרעו מגופיה [שם לא נפרעו מגופו] אלא מישראל.

הָתָם נַמִי לָא אִפָּרְעוּ מִגּוּפֵיהּ. לָאיֵי, אִפָּרְעוּ מִגּוּפֵיהּ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִצְטָרַע דָּוִד, וּפָרְשׁוּ הֵימֶנּוּ סַנְהֶדְרִין, וְנִסְתַּלְּקָה הֵימֶנּוּ שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ״יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיוֹדְעֵי עֵדוֹתֶיךָ״ וּכְתִיב ״הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ״.

ומקשים: התם נמי [שם גם כן] במעשה בת שבע לא אפרעו מגופיה [לא נפרעו מגופו] אלא מבניו! ומשיבים לאיי [לא כן] אפרעו מגופיה [נפרעו מגופו] שאמר רב יהודה אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד ופרשו הימנו [ממנו] סנהדרין מתוך מחאה על התנהגותו, ונסתלקה הימנו [ממנו] השכינה, דכתיב [שנאמר] בתפילת דוד: "ישובו לי יראיך וידעי עדתיך" (תהלים קיט, עט), ומתוך שביקש על שיבתם של יראי ה' ויודעי עדותיו, שהם חכמי הסנהדרין, משמע שפרשו ממנו. וכתיב [ונאמר] כמו כן: "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני

וְהָא אָמַר רַב: קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע! כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע.

"(תהלים נא, יד), כלומר: ביקש שתשוב אליו רוח הקודש שנסתלקה ממנו. ומקשים: וכי רק באלה נכשל? והא [והרי] אמר רב: קבל דוד לשון הרע על מפיבושת בן יהונתן מפי ציבא, שחשדו ששמח במפלתו, ואם כן חטא אף בכך! ומשיבים: אם כך יש לומר כדברי שמואל שאמר: לא קבל דוד לשון הרע, אלא אכן אמת היה הדבר.

וּלְרַב נַמִי, דְּאָמַר קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע הָא אִיפָּרְעוּ מִינֵּיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ דָּוִד לִמְפִיבּוֹשֶׁת: ״אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה״ יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יְחַלְּקוּ אֶת הַמַּלְכוּת.

ומוסיפים: ולשיטת רב נמי [גם כן] תקשה שאמר קבל דוד לשון הרע — הא איפרעו מיניה [הרי נפרעו ממנו] בענין זה, שכן אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו דוד למפיבושת: "אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה" (שמואל ב' יט, ל), יצאה בת קול ואמרה לו: "רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות", הרי שנענש על עבירה זו.

״בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ״. אָמַר רַב הוּנָא: כְּבֶן שָׁנָה, שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא.

ועוד דנים בעניינם של שאול ודוד. נאמר: "בן שנה שאול במלכו" (שמואל א' יג, א), ולכאורה, דבר זה תמוה! אמר רב הונא: לומר שבשעה שמלך היה כבן שנה, שלא טעם טעם חטא שהיה כשר וישר לגמרי.

מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאֵימָא כְּבֶן שָׁנָה שֶׁמְּלוּכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה? אַחֲוִיאוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן סִיּוּטָא בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר: נַעֲנֵיתִי לָכֶם עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ. הֲדַר חֲזָא סִיּוּטָא בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר: נַעֲנֵיתִי לָכֶם עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.

מתקיף לה [מקשה עליה] על הסברה זו רב נחמן בר יצחק: ואימא [ואמור] שכוונת הפסוק באומרו "כבן שנה", שמלוכלך בטיט ובצואה תמיד? ומעירים: כי אחויאו ליה [הראו לו] לרב נחמן סיוטא בחלמיה [פחדים בחלומו] והבין שהוא עונש על שזלזל בשאול. אמר: נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש כלומר, מבקש אני מחילה מעצמות שאול על שפגעתי בו. הדר חזא סיוטא בחלמיה [חזר וראה פחדים בחלומו] והבין שלא ביקש סליחה בלשון מכובדת כראוי. וחזר ואמר: נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל ואז פסקו ממנו הפחדים בחלומותיו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת בֵּית שָׁאוּל – מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ שׁוּם דּוֹפִי. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן קוּפָּה שֶׁל שְׁרָצִים תְּלוּיָה לוֹ מֵאֲחוֹרָיו, שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו – אוֹמְרִין לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול לדורות רבים — מפני שלא היה בו שום דופי של יוחסין, שהיה כשר מכל הצדדים, שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין (ממנים) פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים של פגמי יחוס תלויה לו מאחוריו. ומדוע? שאם תזוח דעתו עליו ויתגאה על הציבור אומרין לו: חזור והבט לאחוריך מאיזו משפחה אתה בא. ולכן דוד, שבא ממשפחה שהיו בה כמה פגמי יחוס (תמר, רות המואביה) נמשכה מלכותו ולא כן שאול.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל – מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יּוֹשִׁיעֵנוּ זֶה וַיִּבְזוּהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ״ וּכְתִיב: ״וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וגו׳״.

אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול והגיע לידי עבירה — מפני שמתחילה מחל על כבודו, שנאמר: "ובני בליעל אמרו מה ישענו זה ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש" (שמואל א' י, כז), ונאמר: "ויעל נחש העמוני ויחן על יביש גלעד" (שמואל א' יא, א), שאילו היה תופס את המלוכה בתוקף לא היה נחש מעיז להתקיף את יושבי יבש, ונמצא שגרמה ענוותנותו למכשול.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כָּל תַּלְמִיד חָכָם

ואמר ר' יוחנן משום (משמו של) ר' שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם