אַגּוּפֵיהּ דְּמִזְבֵּחַ, דִּכְתִיב: ״וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״.

אגופיה [על גופו של] המזבח ולא במקום שיש עליו אפר הקטורת, ועיקר משמעות זו נלמדת ממה דכתיב [שנאמר]: "וכעצם השמים לטהר" (שמות כד, י), הרי ש"טוהר" לשון נקיון הוא.

מַאי שְׁנָא דְּיָהֵיב עוֹלָה בְּרֵישָׁא וַהֲדַר יָהֵיב דְּחַטָּאת? נֵיתֵיב בְּרֵישָׁא דְּחַטָּאת, וַהֲדַר נֵיתֵיב דְּעוֹלָה! כֵּיוָן דְּעוֹלָה הִיא – הִיא קָדְמָה בְּרֵישָׁא.

וחוזרים לבירור שיטת ר' שמעון איש המצפה: מאי שנא דיהיב [במה שונה, מה הטעם, שנותן] את המתנות כדרך העולה ברישא [בתחילה] והדר יהיב [ואחר כך נותן] את המתנות כדרך החטאת? ניתיב ברישא [שיתן בתחילה] כעין חטאת, והדר ניתיב [ואחר כך יתן] את של העולה! ומשיבים: כיון שקרבן התמיד עולה היא, לכן היא קדמה ברישא [בראש] ולאחר שיעשה כמעשה הראוי לעולה יחזור ויעשה כמעשה הראוי לחטאת.

וּמַאי שְׁנָא דְּיָהֵיב מִזְרָחִית צְפוֹנִית וּמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית? נֵיתֵיב דְּרוֹמִית מִזְרָחִית וַהֲדַר צְפוֹנִית מַעֲרָבִית! אָמְרִי: עוֹלָה טְעוּנָה יְסוֹד, וְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית לָא הֲוָה לֵיהּ יְסוֹד.

ושואלים: ומאי שנא דיהיב [ובמה שונה, מה טעם, שנותן] מן הדם בקרן מזרחית צפונית, ובקרן מערבית דרומית, ומדוע לא ניתיב [יתן] תחילה בקרן דרומית מזרחית, והדר [ואחר כך] בקרן צפונית מערבית! אמרי [אומרים] ומסבירים: משום שנתינת דם העולה טעונה (צריכה שתהיה) בצד המזבח שיש לו יסוד, שכן נאמר: "על יסוד מזבח העולה", וקרן דרומית מזרחית הרי לא הוה ליה [היה לו] יסוד, לכן יש ליתן דווקא בקרן מזרחית צפונית שיש לה יסוד.

מַאי שְׁנָא דְּיָהֵיב בְּרֵישָׁא מִזְרָחִית צְפוֹנִית וַהֲדַר מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית? נֵיתֵיב בְּרֵישָׁא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית וַהֲדַר מִזְרָחִית צְפוֹנִית! כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: כָּל פִּינּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה – לֹא יְהוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין לַמִּזְרָח – בְּרֵישָׁא בְּהַהוּא פָּגַע.

ומוסיפים לשאול: מאי שנא דיהיב ברישא [מה שונה, מה הטעם שהוא נותן תחילה] בקרן מזרחית צפונית והדר [ואחר כך] בקרן מערבית דרומית? ניתיב ברישא [שיתן בתחילה] בקרן מערבית דרומית והדר [ואחר כך] יתן בקרן מזרחית צפונית! ומשיבים: כיון שאמר מר [החכם]: כל פינות (פניות) שאתה פונה כשהברירה בידך לפנות לימין או לשמאל — לא יהו אלא דרך ימין, ובקרבנות מסויימים (כשעומד בקרן דרומית) פנה למזרח. וכיון שהשוחט את העולה עומד בצפון המזבח הרי שברישא [בתחילה] כשניגש להזות ופונה לימין בההוא פגע [באותה קרן, זו המערבית דרומית, הוא פוגש] ועליה הוא מזה תחילה.

וּמִמַּאי דִּבְעוֹלָה הוּא דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא עָבֵיד בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטָּאת? וְדִילְמָא בְּחַטָּאת הוּא דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא עָבֵיד בָּהּ מַעֲשֵׂה עוֹלָה? לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דִּכְתִיב: ״עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ״. מַאי קָאָמַר רַחֲמָנָא – מִידֵּי דְּחַטָּאת שְׁדֵי אַעוֹלָה.

ועוד שואלים על ר' שמעון איש המצפה: וממאי [וממה, מדוע] לומד אתה שבעולה הוא דקאמר רחמנא [שאמרה בה התורה] עביד [עשה] בה כמעשה חטאת, ודילמא [ושמא] יש להבין את הכתוב כך: בחטאת ראש חודש הוא דקאמר רחמנא [שאמרה התורה] עביד [עשה] בה כמעשה עולה! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, משום דכתיב [שנאמר]: "על עלת התמיד יעשה ונסכו" (במדבר כח, טו), מאי קאמר רחמנא [מה אמרה התורה], מה המשמעות ההלכתית בפסוק זה, לומר לנו: מידי [דבר, הלכה] שיש בחטאת שדי [זרוק, הטל] על העולה.

תְּנַן הָתָם, אָמַר לָהֶם הַמְּמוּנֶה: צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת בֵּית הַטְּלָאִים. וַהֲלֹא לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים הָיְתָה בְּמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם: אַחַת לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, וְאַחַת לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת, וְאַחַת לִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד, וְאַחַת לִשְׁכָּה שֶׁעוֹשִׂין בָּהּ לֶחֶם הַפָּנִים.

בסוגיה הקודמת נתבררו הדברים לפי יחוסם של מקורות שונים לתנאים שונים. ומשום כך מביאים כאן סוגיה שיש לה מבנה דומה. תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת תמיד, אמר להם הממונה (הסגן) לכהנים: צאו והביאו טלה מלשכת בית הטלאים (המקום בו היו הטלאים מבוקרים ממומים ומוכנים להקרבה), ומסביר להם: והלא (והרי, והנה) לשכת הטלאים זו היתה במקצוע (פינה) צפונית מערבית של אולם בית המוקד שהיה בעזרה. וארבע לשכות (חדרים) היו שם באותו אולם, אחת — לשכת הטלאים, ואחת — לשכת החותמות ששם היו מניחים את החותמות שהיו משמשות כקבלה המאשרת כי האדם הנושא חותמת כזו ומוסרה לממונה, זכאי לקבל קרבן מסויים מן המקדש, ואחת — לשכת בית המוקד, ואחת — לשכה שעושין בה לחם הפנים.

וּרְמִינְהוּ: אַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ לְבֵית הַמּוֹקֵד כְּקִטוֹנִיּוֹת הַפְּתוּחוֹת לִטְרַקְלִין, שְׁתַּיִם בַּקּוֹדֶשׁ וּשְׁתַּיִם בַּחוֹל, וְרָאשֵׁי פִּסְפָּסִין מַבְדִּילִין בֵּין קוֹדֶשׁ לַחוֹל. וּמֶה הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת? מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית – הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת טְלֵי קָרְבָּן,

ורמינהו [משליכים, מראים סתירה] ממסכת מדות שבה נאמר: ארבע לשכות היו פתוחות לבית המוקד, כקטוניות (חדרים קטנים פתוחים למחצה) הפתוחות לטרקלין; שתים מן הלשכות הללו היו בקודש שנחשבו כחלק מתחום הקודש של העזרה, ושתים בחול בתחום הר הבית, וראשי פספסין (מחיצות עץ קטנות) מבדילין בתוך בית המוקד בין מקום הקודש ובין מקום החול, כדי שידעו כיצד לנהוג בכל מקום. ולמה היו משמשות לשכות אלה? לשכה מערבית דרומית היא היתה לשכת טלי (טלאים של) קרבן.