וְאִי סָלְקָא דַעֲתָךְ מֵחֲצוֹת דְּאוֹרַיְיתָא הִיא, הֵיכִי מְקַדְּמִינַן (וְהֵיכִי מְאַחֲרִינַן)?

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי זמן תרומת הדשן מחצות דאורייתא [מן התורה] היא, אם כן היכי מקדמינן והיכי מאחרינן [כיצד מקדימים אנו וכיצד מאחרים אנו] מן הזמן הקצוב בתורה?

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶאֱמַר ״כָּל הַלַּיְלָה״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עַד הַבֹּקֶר? וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַד הַבֹּקֶר״ – תֵּן בֹּקֶר לְבָקְרוֹ שֶׁל לַיְלָה.

אלא אמר ר' יוחנן: לא מכאן למדים אלא ממשמע שנאמר לענין הקטרת האיברים: "כל הלילה" (ויקרא ו, ב) איני יודע שהיא עד הבקר? ומה אם כן תלמוד לומר "עד הבקר" (ויקרא ו, ב) כוונתו: תן בקר לבקרו של לילה, כלומר: הקדם והשכם לפני בוא הבוקר, שאז זמן תרומת הדשן. אולם הקדמה זו לא נקבע לה שיעור מפורש בתורה, ונוהגים בזה לפי הצורך.

הִלְכָּךְ, בְּכָל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, סַגְיָא. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּאִיכָּא חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל – עָבְדִינַן מֵחֲצוֹת. וּבָרְגָלִים, דִּנְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל וּנְפִישִׁי קָרְבָּנוֹת – עָבְדִינַן מֵאַשְׁמוֹרֶת הָרִאשׁוֹנָה. כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: לֹא הָיְתָה קְרִיאַת הַגֶּבֶר מַגַּעַת עַד שֶׁהָיְתָה עֲזָרָה מְלֵאָה מִיִּשְׂרָאֵל.

הלכך (לכן), בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו, שבקדימה קלה זו סגיא [די], ביום הכפורים דאיכא חולשא [שיש חולשה] של הכהן גדול שהרי עליו מוטלת כל עבודת היום, לכך מקדימים יותר ועבדינן [עושים אנו] כבר מחצות. וברגלים דנפישי [שמרובים] ישראל הבאים, ונפישי [ומרובים] הקרבנות שמביאים להקריב בחג, מקדימים יותר ועבדינן עוד [עושים אנו] מאשמורת הראשונה. כדקתני טעמא [כפי ששנינו את הטעם] במשנתנו עצמה: לא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל.

מַאי קְרִיאַת הַגֶּבֶר? רַב אָמַר: קְרָא גַּבְרָא, רַבִּי שֵׁילָא אָמַר: קְרָא תַּרְנְגּוֹלָא.

במשנתנו הוזכרה קריאת הגבר כסימן לזמן מסויים, ושואלים: מאי [מה] פירוש הביטוי: "קריאת הגבר"? רב אמר: פירושו: קרא גברא [האיש], כלומר הכריז האיש הממונה על כך שעל הכהנים לעמוד לעבודתם. ר' שילא אמר שתרגום הביטוי הוא: קרא תרנגולא [התרנגול], שאף הוא קרוי "גבר".

רַב אִיקְּלַע לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי שֵׁילָא, לָא הֲוָה אָמוֹרָא לְמֵיקַם עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שֵׁילָא, קָם רַב עֲלֵיהּ וְקָא מְפָרֵשׁ: מַאי קְרִיאַת הַגֶּבֶר – קְרָא גַּבְרָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שֵׁילָא: וְלֵימָא מָר קְרָא תַּרְנְגּוֹלָא! אֲמַר לֵיהּ: אַבּוּב לְחָרֵי – זֶמֶר, לְגַרְדָּאֵי לָא מְקַבְּלוּהּ מִינֵּיהּ.

מסופר: רב איקלע לאתריה [הזדמן למקומו] של ר' שילא, ור' שילא היה ידוע כחכם העיר, ואילו רב עדיין לא היה ידוע שם. לא הוה אמורא למיקם עליה [לא היה מתורגמן שיעמוד לפני] ר' שילא ויתרגם את דבריו לקהל, קם [עמד] רב עליה [עליו] כמתורגמן, והזכיר ר' שילא בתוך דבריו את המושג "קריאת הגבר" וקא מפרש [ופירש] רב לקהל ואמר: מאי [מה] פירוש המושג: "קריאת הגבר" — קרא גברא [האיש]. אמר ליה [לו] ר' שילא: ולימא מר: "קרא תרנגולא" [שיאמר אדוני פירוש הדבר: קרא התרנגול] אמר ליה [לו] רב, הפתגם העממי אומר: "אבוב לחרי — זמר, לגרדאי — לא מקבלוה מיניה [אבוב בשביל השרים הוא כלי זמר, ואילו האורגים הפחותים אינם מקבלים ממנו]

כִּי הֲוָה קָאֵימְנָא עֲלֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא וּמְפָרִישְׁנָא מַאי קְרִיאַת הַגֶּבֶר קְרָא גַּבְרָא – וְלֹא אָמַר לִי וְלָא מִידֵּי, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי: אֵימָא קְרָא תַּרְנְגּוֹלָא?! אֲמַר לֵיהּ: מָר נִיהוּ רַב? נֵינַח מָר. אֲמַר לֵיהּ, אָמְרִי אֱינָשֵׁי: אִי תְּגַרְתְּ לֵיהּ – פּוּץ עַמְרֵיה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, הָכִי אֲמַר לֵיהּ: מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין.

", משום שבחוסר הבנתם אינם נהנים מנגינתו. אף ביאור זה שאמרתי, הרי שמעוהו לפניך שרים וגדולים ממך בתורה ונתקבל על דעתם, ואתה, שאינך גדול כמותם, אין הדבר מקובל עליך? הלא כי הוה קאמינא עליה [כאשר הייתי עומד לפני] ר' חייא ומפרישנא [הייתי מפרש]: מאי [מה] "קריאת הגבר" — קרא גברא [האיש], ולא אמר לי ולא מידי [דבר] ואת אמרת [ואתה ר' שילא אומר] לי: אימא [אמור]: קרא תרנגולא [התרנגול]. כיון ששמע ר' שילא דברים אלה, הבין מיהו המתורגמן הזה שלפניו, אמר ליה [לו]: מר ניהו [אדוני הוא] רב? נינח מר [שינוח אדוני] והפסק מלתרגם, שאין זה כבודך שתהא לי כמסייע בלבד. אמר ליה [לו]: אמרי אינשי [אומרים בני אדם] בפתגם: "אי תגרת ליה [אם נשכרת לו] — פוץ עמריה [נפץ צמרו] ", שכיון שנשכר אדם לעבודה, עליו לעשות אף מלאכה בזויה. כלומר: אם הסכמת וקבלת על עצמך דבר — צריך אתה לעשות אותו בשלימות. איכא דאמרי, הכי אמר ליה [יש אומרים שכך אמר לו] לר' שילא: מעלין בקדש ולא מורידין, וכיון שמלאכת המתורגמן נעשתה על ידי אדם גדול כמותי — אין ראוי שיבוא תחתי אחר בדרגה נמוכה ממני, ויהא בכך איפוא בזיון לתורה.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב, תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי שֵׁילָא. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב: גְּבִינִי כָּרוֹז מַהוּ אוֹמֵר – עִמְדוּ כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדַתְכֶם וּלְוִיִּם לְדוּכַנְכֶם וְיִשְׂרָאֵל לְמַעֲמַדְכֶם, וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמָע בְּשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' שילא בפירוש הביטוי הזה. ומפרטים: תניא כותיה [שנויה כשיטתו] של רב: גביני הכרוז שהיה הממונה במקדש מה הוא אומר בהכרזתו: "עמדו כהנים לעבודתכם, ולוים לדוכנכם, וישראל למעמדכם". ומסופר: והיה קולו רם כל כך, עד שהיה נשמע בשלש פרסאות (שנים עשר מיל), ו

מַעֲשֶׂה בְּאַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹלוֹ בְּשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ שִׁיגֵּר לוֹ מַתָּנוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵן כֹּהֵן גָּדוֹל מְשׁוּבָּח מִמֶּנּוּ, דְּאָמַר מָר: וּכְבָר אָמַר ״אָנָּא הַשֵּׁם״ וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ עֶשֶר פַּרְסֵי.

מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך ושמע קולו של גביני הכרוז במרחק שלש פרסאות, וכשבא המלך לביתו שיגר לו המלך מתנות מתוך התפעלות מחוזק קולו. ומעירים ואף על פי כן למרות קול רם ומשובח זה, קולו של הכהן הגדול היה רם ומשובח ממנו. שאמר מר [החכם]: וכבר היה מקרה שאמר כהן גדול בשעת וידויו על פרו ביום הכיפורים "אנא השם" ונשמע קולו ביריחו. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מירושלים ליריחו מרחק עשר פרסי (ארבעים מיל).

וְאַף עַל גַּב דְּהָכָא אִיכָּא חוּלְשָׁא וְהָכָא לֵיכָּא חוּלְשָׁא, וְהָכָא יְמָמָא וְהָתָם לֵילְיָא.

ולא רק שהיה זה מרחק גדול יותר, אלא ואף על גב דהכא איכא חולשא, והכא ליכא חולשא [ואף על פי שכאן ביום הכיפורים יש חולשה של הכהן הגדול הצם, וכאן בשאר הלילות אין חולשה לכרוז] והכא יממא והתם ליליא [וכאן ביום הכיפורים אומר הכהן הגדול דבר זה ביום, וכאן הכרוז מכריז בלילה] והקול נשמע בלילה יותר, וכמו ש

דְּאֲמַר רַבִּי לֵוִי: מִפְּנֵי מָה אֵין קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמָע בַּיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁמָע בַּלַּיְלָה – מִפְּנֵי גַּלְגַּל חַמָּה שֶׁמְּנַסֵּר בָּרָקִיעַ כְּחָרָשׁ הַמְנַסֵּר בַּאֲרָזִים. וְהַאי חִירְגָא דְּיוֹמָא לָא שְׁמֵיהּ, וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר נְבוּכַדְנֶצַּר: ״וְכָל דָּיְירֵי אַרְעָא (כְּלָא) חֲשִׁיבִין״.

אמר ר' לוי: מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה — מפני קולו של גלגל חמה שכשמהלך ברקיע מנסר כחרש (נגר) המנסר בארזים, וקול זה מחריש קולות רבים אחרים. ומעירים: והאי חירגא דיומא [וזוהי אותה נסורת של היום] היא האבק הנראה לעינים כשהשמש מאירה מול חפצים ו"לא" שמיה [שמו]. והוא שאמר נבוכדנצר: "וכל דיירי ארעא כלא חשיבין" [וכל דיירי הארץ כלא נחשבים] (דניאל ד, לב) ופירוש הפסוק לפי זה: שהכל נחשבים כאבק הדק שכמעט אינו נראה לעין.

תָּנוּ רַבָּנַן: אִלְמָלֵא גַּלְגַּל חַמָּה נִשְׁמָע קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי, וְאִלְמָלֵא קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי נִשְׁמָע קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁלֹשׁ קוֹלוֹת הוֹלְכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה, וְקוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי, וְקוֹל נְשָׁמָה בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאָה מִן הַגּוּף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לֵידָה,

כיון שהוזכר מאמר זה בענין קולות, מביאים: תנו רבנן [שנו חכמים]: אלמלא קולו של גלגל חמה היה נשמע קול המונה (הרעש וההמיה) של העיר רומי, ואלמלא קול המונה של רומי היה נשמע בעולם קול גלגל חמה. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בענין זה: שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן: קול גלגל חמה, וקול המונה של רומי, וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף שכל העולם היה צריך לשמוע אותם, ויש אומרים: אף קול של לידה