כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכָל כְּלִי [עֵץ] הֶעָשׂוּי לְנַחַת אֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי טוּמְאָה. אֶלָּא: מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁסִּילּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.

כלי עץ העשוי לנחת הוא, כלומר: כלי עץ שאין מטלטלין אותו והוא מונח במקום אחד, ושנינו: כלי עץ העשוי לנחת — אינו מקבל טומאה, ולא עוד אלא שחוצץ בפני הטומאה. אלא מלמד שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים כדי להראות להם את לחם הפנים ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום שנעשה נס בלחם, שבשעת סילוקו הריהו חם כבשעת סדורו, שנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א, כא, ז), וכיון שהיה השולחן מיטלטל מזמן לזמן כאמור, שוב אינו נחשב ככלי עץ העשוי לנחת ולכך הריהו יכול לקבל טומאה. ולפי דרכנו למדנו שנס זה שבלחם היה מן הניסים שבחוץ, שהכל ראו אותם.

וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנָּן, וּכְשֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן נוֹשְׁרִין, שֶׁנֶאֱמַר ״יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ״. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל – יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפֶרַח לְבָנוֹן אוּמְלָל״. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּרוֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ״!

ושואלים: ותו ליכא [ועוד אין] ניסים אחרים? והאמר [והרי אמר] רב אושעיא: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין אלה פירותיהן בזמנן כשאר עצים, וכשהרוח מנשבת בהן נושרין, שנאמר: "ירעש כלבנון פריו" (תהלים עב, טז), משמע שהיו צומחים פירות בלבנון, שהוא לדברי חכמים רמז למקדש. וכשנכנסו גוים להיכל יבש אילן זה של זהב, שנאמר: "ופרח לבנון אמלל" (נחום א, ד), ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישראל את האילנות הניסיים הללו, שנאמר: "פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה" (ישעיה לה, ב). הרי שהיו ניסים נוספים בבית המקדש.

נִיסֵּי דִּקְבִיעִי לָא קָא חָשֵׁיב. הָשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי – אָרוֹן וּכְרוּבִים נַמִי נִיסֵּי דִּקְבִיעִי נִינְהוּ.

ומשיבים: ניסי דקביעי [ניסים שהיו קבועים] ועומדים תמיד במקומם במקדש לא קא חשיב [אינו מחשיב] ולא מנאם בין הניסים. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] לתרץ באופן זה, אפשר להשתמש בו לתרץ קושיה קודמת: ארון וכרובים נמי, ניסי דקביעי נינהו [גם כן, ניסים הקבועים במקומם הם] ולכן לא מנאום בין ניסי המקדש.

אָמַר מָר: וַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה. וּמִי הֲוָה עָשָׁן בַּמַּעֲרָכָה? וְהָתַנְיָא: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בָּאֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה: רְבוּצָה כָּאֲרִי, וּבָרָה כַּחַמָּה, וְיֵשׁ בָּהּ מַמָּשׁ, וְאוֹכֶלֶת לַחִין כִּיבֵשִׁין, וְאֵינָהּ מַעֲלָה עָשָׁן!

אמר מר [החכם] במנין הניסים, כי על אף הרוחות העזות לא היה זז עשן המערכה ממקומו, ושואלים: ומי הוה [והאם היה] בכלל עשן במערכה שעל גבי המזבח? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה היתה על העצים כצורת ארי, וברה (בהירה וצחה) היתה כאור חמה, ויש בה ממש, כלומר: היה באש זו ממשות עד כדי שהיתה ניתנת למישוש, וחזקה היתה כל כך עד שאוכלת (מעכלת, שורפת) עצים לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן!

כִּי קָא אָמְרִינַן – בִּדְהֶדְיוֹט, דְּתַנְיָא: ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט.

ומשיבים: כי קא אמרינן [כאשר אומרים אנו] ומשמע מדברינו כי היה עשן במערכה — הרי אנו מדברים על אש המערכה של ההדיוט דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א, ז) ללמדנו: אף על פי שאש יורדת מן השמים, בכל זאת יש מצוה מיוחדת להביא אף מן ההדיוט. ואש זו שהביאו הכהנים היא שהיתה מעלה עשן, ובעשן זה אירע נס.

רְבוּצָה כָּאֲרִי? וְהָתַנְיָא, אֲמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: אֲנִי רְאִיתִיהָ, וּרְבוּצָה כַּכֶּלֶב! לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כָּאן – בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי.

בין הדברים המיוחדים באש של מערכה (ר"י הלבן) נאמר כי היתה האש רבוצה כארי. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמר ר' חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה את אש המערכה במקדש והיתה רבוצה ככלב ולא כארי! ומשיבים: לא קשיא [קשה]; כאן שהיתה רבוצה כארי — הריהי אש המערכה של המקדש הראשון, כאן בדברי ר' חנינא סגן הכהנים שהיתה ככלב — הוא במקדש השני.

וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי מִי הֲוַאי? וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבֵד״ וְקָרֵינַן ״וְאִכָּבְדָה״ מַאי שְׁנָא דִּמְחוּסַּר ה״א? אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵן: אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים, אֵשׁ, וּשְׁכִינָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, וְאוּרִים וְתוּמִּים. אָמְרִי: אִין, מִיהֲוָה הֲוָה, סַיּוֹעֵי לָא מְסַיְּיעָא.

על תירוץ זה מקשים: ובמקדש שני מי הואי [האם היתה] בכלל אש מערכה הבאה מן השמים? והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] במקדש שני: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד אמר ה'" (חגי א, ח), "אכבד" הוא הכתיב וקרינן [ואנו קוראים] אותה מלה "ואכבדה"; ומסבירים: מאי שנא [במה שונה, מדוע] מחוסר ה"א במלה זו — ללמד: אלו חמשה דברים (כמנין ה"א) שהיו הבדל בין מקדש ראשון למקדש שני שהיו חסרים במקדש שני, ואלו הן: ארון הברית, וכפורת אשר עליו, וכרובים שעל הכפורת, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים. הרי שבמקדש שני לא היתה אש! אמרי [אומרים] בתשובה: אין, מיהוה הוה, סיועי לא מסייעא [כן, היתה במקדש שני אש משמים, ואולם לא היתה מסייעת] בשריפת הקרבנות, והיתה רק נראית על המערכה. כיון שהוזכרו דברים מיוחדים שהיו באש המערכה מביאים ברייתא בנושא קרוב.

תָּנוּ רַבָּנַן: שֵׁשׁ אִשּׁוֹת הֵן, יֵשׁ אוֹכֶלֶת וְאֵינָהּ שׁוֹתָה, וְיֵשׁ שׁוֹתָה וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת, וְיֵשׁ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה, וְיֵשׁ אוֹכֶלֶת לַחִין כִּיבֵשִׁין, וְיֵשׁ אֵשׁ דּוֹחָה אֵשׁ, וְיֵשׁ אֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵשׁ.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שש אשות (מיני אש) הן: יש אש אוכלת ואינה שותה, יש אש שותה ואינה אוכלת, יש אש שהיא גם אוכלת וגם שותה, יש אש האוכלת דברים לחין כיבשין בלי הבדל, ויש אש דוחה אש אחרת מפניה, ויש אש אוכלת אש אחרת.

יֵשׁ אֵשׁ אוֹכֶלֶת וְאֵינָהּ שׁוֹתָה – הָא דִּידַן. שׁוֹתָה וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת – דְּחוֹלִין. אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה – דְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה״. אוֹכֶלֶת לַחִין כִּיבֵשִׁין – דְּמַעֲרָכָה, יֵשׁ אֵשׁ דּוֹחָה אֵשׁ – דְּגַבְרִיאֵל, וְיֵשׁ אֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵשׁ – דִּשְׁכִינָה, דְּאָמַר מָר: הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בֵּינֵיהֶם וּשְׂרָפָן.

ומפרטים: יש אש אוכלת ואינה שותה — הא דידן [זו האש שלנו] האש הרגילה השורפת (אוכלת) דברים, אך אינה מייבשת נוזלים מעצמה. אש שותה ואינה אוכלת — אש של חולין, אש הקדחת, שהיא מייבשת את הנוזלים שבגוף, אבל אינה שורפת ממש, אש אוכלת ושותה כמו האש של אליהו הנביא, דכתיב [שנאמר]: "ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה" (מלכים א' יח, לח). אש אוכלת דברים לחין כיבשין — זו אש של המערכה. יש אש דוחה אש זו האש של המלאך גבריאל, שנאמר בדניאל שהמלאך העשוי אש ירד לכבשן האש שהושלכו בו חנניה מישאל ועזריה ודחה מפניו את אש הכבשן. ויש אש אוכלת אש — היא אש השכינה, שאמר מר [החכם] לענין אחר: הקדוש ברוך הוא הושיט את אצבעו בין המלאכים שאף הם עשויים אש ושרפן, משמע שאש השכינה שורפת אף את אש המלאכים.

וַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה, אֲפִילּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ? וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַכֹּל צוֹפִין לַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה, נוֹטֶה כְּלַפֵּי צָפוֹן – עֲנִיִּים שְׂמֵחִין וּבַעֲלֵי בָּתִּים עֲצֵבִין, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מְרוּבִּין וּפֵירוֹתֵיהֶן מַרְקִיבִין. נָטָה כְּלַפֵּי דָּרוֹם – עֲנִיִּים עֲצֵבִין וּבַעֲלֵי בָּתִּים שְׂמֵחִין, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מוּעָטִין וּפֵירוֹתֵיהֶן מִשְׁתַּמְּרִין.

ושואלים: והאם עשן המערכה אפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזות אותו ממקומו? והאמר [והרי אמר] ר' יצחק בר אבדימי: במוצאי יום טוב האחרון של חג הסוכות הכל צופין לעשן המערכה, אם היתה הרוח באה מכיוון דרום והיה העשן נוטה כלפי צפון, היו העניים שמחין ובעלי בתים עצבין, מפני שדבר זה סימן שגשמי שנה מרובין ועתידה האדמה להצמיח תבואה רבה ופירותיהן מרקיבין מפני הלחות ולכן לא ניתן לאכסן אותם ומוכרחים להקדים למוכרם, ונמצאים בעלי השדות מפסידים, ועניים מרויחים. ואם נטה עמוד העשן כלפי דרום, מפני רוח צפונית — עניים עצבין, ובעלי בתים שמחין מפני שגשמי אותה שנה מועטין ואין פירות רבים, ועוד שפירותיהן משתמרין.

נָטָה כְּלַפֵּי מִזְרָח – הַכֹּל שְׂמֵחִין, כְּלַפֵּי מַעֲרָב – הַכֹּל עֲצֵבִין. דְּאָזֵיל וְאָתֵי כְּדִיקְלֵי, וְאִבְדוּרֵי לָא הֲוָה מִיבְדַּר.

ואם היתה רוח מערבית והיה העשן נוטה כלפי מזרח — הרי זה סימן לכך שגשמי השנה יבואו כראוי ויהיו פירות, וניתן יהיה גם לאחסן אותם זמן מסויים והכל שמחין. היתה רוח מזרחית ונוטה היה העשן כלפי מערב — הכל עצבין שרוח מזרחית אינה מביאה גשמים, והרי זה סימן לכך שתהא זו שנת בצורת. הרי שהיתה הרוח מטה את עשן המערכה! ומשיבים: דאזיל ואתי כדיקלי, ואבדורי לא הוה מיבדר [העשן היה הולך ובא, מתנועע, כמו עץ דקל ברוח, אבל לא היה מתפזר]. שאכן היתה הרוח מטה את כיוון עשן המערכה, אך אינה מפזרת אותו לגמרי.

אָמַר מָר: כְּלַפֵּי מִזְרָח הַכֹּל שְׂמֵחִין, כְּלַפֵּי מַעֲרָב – הַכֹּל עֲצֵבִין. וּרְמִינְהוּ: מִזְרָחִית – לְעוֹלָם יָפָה, מַעֲרָבִית – לְעוֹלָם קָשָׁה, רוּחַ צְפוֹנִית – יָפָה לַחִטִּין בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, וְקָשָׁה לַזֵּיתִים בִּזְמַן שֶׁהֵן חוֹנְטִין. רוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה לַחִטִּין בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, וְיָפָה לַזֵּיתִים בִּזְמַן שֶׁהֵן חוֹנְטִין.

אמר מר [החכם] כאן: אם היה עמוד העשן נוטה כלפי מזרח, שנושבת רוח מערבית — הכל שמחין, היה נוטה כלפי מערב מפני הרוח מזרחית — הכל עצבין. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה ממקום אחר], שאמרו חכמים: רוח מזרחית — לעולם יפה, רוח מערבית — לעולם קשה, רוח צפונית — יפה לחטין בשעה שכבר גדלו והביאו שליש, וקשה לזיתים בזמן שהן חונטין (תחילת היותם לפירות), רוח דרומית — קשה לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בזמן שהן חונטין.

וְאָמַר רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵימָא מָר זוּטְרָא: וְסִימָנָיךְ: שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם, הַאי מַרְבֶּה דִּידֵיהּ וְהַאי מַרְבֶּה דִּידֵיהּ!

ואמר רב יוסף על כך, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת מר זוטרא: וסימניך איזו רוח יפה לחיטים ואיזו לזיתים — שבמקדש היה שלחן בצפון, ומנורה בדרום. ועל השלחן היו מניחין לחם העשוי מחיטים, ובמנורה היו מדליקין שמן העשוי מזיתים, האי מרבה דידיה [צד זה צפון מגדל את שלו] את החיטים, השייכות לשלחן שבצפון, והאי מרבה דידיה [וזה צד דרום מגדל את שלו] את הזיתים שמהם מדליקים מנורה שבדרום. ועל כל פנים יש סתירה בהערכת רוח מזרחית ומערבית, אם טובה היא או רעה!

לָא קַשְׁיָא: הָא – לָן, וְהָא – לְהוּ. הדרן עלך שבעת ימים

ומשיבים: לא קשיא [קשה]; הא [זה] — לן [לנו] לבני בבל, שאף שרוח מזרחית, רוח קדים יבשה היא, מכל מקום מתוך שבבל היא ארץ משופעת במים, אין אדמתה ממהרת להתייבש ואין הדבר פוגע באיכות התבואה, והא [וזה] — להו