״אָח מֵאָב וְלֹא מֵאֵם וְהוּא בַּעְלָהּ דְּאֵם וַאֲנָא בְּרַתָּהּ דְּאִנְתְּתֵיהּ״ – אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּמַתְנִיתִין.

כיון שהזכרנו כאן את ההיתר לשאת את אנוסת אביו ומפותת אביו, עלול הדבר לגרום לצירופים משפחתיים מוזרים, ומביאים כמה חידות הקשורות ביחסים וצירופים שכאלה. כגון החידה ששואלת אשה: "יש לי אח מאב ולא מאם, והוא בעלה דאם [של אמי], ואנא ברתה דאנתתיה [ואני בת אשתו] ". אמר רמי בר חמא: שלא כדעת ר' יהודה דמתניתין [שבמשנתנו], אבל לדעת חכמים ייתכן הדבר, שאם אנס אדם אשה והוליד ממנה בת, ובנו של אותו איש נשא את אנוסת אביו, הרי יכולה הבת הזו לומר על בעל אמה שהוא אחיה מאב ולא מאם, והוא בעלה של אמה, והיא בת אשתו.

״אָח הוּא וּבְרִי הוּא, אֲחָתֵיהּ אֲנָא דְּהַאי דְּדָרֵינָא אַכַּתְפַאי״ – מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ בְּגוֹי הַבָּא עַל בִּתּוֹ.

חידה אחרת היא: "אח שלי הוא, וברי [ובני] הוא, אחתיה אנא [אחותו אני] דהאי דדרינא אכתפאי [של זה שאני נושאת על כתפיי] ". כיצד יכול להיות הדבר? — משכחת לה [יכול אתה למצוא דבר כזה] בגוי הבא על בתו והוליד ממנה בן, שהוא איפוא גם אחיה וגם בנה (ונקטו דוגמא בגוי — משום שלא רצו אפילו לדמיין תיאור מקרה כגון זה בישראל).

״שְׁלָמָא לָךְ בְּרִי בַּת אֲחָתֵיךְ אֲנָא״ – מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ בְּגוֹי הַבָּא עַל בַּת בִּתּוֹ.

חידה אחרת: "שלמא לך ברי, בת אחתיך אנא [שלום לך בני, בת אחותך אני] "— משכחת לה [מוצא אתה אותה] בגוי הבא על בת בתו והוליד ממנה בן, שהבן של אותה נכדה הוא גם כן קרוב מצד אחי אמה, והיא בת אחותו.

״דַּלָּאֵי דְּדָלוּ דַּוְולָא לִיפּוֹל בְּכוּ סֵתֶר פֵּתֶר, דְּהַאי דְּדָרֵינָא הוּא בַּר, וַאֲנָא בְּרָת אֲחוּהּ״ – מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ בְּגוֹי הַבָּא עַל בַּת בְּנוֹ.

חידה אחרת: "דלאי דדלו דוולא ליפול בכו סתר פתר [הפועלים הדולים דליים להשקות השדות, שתיפול לכם חידה מסותרת לפתור אותה]: דהאי דדרינא הוא בר, ואנא ברת אחוה [שזה שאני נושאת על כתפיי הוא בן שלי, ואני בת אחיו] ". ופתרונו — משכחת לה [מוצא אתה אותה] בגוי הבא על בת בנו, שהילד שנולד הוא מצד אחד בן אמו, ומהצד האחר הוא דוד של אמו.

״בַּיָיא בַּיָיא מֵאָח וְהוּא אָב, וְהוּא בַּעַל וְהוּא בַּר בַּעַל, וְהוּא בַּעְלָהּ דְּאֵם וַאֲנָא בְּרַתָּהּ דְּאִיתְּתֵיהּ וְלָא יָהֵיב פִּיתָּא לַאֲחוּהּ יַתְמֵי בְּנֵי בְּרַתֵּיהּ״ – מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ בְּגוֹי הַבָּא עַל אִמּוֹ, וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת, וְחָזַר וּבָא עַל אוֹתָהּ בַּת, וְחָזַר זָקֵן וּבָא עָלֶיהָ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בָּנִים.

חידה אחרת: "בייא בייא [וי וי] מאח, והוא אב, והוא בעל, והוא בר [בן] הבעל והוא בעלה דאם [של אמי], ואנא ברתה דאיתתיה [ואני בת אשתו], ולא יהיב פיתא לאחוה יתמי בני ברתיה [ואיננו נותן אוכל לאחיו היתומים בני בתו] ". וכיצד יכול להיות מצב כזה? — משכחת לה [מוצא אתה אותה] בגוי הבא על אמו והוליד ממנה בת, ובת זו היא איפוא גם אחותו וגם בתו, וחזר ובא על אותה בת, על בתו שלו שהוליד, שהיא אחותו, וחזר זקן, אביו של אותו אדם, ובא גם הוא עליה על הבת ההיא והוליד ממנה בנים.

״אֲנָא וְאַתְּ אָחֵי, אֲנָא וַאֲבוּךְ אָחֵי, אֲנָא וְאִמָּךְ אָחֵי״ – מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ בְּגוֹי הַבָּא עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה שְׁתֵּי בָנוֹת, וְחָזַר וּבָא עַל אַחַת מֵהֶן, וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֶּן, וְקָרְיָא לֵיהּ אֲחָתֵיהּ דְּאִימָּא וְקָאָמְרָה לֵיהּ הָכִי.

ואותה בת היא איפוא גם אשתו של בעלה־אביה, ואביה־בעלה הוא גם בעל אמה, והוא, בעלה, גם בן בעלה (בן הזקן), ואחיו של בעלה (בני הזקן) שנולדו ממנה הם בני בתו, חידה אחרת: "אנא ואת [אני ואתה] — אחי [אחים], אנא ואבוך [אני ואביך] — אחי [אחים], אנא ואמך [אני ואמך] — אחי [אחים] "וכיצד יכול להיות הדבר? — משכחת לה [מוצא אתה אותה] בגוי הבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות, וחזר ובא על אחת מהן, והוליד ממנה בן, וקריא ליה אחתיה דאימא [וקוראת לו לבן אחות אמו] וקאמרה ליה הכי [ואומרת לו כך] שהיא גם אחותו מאב וגם אחות אמו מאב אחד, וגם אחות אביו מאם אחת.

״אֲנָא וְאַתְּ בְּנֵי אָחֵי, אֲנָא וַאֲבוּךְ בְּנֵי אָחֵי, אֲנָא וְאִמָּךְ בְּנֵי אָחֵי״ – הָא בְּהֶיתֵּירָא נַמִי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ, כְּגוֹן רְאוּבֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי בָּנוֹת וַאֲתָא שִׁמְעוֹן וּנְסַב חֲדָא מִינַּיְיהוּ, וַאֲתָא בַּר לֵוִי וּנְסַב חַד מִינַּיְיהוּ, וְקָאָמַר לֵיהּ בְּרֵיהּ דְּשִׁמְעוֹן לְבַר בְּרֵיהּ דְּלֵוִי.

ועוד חידה: "אנא ואת [אני ואתה] — בני אחי [אחים], אנא ואבוך [אני ואביך] — בני אחי [אחים], אנא ואמך [אני ואמך] — בני אחי [בני אחים] ", כיצד זה יכול לקרות? הא בהיתרא נמי משכחת לה [דבר כגון זה מוצא אתה גם בהיתר], כלומר, בלא איסור עריות — כגון ראובן שיש לו שתי בנות, ואתא [ובא] שמעון אחיו ונסב חדא מינייהו [ונשא אחת מהן], ואתא בר [ובא בן] של לוי שהוא אח שלישי ונסב חד מינייהו [ונשא גם הוא אחת מהם] שהיא בת דודו, וקאמר ליה [ואומר לו] בריה [בנו] של שמעון לבר בריה [לבן בנו] של לוי שהרי הם גם בני אחים (בני דודים מאם), וגם הוא ואביו בני אחים (בני דודים מאב), וגם הוא ואמו בני אחים (בני דודים מהאב).

מתני׳ הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ בָּנֶיהָ עִמָּהּ – לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין, אֲפִלּוּ הוֹרָתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה וְהַשֵּׁנִי הוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ בָּנֶיהָ עִמָּהּ.

הגיורת שנתגיירו בניה עמה — לא חולצין ולא מייבמין זה לזה, ואפילו היתה הורתו (הריונו) של ראשון שלא בקדושה של קהל קודש בישראל ולידתו בקדושה שאמו ילדה אותו כשהיתה כבר יהודיה, והשני הורתו ולידתו בקדושה — אינם נחשבים אחים, שכיון שהתגייר אפילו אחד מהם נחשב כאילו נולד מחדש ואין לו כל קירבה עם אחיו. וכן הדין בענין שפחה שנשתחררו בניה עמה, שגם הם אינם נחשבים כקרובים זה לזה.

גמ׳ בְּנֵי יוּדָן אַמְתָא אִשְׁתַּחְרוּר, שְׁרָא לְהוּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב לְמִינְסַב נְשֵׁי דַּהֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא רַב שֵׁשֶׁת אָסַר! אָמַר לֵיהּ: הוּא אָסַר וַאֲנָא שָׁרֵינָא.

מסופר: בני יודן אמתא [השפחה] אשתחרור [השתחררו], שרא להו [התיר להם] רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי [לשאת את הנשים, זו של זה וזו של זה] אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] רב ששת אסר בכגון זה! אמר ליה [לו]: הוא אסר ואנא שרינא [ואני מתיר], כלומר, אני חולק עליו בזה.

מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי. מִן הָאֵם וְלֹא מִן הָאָב – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר.

ומסבירים: אם היו שני המשוחררים או (הגרים) אחים מן האב ולא מן האם — כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חולקים שמותר], שאין לגר קירבה מן האב, שודאי אינו מתייחס עוד לבית אביו. ואם היו אחים מן האם בלבד ולא מן האב — כולי עלמא לא פליגי דאסיר [הכל אינם חולקים שאסור].

כִּי פְּלִיגִי – מִן הָאָב וּמִן הָאֵם: מַאן דְּשָׁרֵי – בָּתַר אַבָּא שָׁדֵינַן, דְּהָא ״בְּנֵי פְּלָנְיָא״ קָרוּ לְהוּ. וְרַב שֵׁשֶׁת: קָרוּ לְהוּ נַמִי ״בְּנֵי פְּלוֹנִית״.

כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה כשהם אחים מן האב ומן האם: מאן דשרי [מי שמתיר] אומר: בתר אבא שדינן [אחר האב אנו מטילים, מייחסים] אותם, דהא "בני פלניא" קרו להו [שהרי "בני פלוני" קוראים להם], וכיון שכך, יודעים הכל שהם נחשבים עכשיו כזרים זה לזה ואין מקום לגזור איסור עליהם מחשש שיבואו להחליפם באחרים ולהתיר יותר מזה. ואילו רב ששת סבור: כי קרו להו נמי [קוראים להם גם כן] "בני פלונית" ויודעים הכל שהם אחים גם מן האם.

וְאִיכָּא דַּאֲמַר: פָּלֵיג רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אֲפִילּוּ בְּאַחִין מִן הָאֵם, וּמַאי טַעֲמָא – גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי.

ואיכא דאמר [ויש מי שאומר] שבנוסח אחר היו הדברים: פליג [חולק] רב אחא בר יעקב אפילו באחין מן האם, ומאי טעמא [ומה טעם] דבריו? — שלשיטתו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [הוא נחשב] וכל יחסי הקירבה הקודמים שלו, אינם נחשבים עוד.

תְּנַן: הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִתְגַּיְּירוּ בָּנֶיהָ עִמָּהּ לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין. מַאי טַעֲמָא, לָאו מִשּׁוּם דַּאֲסִירֵי? לָא, דְּאֵינָהּ בְּתוֹרַת חֲלִיצָה וְיִיבּוּם, וְשַׁרְיָא לְעָלְמָא, וְאִינְהוּ נַמִי שָׁרוּ.

תנן [שנינו במשנה]: הגיורת שנתגיירו בניה עמה — לא חולצין ולא מייבמין. מאי טעמא [מה הטעם], לאו [האם לא] משום דאסירי [שהם אסורים] זה באשת זה ולכן אינם מייבמים, שאין בהם מצוות ייבום, ולא בטל מהם איסור אשת אח! ומשיבים: לא, הכוונה היא שאינה (שאין) אשת אחד מהם בתורת חליצה וייבום כלל, שאינה נקראת אשת אחיו, ושריא לעלמא [ולכן מותרת לעולם] לכל אדם אחר. ואינהו נמי שרו [והם גם כן מותרים] זה באשתו של זה.

וְהָא קָתָנֵי ״אֲפִילּוּ״! אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אֲסִירֵי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״אֲפִילּוּ״, דְּאַף עַל גַּב דְּרִאשׁוֹן הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי הוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, וְכִשְׁתֵּי אִמָּהוֹת דָּמוּ, אֲפִילּוּ הָכִי אֲסִירֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שָׁרוּ, מַאי ״אֲפִילּוּ״!

ומקשים: והא קתני [והרי שנה] "אפילו" ("אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה"), אי אמרת בשלמא אסירי [נניח אם אתה אומר שהם אסורים] לשאת זה את אשתו של זה משום איסור אשת אח, היינו דקתני [זהו ששנה] "אפילו", ללמד: דאף על גב [שאף על פי] שראשון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה, ולכן כבנים של שתי אמהות דמו [הם נחשבים], אפילו הכי [כך] — אסירי [אסורים]. אלא אי אמרת שרו [אם אומר אתה שמותרים], מאי [מה] מקום לומר "אפילו"?

דְּאַף עַל גַּב דְּתַרְוַיְיהוּ לֵידָתָן בִּקְדוּשָּׁה, וְאָתֵי לְאִיחְלוּפֵי בְּיִשְׂרָאֵל – אֲפִילּוּ הָכִי שָׁרֵי.

ומשיבים: דאף על גב [שאף על פי] דתרוייהו [ששניהם] לידתן בקדושה, ואתי לאחלופי [ויבואו, עלולים, להחליפם] בישראל גמורים אפילו הכי [כך] — שרי [מותר].

אִיכָּא דְּאָמְרִי: הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא דְּשָׁרוּ, דְּקָתָנֵי ״אֲפִילּוּ״, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שָׁרוּ – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״אֲפִילּוּ״, דְּאַף עַל גַּב דְּתַרְוַיְיהוּ לֵידָתָן בִּקְדוּשָּׁה, דְּאָתֵי לְאִיחְלוּפֵי בְּיִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ הָכִי שָׁרוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֲסִירֵי – מַאי ״אֲפִילּוּ״?

איכא דאמרי [יש שאומרים]: הכי נמי מסתברא דשרו [כך גם כן מסתבר שהם מותרים], דקתני [ששנה] "אפילו". אי אמרת בשלמא שרו [נניח אם אתה אומר שהם מותרים] זה באשתו של זה — היינו דקתני [זהו ששנה] "אפילו", כלומר, דאף על גב [שאף על פי] דתרוייהו [ששניהם] לידתן בקדושה, דאתי לאחלופי [שיבואו להחליפם] בישראל גמורים — אפילו הכי [כך] שרו [הם מותרים]. אלא אי אמרת אסירי [אם אומר אתה שהם אסורים], מאי [מה מקום] ללשון "אפילו"?

דְּאַף עַל גַּב דְּרִאשׁוֹן הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי הוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, דְּכִשְׁתֵּי אִמָּהוֹת דָּמֵי – אֲפִילּוּ הָכִי אֲסִירֵי.

ודוחים: מכאן אין ראיה, שהרי אפשר לפרש באופן אחר: דאף על גב [שאף על פי] שהראשון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה, שכבנים של שתי אמהות דמי [הם נחשבים] — אפילו הכי [כך] אסירי [הם אסורים], ואין, איפוא, להוכיח מכאן לצד זה או לצד אחר.

תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים גֵּרִים, וְכֵן מְשׁוּחְרָרִים – לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין, וְאֵין חַיָּיבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח. הָיְתָה הוֹרָתָן שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָן בִּקְדוּשָּׁה – לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין, אֲבָל חַיָּיבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח. הָיְתָה הוֹרָתָן וְלֵידָתָן בִּקְדוּשָּׁה – הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרְאֵלִים לְכָל דִּבְרֵיהֶן. קָתָנֵי מִיהַת: אֵין חַיָּיבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח, חִיּוּבָא – לֵיכָּא,

ומנסים להביא ראיות נוספות, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: שני אחים תאומים גרים, וכן עבדים משוחררים — לא חולצין ולא מייבמין האחד את אשת אחיו, ואין חייבין זה על אשת זה משום אשת אח. היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה — לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח. היתה הורתן ולידתן בקדושה — הרי הן כישראלים לכל דבריהן, שחולצים ומייבמים וחייבים משום אשת אח. קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שאין חייבין משום אשת אח, ונדייק מכאן: חיובא ליכא [חיוב מן התורה — אין כאן],