עֲבוֹדָתוֹ מְחַנַּכְתּוֹ. מִי לָא תַּנְיָא: כָּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה – מְשִׁיחָתָן מְקַדַּשְׁתָּן, מִכָּאן וְאֵילָךְ – עֲבוֹדָתָן מְחַנַּכְתָּן. הָכָא נַמִי – עֲבוֹדָתוֹ מְחַנַּכְתּוֹ.

עבודתו מחנכתו כלומר, אין ממלא המקום צריך חינוך מיוחד, אלא בעצם העובדה שהוא עובד עבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בכהן גדול — בכך נעשה כהן גדול. וראיה לדבר מי לא תניא [האם לא שנינו בברייתא] כי כל הכלים של מקדש שעשה משה — משיחתן מקדשתן, שהרי נצטווה בתורה למשחם בשמן המשחה כדי לקדשם ומכאן ואילך לאחר ימי משה — שוב אין צורך למשוח כלי קודש חדש בשמן המשחה כדי לקדשו, אלא עבודתן עצמה היא שמחנכתן. שכאשר נוטלים כלי מתאים ומשתמשים בו לעבודת הקודש, הרי באותה עבודה עצמה הוא מתקדש למלאכתו, הכא נמי [כאן גם כן] בכהן גדול — עבודתו ככהן גדול היא מחנכתו.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט, רַבִּי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; חַד אָמַר: שֶׁל כִּלְאַיִם, וְחַד אָמַר: שֶׁל בּוּץ.

כיון שהוזכרה המחלוקת ביחס לאבנטו של כהן גדול, מביאים אותה בשלמותה. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: ביחס לאבנטו של כהן הדיוט נחלקו רבי ור' אלעזר בר' שמעון; חד [אחד מהם] אמר: של כלאים היה, כאבנטו של הכהן הגדול המתואר בתורה במפורש, וחד [ואחד מהם] אמר: של בוץ (פשתן) היה, ככל שאר בגדי כהן הדיוט שהיו בגדי בוץ.

תִּסְתַּיֵּים, דְּרַבִּי הוּא דְּאָמַר שֶׁל כִּלְאַיִם. דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל לְכֹהֵן הֶדְיוֹט אֶלָּא אַבְנֵט, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לֹא אַבְנֵט. אֵימַת? אִי נֵימָא בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – טוּבָא אִיכָּא: כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה, וְהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה.

ומעירים: תסתיים [תוגדר, תתברר] כי רבי הוא שאמר ששל כלאים הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין בין כהן גדול לכהן הדיוט אלא אבנט, אלו דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אף לא אבנט. ונברר את הדברים; אימת [אימתי] לגבי איזה זמן נאמרה מחלוקת זו? אי נימא [אם נאמר] בשאר ימות השנה שאבנטו של הכהן הגדול של כלאים הוא ובשל הדיוט נחלקו — הרי בלא זה טובא איכא [הבדל מרובה יש] כי כהן גדול משמש בשמונה בגדים ואילו כהן הדיוט משמש בארבעה בגדים בלבד!

אֶלָּא לָאו – בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן ביום הכפורים שהכהן הגדול משמש באבנט בוץ ובשל הדיוט נחלקו, שלשיטת רבי שאינו כשל כהן גדול, משמע ששל ההדיוט של כלאים הוא. ואילו לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון שהאבנטים שוים, משמע שאף אבנטו של כהן הדיוט של בוץ הוא, כאבנטו של כהן גדול.

אָמְרִי: לָא, לְעוֹלָם בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּבְהָנָךְ דְּשָׁוִין.

את ההוכחה הזו דוחים; אמרי [אומרים]: לא, אין כאן הוכחה, כי לעולם יכול אתה לפרש כי מדובר כאן בשאר ימות השנה ואין מדובר כאן בהבדל המפורש ביניהם בארבעה בגדים יתרים של הכהן הגדול, אלא, בהנך [באותם] ארבעת הבגדים ששוין הם —

כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר: אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – דִּבְרֵי הַכֹּל שֶׁל בּוּץ, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – דִּבְרֵי הַכֹּל שֶׁל כִּלְאַיִם. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּאַבְנְטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט, בֵּין בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁרַבִּי אוֹמֵר: שֶׁל כִּלְאַיִם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שֶׁל בּוּץ.

כתונת, מכנסים, מצנפת ואבנט — שבהם שוים כהן גדול וכהן הדיוט. ולפי זה תהא המסקנה הפוכה, שלדעת רבי אבנטו של כהן גדול הריהו של כלאים ושל כהן הדיוט של בוץ, ואילו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון אף אבנטו של כהן הדיוט של כלאים הוא. ואם כן אין להביא הוכחה גמורה מברייתא זו. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר מסורת זו באופן מפורש יותר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים — דברי הכל של בוץ הוא, כמפורש בתורה. ובשאר ימות השנה — דברי הכל הריהו של כלאים. לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה, ובין ביום הכפורים. שרבי אומר שהוא של כלאים, ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: של בוץ הוא.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: ״עַל בְּשָׂרוֹ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִלְבַּשׁ״– לְהָבִיא מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט לַהֲרָמַת הַדֶּשֶׁן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] בברייתא כעין שיטה זו. שכך שנו: נאמר בתרומת הדשן מן המזבח: "ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ויקרא ו, ג), ולשון הפסוק תמוה, שהרי אחר שנאמר כבר "ולבש" מה תלמוד לומר "ילבש"? אלא בא הכתוב להביא (להוסיף) חובת חבישת מצנפת וחגירת אבנט להרמת הדשן אף שלא נתפרש הדבר בכתוב, אלו דברי ר' יהודה.

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: לְהָבִיא בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. רַבִּי אוֹמֵר: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא: דְּאַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים לֹא זֶה הוּא אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט,

ר' דוסא אומר: ייתור לשון זה בא להביא (לרבות) בגדי כהן גדול ביום הכפורים שהם כשרין לכהן הדיוט, שהרי כהן גדול ביום הכיפורים לובש רק ארבעה בגדי בוץ, ואף שאין הכהן הגדול עצמו יכול לשמש באותם בגדים ביום הכיפורים לשנה אחרת, מכל מקום רשאי כהן הדיוט ללבוש בגדים אלו בשאר ימות השנה. רבי אומר: שתי תשובות בדבר לדחות את דברי ר' דוסא; חדא [אחת מהן] היא: שאבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט בשאר ימות השנה. הרי ברור מכאן כי לדעת רבי אבנטו של כהן גדול ביום כיפור הוא של בוץ, ושל הדיוט בכל השנה של כלאים.

וְעוֹד: בְּגָדִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשְׁתָּה בָּהֶן קְדוּשָּׁה חֲמוּרָה תְּשַׁמֵּשׁ בָּהֶן קְדוּשָּׁה קַלָּה? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִלְבַּשׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁחָקִין.

ועוד תשובה (דחיה) לדברי ר' דוסא: כיצד יתכן שבגדים שנשתמשתה בהן קדושה חמורה של כהן גדול, תשמש בהן קדושה קלה של כהן הדיוט? אלא לשיטת רבי מה תלמוד לומר בריבוי הלשון "ילבש"? — הרי זה בא לרבות את הבגדים השחקין (השחוקים), שכל עוד אינם בלויים לגמרי מותר להשתמש בהן לעבודה זו.

וְאָזְדָא רַבִּי דּוֹסָא לְטַעְמֵיהּ, דְּתַנְיָא: ״וְהִנִּיחָם שָׁם״ מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר.

ומעירים: ואזדא [והולך] ר' דוסא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (ויקרא טז, כג) מלמד שבגדים ששימש בהם הכהן הגדול ביום הכיפורים טעונין גניזה ואסורים בשימוש נוסף. ר' דוסא אומר: אין כוונת הכתוב אלא שלא ישתמש בהן הכהן הגדול ביום הכפורים אחר. משמע כי לדבריו אף שאין הכהן גדול רשאי להשתמש בהם יותר, מכל מקום מותרים הם לשימוש כהן הדיוט בכל ימות השנה, שהרי אינם טעונים גניזה.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵירַע בּוֹ פְּסוּל וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו – רִאשׁוֹן חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, שֵׁנִי – כָּל מִצְוֹת כְּהוּנָּה גְּדוֹלָה עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

שוב חוזרים אנו לגוף ההלכה בענין התקנת כהן אחר תחתיו. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אירע בו פסול בכהן הגדול המכהן ומינו אחר תחתיו, ואחר כך נתקן פסולו של ראשון, כגון שנטהר מטומאתו, הכהן הראשון חוזר לעבודתו להיות ככהן גדול, והשני שנתמנה לפי שעה כל מצות כהונה גדולה עליו שמשמש בשמונה בגדים ואסור בפריעה ופרימה ולהיטמא לקרוביו ואינו נושא את האלמנה, אלו דברי ר' מאיר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רִאשׁוֹן – חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, שֵׁנִי – אֵינוֹ רָאוּי לֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְלֹא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט.

ר' יוסי אומר: לא כן, אלא הכהן הראשון — חוזר לעבודתו, ואילו השני — אינו ראוי לשמש לא לכהן גדול בשמונה בגדים, שהרי יש כהן גדול אחר, ולא לכהן הדיוט בארבעה בגדים, מאחר וכבר היה קדוש בקדושה חמורה, שוב אינו יורד לקדושה קלה ממנה,

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף בֶּן אֵלֶם בְּצִיפּוֹרִי שֶׁאֵירַע בּוֹ פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל, וּמִינּוּהוּ תַּחְתָּיו. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: רִאשׁוֹן – חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, שֵׁנִי – אֵינוֹ רָאוּי לֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְלֹא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. כֹּהֵן גָּדוֹל – מִשּׁוּם אֵיבָה, כֹּהֵן הֶדְיוֹט – מִשּׁוּם מַעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין.

אמר ר' יוסי ראיה לדבריו: מעשה בכהן יוסף בן אלם שהיה דר בציפורי שבזמנו אירע בו פעם פסול בכהן גדול ומינוהו ליוסף בן אלם תחתיו לכהונה גדולה, ולאחר שנתקן הכהן הגדול הראשון אמרו חכמים: ראשון — חוזר לעבודתו, ואילו השני — אינו ראוי לא להיות כהן גדול ולעבוד בשמונה בגדים, ולא להיות ככהן הדיוט ולעבוד בארבעה. ומסבירים: כהן גדול אינו יכול להיות — משום איבה, כי אם יהיו שני כהנים גדולים במקדש, הרי זה פתח לשנאה קנאה ומרירות, ועלינו להמנע מכך. וכן כהן הדיוט אינו יכול להיות, משום שמעלין בקודש ולא מורידין, ומאחר שהיה כבר כהן גדול, שוב אינו יכול לחזור ולשמש ככהן הדיוט.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: