וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לַמֵּתִים, וְאֵינָן נוֹשְׂאִין נָשִׁים בֵּין כְּשֵׁרוֹת בֵּין פְּסוּלוֹת. הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְשִׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה – נוֹשְׂאִין נָשִׁים רְאוּיוֹת לִכְהוּנָּה,

ומסבירים את טעם המחלוקת: במקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין, שאם היו רואים שאדם קיבל חלק בתרומה, היו מניחים שהוא כהן, ומעידים עליו שהוא כהן לגבי קביעת ייחוסו, ולכן אין לתת תרומה לעבד כשרבו אינו עמו. במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכן אפשר היה לתת תרומה גם אם הוא עבדו של כהן בלא חשש.

וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לַמֵּתִים, וְאִם נִטַּמְּאוּ – אֵינָן סוֹפְגִין הָאַרְבָּעִים, וְאֵינָן אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה, וְאִם אָכְלוּ – אֵינָן מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. וְאֵינָן חוֹלְקִין עַל הַגּוֹרֶן, וּמוֹכְרִין אֶת הַתְּרוּמָה וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶן,

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בר צדוק: מימי לא העדתי, לא נזדמן לי להעיד בבית דין, אלא עדות אחד, והעלו עבד לכהונה על פי באותה עדות, אף שמן הסתם דקדק בדבר, מכל מקום קרה מכשול כזה.

וְאֵינָן חוֹלְקִין בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵין נוֹתְנִים לָהֶם קָדָשִׁים, וְאֵין מוֹצִיאִין שֶׁלָּהֶם מִידֵיהֶם.

ותוהים: העלו ממש סלקא דעתך [עולה בדעתך]?! השתא [עכשיו הרי] מקובל עלינו ככלל שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן!

וּפְטוּרִין מִן הַזְּרוֹעַ, וּמִן הַלְּחָיַיִם, וּמִן הַקֵּיבָה, וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְנוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי כֹּהֲנִים וְחוּמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים.

אלא אימא [אמור] בשינוי: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי. כיצד היה הדבר? חזא באתריה [ראה במקומו] של ר' יוסי שחלקו בתרומה לאדם אחד ושם לא דקדקו אם עבד כהן הוא — או שהוא עצמו כהן, ואזל ואסהיד באתריה [והלך והעיד במקומו] של ר' יהודה שראה שחלקו לו תרומה, וכיון ששם לא חילקו בתרומה אלא לכהן, ולכן כמעט שהעלו אותו עבד לכהונה על סמך עדות זו.

גמ׳ ״מֵתוּ הַכְּשֵׁרִים״ וכו׳. אֶלָּא הָנָךְ, מִשּׁוּם דְּאִיעֲרוּב לָהּ הָווּ לְהוּ פְּסוּלִין?! אָמַר רַב פַּפָּא: אֵימָא וּמֵתוּ הַוַּדָּאִין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, טומטום, ואנדרוגינוס, והעבד, והאשה, והערל, והטמא, ונושא אשה שאינה הוגנת לו (כלומר, אשה פסולה לכהונה), וכולן משגרין (שולחים) להם תרומה לבתיהם, חוץ מלטמא ולנושא אשה שאינה הוגנת לו.

״לִבְנֵי הַכַּלָּה אֶחָד חוֹלֵץ״ וכו׳ – דַּוְקָא מִיחֲלַץ וַהֲדַר יַבּוּמֵי, אֲבָל יַבּוּמֵי בְּרֵישָׁא – לָא, דְּקָפָגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק.

ומבררים את הברייתא: בשלמא [נניח] חרש שוטה וקטן אין חולקים להם — כי לאו בני דיעה נינהו [לא בני דעת הם] והרי זה פחיתות־כבוד לתרומה שיתנוה להם ברבים. טומטום ואנדרוגינוס נמי [גם כן] —

״כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרֵב״ וכו׳. חֵלֶק אֶחָד פְּשִׁיטָא! אֵימָא: חֵלֶק כְּאֶחָד.

ואינן מטמאין למתים, שכל אחד מהם הוא ספק כהן. ואינן נושאין נשים, בין היו הנשים כשרות — שמא הוא עבד ואסור בכשרה, בין פסולות — שמא כהן הוא ואסורה לו. הגדילו התערובות ושחררו זה את זה — נושאין נשים ראויות לכהונה, שאם עבד משוחרר הוא — מותר בה, שאמנם עבד משוחרר מותר אף בפסולה לכהונה, אבל אם הוא כהן — אסור באשה פסולה לכהונה.

תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר: אֵין חוֹלְקִין תְּרוּמָה לְעֶבֶד אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ. דְּתַנְיָא: אֵין חוֹלְקִין תְּרוּמָה לְעֶבֶד אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָכוֹל שֶׁיֹּאמַר: אִם כֹּהֵן אֲנִי – תְּנוּ לִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי, וְאִם עֶבֶד כֹּהֵן אֲנִי – תְּנוּ לִי בִּשְׁבִיל רַבִּי.

ואינן מטמאין למתים, משום ספק כהן, ואם נטמאו למתים — אינן סופגין (מקבלים) את הארבעים מלקות שהרי אין להזהיר אף אחד מהם בוודאות, שמא אינו כהן. ואינן אוכלין בתרומה, שהרי אחד מהם הוא עבד משוחרר, ואם אכלו בשוגג — אינן משלמין קרן וחומש, שהרי לא ברור שהאוכל הוא זר. ואינן חולקין על הגורן לקבל תרומה, שאין אחד מהם יכול להוכיח שכהן הוא. ומוכרין את התרומה שהם מפרישים מתבואתם, ואף שאינם אוכלים אותה הדמים שלהן שאין דרך להוציא מידם.

בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הָיוּ מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוֹחֲסִין, בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי לֹא הָיוּ מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוֹחֲסִין.

ואינן חולקין בקדשי המקדש, שהרי לא ברור מי מהם כהן, ואין נותנים להם קדשים, קרבנות להקריב כמו שנותנים לכהנים. ואין מוציאין קדשים שלהם מידיהם — שעורות הקדשים שייכים להם, שהרי אי אפשר להוכיח כי אחד מהם אינו כהן.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: מִיָּמַי לֹא הֵעַדְתִּי אֶלָּא עֵדוּת אֶחָד, וְהֶעֱלוּ עֶבֶד לִכְהוּנָּה עַל פִּי.

ופטורין לתת לכהן מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה של בהמות חולין שלהם, ובכורו (בכור בהמה טהורה) של כל אחד מהם יהא רועה עד שיסתאב (עד שיפול בו מום) שבהיותו תמים אינו רוצה להקריבו ולתת את בשרו לכהן — שהרי בעל הבכור ספק כהן הוא. וכשנופל בו מום יכולים הם לאוכלו, שהרי הוא ממון של כהן בלבד, ואין מוציאים מידם. ובכלל: נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים.

הֶעֱלוּ סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! הָשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כָּל שֶׁכֵּן!

שנינו במשנה: "מתו הכשרים וכו'". ותוהים על הלשון: אלא הנך [הללו], וכי משום דאיערוב להו [שהתערבו להם] הוו להו [נהיו] פסולין? אמנם, ספק הוא בני מי הם, אבל אינם פסולים! אמר רב פפא: אימא [אמור] כך: ומתו הודאין.

אֶלָּא אֵימָא: בִּקְּשׁוּ לְהַעֲלוֹת עֶבֶד לִכְהוּנָּה עַל פִּי. חֲזָא בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, וַאֲזַל וְאַסְהֵיד בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה.

עוד שנינו במשנה: לבני הכלה אחד חולץ ואחד מייבם. ומעירים: דוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ תחילה ואחר כך לייבם], אבל יבומי ברישא [לייבם בתחילה] — לא, מחשש דקפגע [שפוגע הוא] ביבמה לשוק, שהרי ייתכן שזו איננה יבמתו אלא כלת אחיו הזקוקה לייבום.

תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה אֵין חוֹלְקִין לָהֶם תְּרוּמָה בְּבֵית הַגְּרָנוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, טוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְהָעֶבֶד, וְהָאִשָּׁה, וְהֶעָרֵל, וְהַטָּמֵא, וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. וְכוּלָּן מְשַׁגְּרִין לָהֶם לְבָתֵּיהֶם – חוּץ מִטָּמֵא וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ.

שנינו במשנה: כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה, שבין השאר גם חולקים להם חלק אחד בגורן. ותוהים: חלק אחד פשיטא [פשוט] שלא יתנו להם יותר מזה! אלא אימא [אמור] חלק כאחד, כלומר, חולקים להם רק כשהם באים יחד.

בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ, טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס נַמִי

ומעירים: תנן כמאן דאמר [שנינו איפוא במשנתנו כדעת מי שאומר] אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין חולקין תרומה למי שהוא ספק עבד כהן ספק בן כהן, אלא אם כן רבו עמו, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: יכול זה שבא לחלוק שיאמר: אם כהן אני — תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני — תנו לי בשביל רבי (אדוני).