בֵּית שַׁעַר אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיִת״, מַה בַּיִת מְיוּחָד לְדִירָה – יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין מְיוּחָדִין לְדִירָה.

בית שער כלומר בית קטן שליד השער העשוי לשם שמירת הפתח. אכסדרה (כעין מרפסת פתוחה) ומרפסת המשמשת כפרוזדור לדירות רבות שאף הם יהיו חייבים במזוזה — תלמוד לומר: "בית", ללמד: מה בית משמעו דווקא זה המיוחד לדירה, יצאו אלו שאין הם מיוחדין לדירה, ונועדו למעבר בלבד או לצרכים אחרים, שהם פטורים מן המזוזה.

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה אַף בֵּית הַכִּסֵּא, וּבֵית הַבּוּרְסְקִי, וּבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַטְּבִילָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיִת״, מַה בַּיִת הֶעָשׂוּי לְכָבוֹד – אַף כָּל הֶעָשׂוּי לְכָבוֹד, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין לְכָבוֹד.

יכול שאני מרבה בחיוב המזוזה אף בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה — תלמוד לומר: "בית", מה בית הוא מקום העשוי לכבוד ולכבד אנשים הבאים בתוכו — אף כל מקום העשוי לכבוד, יצאו אלו שאינם עשויין לכבוד.

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה אַף הַר הַבַּיִת וְהַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיִת״, מַה בַּיִת שֶׁהוּא חוֹל – אַף כֹּל שֶׁהוּא חוֹל, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁהֵן קוֹדֶשׁ! תְּיוּבְתָּא.

יכול שאני מרבה בחיוב מזוזה אף את הר הבית והלשכות שבו והעזרות שבו — תלמוד לומר: "בית", לומר: מה בית שהוא חול — אף כל מקום שהוא חול, יצאו אלו שהן קודש. על כל פנים למדנו מברייתא זו שיש חכמים הסבורים שבית התבן ובית הבקר סתם חייבים במזוזה, בניגוד לשיטת רב יהודה שהכל מודים שהם פטורים, והרי זו תיובתא לשיטתו. ובהכרח יש לקבל את דברי רב כהנא שקיימת מחלוקת תנאים בענין זה.

תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה קַמֵּיהּ דְּרָבָא; שִׁשָּׁה שְׁעָרִים פְּטוּרִין מִן הַמְּזוּזָה: בֵּית הַתֶּבֶן, וּבֵית הַבָּקָר, וּבֵית הָעֵצִים, וּבֵית הָאוֹצָרוֹת, וְשַׁעַר הַמָּדִי, וְשַׁעַר שֶׁאֵינוֹ מְקוֹרֶה, וְשַׁעַר שֶׁאֵינוֹ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה. אֲמַר לֵיהּ: פָּתְחַתְּ בְּשִׁשָּׁה וְסָלְקַתְּ בְּשִׁבְעָה?

תני [שנה] רב שמואל בר יהודה ברייתא קמיה [לפני] רבא: ששה שערים פטורין מן המזוזה: שער בית התבן, ושל בית הבקר, ובית העצים, ובית האוצרות, ושער המדי, שאיננו עשוי שתי מזוזות ומשקוף, אלא עשוי כולו כתבנית כיפה, ושער שאינו מקורה כלל בגג, ושער שאינו גבוה עשרה טפחים. אמר ליה [לו] רבא: פתחת בששה, שבראשית דבריך נקבת במספר ואמרת שישה שערים הם, וסלקת [וגמרת] בשבעה, שהרי בפרטיהם אתה מוצא שבעה!

אֲמַר לֵיהּ: שַׁעַר הַמָּדִי תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: כִּיפָּה, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בִּמְזוּזָה, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים, וְשָׁוִין שֶׁאִם יֵשׁ בְּרַגְלָהּ עֲשָׂרָה – שֶׁחַיֶּיבֶת בִּמְזוּזָה. אָמַר אַבַּיֵי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא, גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וְאֵין בְּרַגְלָהּ שְׁלֹשָׁה – וְלָאו כְּלוּם הִיא. אִי נַמִי, יֵשׁ בְּרַגְלָהּ שְׁלֹשָׁה וְאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה – וְלָאו כְּלוּם הִיא.

אמר ליה [לו]: שער המדי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בו אם דינו כשער לענין מזוזה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כיפה, ר' מאיר מחייב במזוזה, וחכמים פוטרים. ושוין (ומסכימים) שניהם שאם יש ברגלה, כלומר בחלק הזקוף שבצדיה לפני שמתקמרת בראשה, עשרה טפחים שחייבת במזוזה, שחלק זה דינו כמזוזת פתח. אמר אביי לפרש את הדעות בענין זה: דכולי עלמא [לדעת הכל] גם לר' מאיר וגם לחכמים, אם גבוהה כל אותה כיפה עשרה טפחים בלבד ואין ברגלה לפני מקום הקימור גובה שלשה טפחים — ולאו [ולא] כלום היא, שודאי אין זה נחשב כפתח ופטורה ממזוזה. אי נמי [או גם כן] יש ברגלה שלשה טפחים ואינה גבוהה עשרה — ולאו [ולא] כלום היא, משום שאין זה פתח ראוי.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בִּגְבוֹהָה עֲשָׂרָה, וְיֵשׁ בְּרַגְלָהּ שְׁלֹשָׁה וְאֵין בְּרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה וְיֵשׁ בָּהּ לָחוֹק לְהַשְׁלִימָהּ לְאַרְבָּעָה. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים.

לא נחלקו אלא בגבוהה כולה עשרה טפחים ויש ברגלה שלשה טפחים אבל אין ברחבה של הכיפה לכל גובהה מרחב הפתוח ארבעה טפחים, שהרי קמורה היא בראשה והולכת ונעשית צרה, אבל יש בה במקום הקימור רוחב מספיק כדי שאפשר יהא לחוק (לחתוך ולחקוק) ולהשלימה לארבעה טפחים. ובבעיה זו נחלקו; שר' מאיר סבר: חוקקין להשלים, כלומר: כיון שיש מקום במזוזה לחקוק שיעור פתח הרי אנו דנים אותה כאילו נעשתה כבר חקיקה זו, ולכן נחשבת כיפה זו כבת שיעור פתח הראוי למזוזה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין חוקקין להשלים, שכיון שבפועל רוחב הפתח פחות מארבעה טפחים, לכך אינו נחשב כאילו נחקק והושלם לארבעה.

תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הָאִשָּׁה וּבֵית הַשּׁוּתָּפִין – חַיֶּיבֶת בִּמְזוּזָה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״בֵּיתֶךָ״ – וְלֹא בֵּיתָהּ, ״בֵּיתֶךָ״ – וְלֹא בָּתֵּיהֶם, קָמַשְׁמַע לָן.

בתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: בית הכנסת, ובית האשה, ובית השותפין — חייבת במזוזה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! מדוע ייפטרו אלה ממזוזה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: "ביתך" נאמר, והוא להדגיש ולא ביתה של אשה, וכן "ביתך" — ולא בתיהם של שותפים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לדייק כך, ודינם לענין מזוזה כשאר בתים.

וְאֵימָא הָכִי נַמִי! אָמַר קְרָא: ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם״, הָנֵי בָּעוּ חַיֵּי וְהָנֵי לָא בָּעוּ חַיֵּי?!

ומקשים: ואימא הכי נמי [ושמא אמור כי כך הוא גם כן] ודייק אכן כך מלשון הכתוב? ודוחים: אמר קרא [הכתוב] מיד לאחר מצוות מזוזה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (דברים יא, כא), כשכר על קיום מצוה זו, ואם ייפטרו אלה ממזוזה יש לתמוה: וכי הני בעו חיי [אלה, הגברים והיחידים, צריכים חיים] והני לא בעו חיי [ואלה, הנשים והשותפים, אינם צריכים חיים]?! אלא ודאי חובת מזוזה היא לכל ישראל.

אֶלָּא ״בֵּיתֶךָ״ לָמָּה לִי? כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: דֶּרֶךְ בִּיאָתְךָ, וְכִי עָקַר אִינִישׁ – כַּרְעֵיהּ דִּימִינָא עָקַר בְּרֵישָׁא.

ושואלים: אלא, אם כן, הדגשת הפסוק "ביתך" למה לי? שהרי החובה בכל בית! ומשיבים: יש לפרש כדברי רבא, שאמר רבא: "ביתך" יש לדרשו — דרך ביאתך, בצד שבו אתה מתחיל לבוא להיכנס לבית וכי עקר איניש [וכאשר עוקר אדם] את רגליו ופוסע — כרעיה דימינא עקר ברישא [את רגלו הימנית הוא עוקר בראשונה] וכיון שדרך הכניסה לבית היא ברגלו הימנית הרי שזהו הצד בו קובעים את המזוזה.

תַּנְיָא אִידָךְ: בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַשּׁוּתָּפִין וּבֵית הָאִשָּׁה – מִטַּמְּאִין בִּנְגָּעִים. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״, ״לוֹ״ – וְלֹא לָהּ, ״לוֹ״ – וְלֹא לָהֶן, קָא מַשְׁמַע לָן.

כיון שהבאנו ברייתא זו בדיני מזוזה, מביאים ברייתא בנושא אחר, הדומה לזו בדרך מדרש ההלכה. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מטמאין בנגעים שאם נראה בהם נגע צרעת — הרי הם מקבלים טומאה כשאר בתים. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומדוע לא יהא כן? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] הרי נאמר בדיני נגעים: "ובא אשר לו הבית" (ויקרא יד, לה) ונוכל לומר שיש כאן הדגשה למעט: "לו" — ולא לה, "לו" — ולא להן, ותוציא מכלל טומאה זו בית אשה ובית השותפים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף אלו בכלל דין זה.

וְאֵימָא הָכִי נַמִי! אָמַר קְרָא: ״בְּבֵית אֶרֶץ אֲחוּזַּתְכֶם״. אֶלָּא ״לוֹ״ לָמָּה לִי? מִי שֶׁמְּיַיחֵד בֵּיתוֹ לוֹ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁאִיל כֵּלָיו, וְאוֹמֵר שֶׁאֵין לוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַרְסְמוֹ, כְּשֶׁמְּפַנֶּה אֶת בֵּיתוֹ, פְּרָט לְמַשְׁאִיל כֵּלָיו לַאֲחֵרִים.

ומקשים: ואימא הכי נמי [ואמור כי כך הוא גם כן] ונלמד מדיוק הלשון שאין בתים אלה מקבלים טומאת נגעים! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד, לד) שמדבר בלשון רבים, ללמדנו שכל בית בישראל שייך בדין זה. ושואלים: אם כן, ההדגשה "לו" שנאמרה בכתוב "ובא אשר לו הבית", למה לי? ומשיבים: דבר זה בא ללמדנו לא לענין הלכה, אלא להסביר את הטעם לבוא הנגע, שדבר זה קורה למי שמייחד ביתו לו בלבד, שהוא קמצן שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים ואומר שאין לו כלים אלה בביתו. וכעונש הקדוש ברוך הוא מפרסמו כשמפנה את ביתו כדין בית שיש בו נגע, והכל רואים שהיו כלים אלה ברשותו. פרט למשאיל כליו לאחרים, שכיון שאינו מייחד את ביתו רק לעצמו — אין נגע הצרעת פוגע בו.

וּבֵית הַכְּנֶסֶת מִי מִטַּמֵּא בִּנְגָּעִים? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל יִהְיוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת מִטַּמְּאִין בִּנְגָּעִים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ – מִי שֶׁמְּיוּחָד לוֹ, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין מְיוּחָדִין לוֹ!

על ברייתא זו שואלים מצד אחר: ובית הכנסת מי [האם] מטמא בנגעים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים, תלמוד לומר: "ובא אשר לו הבית" — מי שמיוחד לו הבית באופן פרטי, יצאו בתים אלו שאין מיוחדין לו לאדם אחד אלא הם רכוש הציבור!

לָא קַשְׁיָא; הָא – רַבִּי מֵאִיר, הָא רַבָּנַן, דְּתַנְיָא: בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּירָה לְחַזַּן הַכְּנֶסֶת – חַיָּיב בִּמְזוּזָה, וְשֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּירָה – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] משום שיש מחלוקת תנאים בדבר. הא [ברייתא זאת] — כשיטת ר' מאיר, הא [ברייתא זו] — רבנן [כשיטת חכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן (לשמש) בית הכנסת — חייב במזוזה, שהרי נחשב כבית דירה. ושאין בה בית דירה — ר' מאיר מחייב, וחכמים פוטרין. למדנו מכאן שר' מאיר סבור כי דין בית הכנסת כדין בית פרטי, וכשם שדין זה נוגע לענין מזוזה, כן הדין גם לגבי טומאת נגעים.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבָּנַן, וְלָא קַשְׁיָא; הָא – דְּאִית בָּהּ בֵּית דִּירָה, הָא – דְּלֵית בָּהּ בֵּית דִּירָה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לסתירה בין הברייתות בענין בית הכנסת, שאפשר לומר שגם הא [זו] הברייתא האומרת שבית הכנסת מטמא וגם הא [וזו] הברייתא האומרת שאינו מטמא רבנן [כשיטת חכמים] היא, ולא קשיא [ואינו קשה] הא [ברייתא זו] שאמרנו שהוא מטמא — דאית [שיש] בה בית דירה כגון למגורי השמש, הא [ברייתא זו] שאינו מטמא — דלית [שאין] בה בית דירה.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּלֵית בָּהּ בֵּית דִּירָה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] ליישב את הסתירה בדרך נוספת: הא והא דלית [זו וזו מדובר שאין] בה בית דירה