אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הֲוַאי – הַיְינוּ דִּמְתָרֵץ לֶחֶם הַפָּנִים אַלֶּחֶם הַפָּנִים. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית הֲוַאי, סוֹף סוֹף מַאי תֵּירוּצָא דְּלֶחֶם הַפָּנִים? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: בְּמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הֲוַאי, שְׁמַע מִינָּהּ.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי באמת לשכת הטלאים בקרן מערבית דרומית הואי [היתה], אם כן היינו דמתרץ [זה הטעם המסביר כיצד מתרץ] את הסתירה של מלחם הפנים על לחם הפנים. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלשכה זו בקרן צפונית מערבית הואי [היתה], סוף סוף, מאי תירוצא [מהו התירוץ] איפוא של לחם הפנים, שהרי גם אם אתה חושב מכיוון אחר, עדיין נמצאת לשכת החותמות חוצצת בין לשכת הטלאים ולשכת הלחם! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי אכן במערבית דרומית הואי [היתה] ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

וְהָאָמַר מָר: כָּל פִּינּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה לֹא יִהְיוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין לַמִּזְרָח! הָנֵי מִילֵּי – בָּעֲבוֹדָה, אֲבָל הָכָא – חוּשְׁבְּנָא בְּעָלְמָא הוּא.

על תירוץ זה שתנא אחד מונה דרך שמאל מקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם]: כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, למזרח וכאן מנה דרך שמאל? ומשיבים: הני מילי [דברים אלה אמורים] בשעת מעשה העבודה, שכך יש לפנות. אבל הכא [כאן] — חושבנא בעלמא הוא [חשבון בלבד הוא], שלא הלך בפועל לצד זה, אלא רק חשב דברים בכוון זה.

״שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בְּרֹאשׁ וְנוֹטֵל חֵלֶק בְּרֹאשׁ״. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מַקְרִיב חֵלֶק בְּרֹאשׁ? אוֹמֵר: ״עוֹלָה זוֹ אֲנִי מַקְרִיב״ ״מִנְחָה זוֹ אֲנִי מַקְרִיב״.

שנינו במשנה: שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כיצד מקריב חלק בראש? אומר הכהן הגדול: עולה זו אני מקריב, מנחה זו אני מקריב, ודי בכך ואינו נזקק לפייס או לחלוקה אחרת.

כֵּיצַד נוֹטֵל חֵלֶק בְּרֹאשׁ? אוֹמֵר: ״חַטָּאת זוֹ אֲנִי אוֹכֵל״ ״אָשָׁם זֶה אֲנִי אוֹכֵל״. וְנוֹטֵל חַלָּה מִשְּׁתֵּי חַלּוֹת, אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ מִמַּעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים. רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״ – מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו.

כיצד נוטל חלק בראש? אומר הכהן הגדול: חטאת זו אני אוכל, אשם זה אני אוכל. ונוטל אפילו חלה אחת משתי חלות שמביאים בחג השבועות וכן ארבע או חמש חלות משתים עשרה החלות של מעשה לחם הפנים שמחלקים בין הכהנים בכל שבת. רבי אומר: לעולם נוטל הכהן הגדול חמש חלות מתוך שתים עשרה החלות של לחם הפנים, לפי שנאמר בלחם הפנים: "והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש" (ויקרא כד, ט), ונלמד ממה שהזכיר את אהרן לחוד מבניו: שמחצה מהחלות ניתן לאהרן או לכהן הגדול הבא במקומו ומחצה לבניו. ומתוך שכפי שיבואר להלן לא היו מתחלקות אלא עשר חלות בלבד, הרי שחלקו של הכהן הגדול חמש חלות.

הָא גּוּפָהּ קַשְׁיָא; אָמְרַתְּ: נוֹטֵל חַלָּה אַחַת מִשְּׁתֵּי חַלּוֹת. מַנִּי – רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: פַּלְגָּא שָׁקֵיל. אֵימָא מְצִיעֲתָא: אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ מִמַּעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים – אֲתָאן לְרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: לָא שָׁקֵיל פַּלְגָּא. אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם חָמֵשׁ. רֵישָׁא וְסֵיפָא – רַבִּי, וּמְצִיעֲתָא רַבָּנַן?!

על ברייתא זו מקשים: הא גופא קשיא [הרי היא עצמה קשה] ויש בה סתירה: אמרת נוטל חלה אחת משתי חלות, מני [כשיטת מי היא] דעה זו — כשיטת רבי היא, שאמר: כי הכהן הגדול פלגא שקיל [מחצה הוא נוטל]. אימא מציעתא [אמור את האמצע] של אותה הברייתא: ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים, הרי אתאן לרבנן [הגענו לשיטת חכמים] דאמרי [שהם אומרים]: לא שקיל פלגא [איננו לוקח חצי] אלא פחות. אימא — סיפא [אמור את סופה] של המשנה רבי אומר: לעולם חמש. ואם כן מגיעים להסבר תמוה כאשר רישא וסיפא [ראשה וסופה] של המשנה הוא כשיטת רבי, ומציעתא רבנן [ואמצעה הוא כשיטת חכמים], וכיצד יתכן לומר דבר זה?

אָמַר אַבַּיֵי: רֵישָׁא וּמְצִיעֲתָא רַבָּנַן. וּמוֹדוּ רַבָּנַן בִּפְרוּסָה, דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתְבָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל.

אמר אביי: כך צריך לפרש: רישא ומציעתא רבנן [ראשה ואמצעה כשיטת חכמים] ולענין הקושיה בענין שתי הלחם — מודו רבנן [מודים חכמים] בפרוסה שלאו אורח ארעא למיתבה [שאין זה דרך ארץ לתת אותה] לכהן גדול שלשיטת חכמים מגיע לכהן גדול פחות מחלה אחת, אלא כיון שאין זה דרך ארץ לתת לו חלה פרוסה, נותנים לו חלה שלימה,