מִי אִיכָּא מִידֵּי דַּאֲנַן לָא מָצִינַן לְמֶעְבַּד וּשְׁלוּחֵי דִּידַן מָצוּ עָבְדִי? הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ עַל דַּעְתֵּינוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין.

מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי [האם יש דבר שאנו עצמנו איננו יכולים לעשות, ואילו השלוחים שלנו יכולים לעשות]? שהרי תפקיד השליח הוא למלאות את מקום המשלח, וכיון שאנו, הישראלים, אסורים בכניסה לקודש ובעשיית עבודה, לכן אין לומר שהכהנים נחשבים כשלוחים שלנו. ולשון המשנה שזקני בית דין אומרים לכהן הגדול שהוא שלוחם, סותרת לכאורה שיטה זו! ומתרצים: הכי קאמרי ליה [כך אומרים לו], כלומר, זו היא כוונת הדברים: משביעין אנו עליך על דעתנו ועל דעת בית דין לומר לו שלא יעבור על השבועה באומרו שנתכוון בלבו לדבר אחר, אלא הוא נשבע לפי הבנת הדברים על ידי בית הדין. ואין מכאן ראיה איפוא לענין שליחותו של הכהן.

״הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין״ וכו׳. הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה – שֶׁחֲשָׁדוּהוּ צְדוֹקִי, וְהֵם פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין – דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ.

אמרנו ש הוא הכהן הגדול פורש ובוכה והן בית הדין פורשין ובוכין. ומסבירים: הוא פורש ובוכה משום העלבון שחשדוהו שהוא צדוקי, והם פורשין ובוכין — שכן אמר ר' יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו, ושמא הכהן הגדול כשר היה וחשדו בו לחינם.

וְכָל כָּךְ לָמָּה – שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצְּדוֹקִין עוֹשִׂין.

ושואלים: וכל כך למה מקפידים עליו להשביעו? ומסבירים: כדי שלא יתקן את הקטורת וידליקנה מבחוץ בהיכל לפני הכניסה לקודש הקדשים ויכניס את המחתה כאשר הקטורת בוערת אל קודש הקדשים, כדרך שהיו הצדוקין עושין. וכיון שהכהן הגדול נמצא שם לבדו ואי אפשר לבדוק זאת — יש צורך להשביעו על כך.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁהִתְקִין מִבַּחוּץ וְהִכְנִיס. בִּיצִיאָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. פָּגַע בּוֹ אָבִיו, אָמַר לוֹ: בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁצְּדוֹקִין אָנוּ – מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים. אָמַר לוֹ: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפּוֹרֶת״. אָמַרְתִּי, מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ. עַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי – לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ?!

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מעשה בצדוקי אחד שנתמנה לכהונה גדולה שהתקין את הקטורת מבחוץ ורק אחר כך הכניס לבית קודש הקדשים. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה שהצליח בכך. פגע (פגש) בו באותו צדוקי אביו ואמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו ולדעתנו כך צריכים לעשות, מתיראין אנו מן הפרושים ואיננו נוהגים הלכה למעשה כשיטתנו. אמר לו הבן: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה: "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז, ב) שהצדוקים מבינים שלאחר שכבר קיים ענן הקטורת אז "אראה על הכפורת", — אכנס לבית קודש הקדשים, אמרתי: "מתי יבוא לידי לקיים פסוק זה כפי שיטתנו ואקיימנו, עכשיו שבא לידי — לא אקיימנו"?

אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁמֵּת וְהוּטַּל בָּאַשְׁפָּה, וְהָיוּ תּוֹלָעִין יוֹצְאִין מֵחוֹטְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בִּיצִיאָתוֹ נִיגַּף. דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: כְּמִין קוֹל נִשְׁמַע בָּעֲזָרָה, שֶׁבָּא מַלְאָךְ וַחֲבָטוֹ עַל פָּנָיו. וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּמָצְאוּ כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל״.

אמרו: לא היו ימים מועטין שעברו עד שמת אותו צדוקי והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו כעונש על מה שעשה. ויש אומרים: כבר ביציאתו מן הקודש ניגף, שכן תני [שנה] ר' חייא: כמין קול נשמע בעזרה משום שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים להוציאו משם ומצאו סימן ככף רגל עגל בין כתפיו, והוא סימן למכת המלאך, שהרי נאמר במלאכים: "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל" (יחזקאל א, ז).

״אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל וכו׳״. מַתְנֵי לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב: אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן קְפוּטָל. וּמַחֲוֵי לֵיהּ רַב בִּידֵיהּ: קְבוּטָל. וְנֵימָא לֵיהּ מֵימַר? קְרִיאַת שְׁמַע הֲוָה קָרֵי.

במשנה נזכר ש אמר ר' זכריה בן קבוטל שהוא עצמו היה קורא לפני הכהן הגדול בספר דניאל. מתני ליה [משנה, מלמד היה לו], רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה [לפני] רב בלשון זו: אמר ר' זכריה בן קפוטל, ומחוי ליה רב בידיה [והיה רב מראה לו בידו] שלא כך צריך לגרוס אלא קבוטל בב'. ושואלים: מדוע הראה לו כן? ונימא ליה מימר [שיאמר לו אמירה מפורשת]! ומשיבים: קריאת שמע הוה קרי [היה קורא] רב באותה שעה, ולכן לא יכול היה להפסיק בדיבור.

וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי שָׁרֵי? וְהָא אֲמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע לֹא יִרְמוֹז בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרוֹץ בְּשִׂפְתוֹתָיו, וְלֹא יוֹרֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו. וְתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּמְרַמֵּז בְּעֵינָיו, וּמְקָרֵץ בְּשִׂפְתוֹתָיו, וּמַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְלֹא אוֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב״!

ושואלים: וכי האי גוונא מי שרי [ובכגון זה האם מותר] להפסיק ולרמוז בתוך הקריאה? והאמר [והרי אמר] ר' יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו באותה שעה, ולא יקרוץ (יסגור, ויפתח לרמז) בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו. וכיוצא בו תניא [שנינו בברייתא]: ר' אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו — עליו הכתוב אומר: "ולא אתי קראת יעקב" (ישעיה מג, כב), שמראה שאין לפניו כבוד שמים, וכביכול אינו קורא לפני הקדוש ברוך הוא. ואם כן כיצד רמז רב בקריאת שמע?

לָא קַשְׁיָא: הָא – בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן, הָא – בְּפֶרֶק שֵׁנִי.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שאסור להפסיק אפילו ברמיזה בלבד הוא בפרק ראשון של קריאת שמע שחמור ועיקרי יותר, הא [זה] שאמרנו שרימז רב בידו בשעת קריאת שמע היה זה בפרק שני ובו מותר להפסיק באופן זה לצורך דבר חשוב.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״ – בָּם וְלֹא בַּתְּפִלָּה, וְדִבַּרְתָּ בָּם – בָּם יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר, וְלֹא בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.

כיון שהזכרנו את הענין מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: נאמר "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם" (דברים ו, ו-ז) משמע: "ודברת" — הותר לך לצרכים מסויימים לדבר בם — בתוך דברי תורה וקריאת שמע, מותר להפסיק ולדבר בהם לעת צורך חשוב, אבל לא בתפלה, שבה אסור להפסיק בדיבור לכל צורך שהוא. ופירוש אחר: "ודברת בם" הכוונה להדגיש: בם בדברי תורה דווקא יש לך רשות לדבר אבל לא בדברים אחרים, כגון בדברים המביאים לידי קלות ראש.

רַבִּי אַחָא אוֹמֵר: ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״ – עֲשֵׂה אוֹתָן קֶבַע, וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲרַאי. אָמַר רָבָא: הַשָּׂח שִׂיחַת חוּלִּין – עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״ – בָּם וְלֹא בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר״.

ר' אחא אומר: "ודברת בם" כוונתו: עשה אותן את דברי התורה קבע ואל תעשם ארעי. אמר רבא: השח שיחת חולין שאין בה מדברי תורה ואין בה צורך מיוחד עובר על מצות עשה, שנאמר: "ודברת בם" וכוונתו: בם — ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר: יתר על כן, עובר אף בלאו, שנאמר: "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר" (קהלת א, ח), לומר שהמדבר דברים בטלים — עובר על לאו זה, ש"לא יוכל" משמעו — אינו רשאי.

מתני׳ בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם – פִּרְחֵי כְּהוּנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָא, וְאוֹמְרִים לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל! עֲמוֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה. וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה.

אם בקש הכהן הגדול להתנמנם בלילה, פרחי (צעירי) כהונה היו מכין לפניו באצבע צרדא ומשמיעים רעש, ואומרים לו מפעם לפעם: אישי (אדוני) כהן גדול! עמוד ממטתך והפג (צנן) את עצמך פעם אחת על הרצפה, ותסיר ממך את השינה. ומעסיקין אותו בדרכים שונות עד שיאיר המזרח ויגיע זמן השחיטה של התמיד של שחר.

גמ׳ מַאי צְרָדָא? אָמַר רַב יְהוּדָה: צָרָתָהּ דְּדָא. מַאי הִיא – גּוּדָּל. מַחֲוֵי רַב הוּנָא, וַאֲזַל קָלָא בְּכוּלֵּי בֵּי רַב.

שואלים: מאי [מה הוא] אצבע צרדא שהוזכרה במשנה? אמר רב יהודה: צרתה דדא [של האצבע הזאת], מאי [ומה] היא האצבע הזאת — גודל, וצרדא — צרתה, היא האצבע האמצעית ביד. שהיו מצמידים את האצבע לאגודל בעוצמה, ומשהפרידום היתה האצבע מכה על כף היד והיתה משמיעה קול. וכדי להוכיח מאי עוצמת הקול הנוצרת מהכאה באצבע צרדה, מחוי [היה מראה] רב הונא כיצד מכים כך באצבע צרדא ואזל קלא בכולי בי [והלך ונשמע הקול בכל בית המדרש] של רב. ויש איפוא בקול כזה כדי לגרום לכהן הגדול להתעורר מתרדמתו.

״וְאוֹמְרִים לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל הָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה וכו׳״. אָמַר רַב יִצְחָק: עָל חֲדַת. מַאי הִיא? אָמְרִי לֵיהּ: אַחְוֵי קִידָּה.

שנינו במשנה כי היו אומרים לו אישי (אדוני) כהן גדול הפג (צנן) את עצמך פעם אחת על הרצפה והתעורר. אמר רב יצחק: על חדת [הבא, הכנס משהו חדש]. ושואלים: מאי היא [מה הוא] דבר זה של חידוש שביקשו ממנו? אמרי ליה [היו אומרים לו]: אחוי [הראה לנו כיצד עושה אתה] קידה, שזהו דרך השתחוויה מיוחד שהיה הכהן הגדול בקי בו, וקשה מאוד לעשותו, ועל ידי מאמץ זה היה מתעורר.

״וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן שְׁחִיטָה״ (וכו׳). תָּנָא: לֹא הָיוּ מַעֲסִיקִין אוֹתוֹ לֹא בְּנֵבֶל וְלֹא בְּכִנּוֹר, אֶלָּא בַּפֶּה. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרִין – ״אִם ה׳ לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ״.

נאמר במשנה כי היו מעסיקין אותו עד שיגיע זמן שחיטה. תנא [שנה החכם]: לא היו מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכנור שאסור לנגן בהם בחג, אלא בפה היו שרים, ומה היו אומרין — פסוק זה: "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר

מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם לֹא הָיוּ יְשֵׁנִין כָּל הַלַּיְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע כֹּהֵן גָּדוֹל קוֹל הֲבָרָה, וְלֹא תְּהֵא שֵׁינָה חוֹטַפְתּוֹ. תַּנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אָמַר: אַף בַּגְּבוּלִין הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ חוֹטְאִין.

"(תהלים קכז, א), לרמז שצריך הכהן להזהר בעבודתו שתהא לשם שמים, כדי שתעלה לרצון, שאם לא יעשה כן — תהא כל טרחתו לשוא. ומספרים: מיקירי (חשובי) ירושלים לא היו ישנין כל הלילה ועוסקים בתורה כדי שישמע כהן גדול קול הברה (רעש) מן העיר ולא תהא שינה חוטפתו מחמת השקט, כשכל העיר כולה רדומה. תניא [שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: אף בגבולין (חוץ לירושלים) היו עושין כן להיות נעורים כל הלילה זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין, שהיו הגברים והנשים משחקים במשחקים משותפים והגיעו בשל כך לידי עבירה.

אָמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּרְגּוּמָא – נְהַרְדְּעָא. דְּאֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה אֲחוּהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא: אָמְרִיתוּ, אַמַּאי לָא אָתֵי מָשִׁיחַ, וְהָא הָאִידָנָא, יוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי הוּא, וְאִבְּעוּל כַּמָּה בְּתוּלְתָא בִּנְהַרְדְּעָא. אֲמַר לֵיהּ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאי אֲמַר? אֲמַר לֵיהּ:

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב נחמן בר יצחק: תרגומא [תרגם], אמור את הדברים כלפי העיר נהרדעא, שבה היה מצוי דבר זה. כפי המסופר: שאמר לו אליהו הנביא לרב יהודה אחוה [אחיו] של רב סלא חסידא [החסיד]: אמריתו [אומרים אתם] ומתפלאים: "אמאי לא אתי [מדוע לא בא] משיח"? ומה פלא, והא האידנא יומא דכיפורי הוא [והרי עכשיו יום הכיפורים הוא] ואבעול כמה בתולתא [ונבעלו בלילה זה כמה בתולות] בנהרדעא, כפי שאמרנו שהיו נעורים בלילה ומגיעים לידי פריצות. אמר ליה [לו] רב יהודה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר [מה אומר] הוא על חטאים אלה שעושים בני ישראל? אמר ליה [לו], כך הוא אומר: