מתני׳ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ אָחִיו שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד – פּוֹסֵל עַל יָדוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא פּוֹסֵל. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עַל צָרָתָהּ – פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא פּוֹסֵל.

בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא עליה אחיו שהוא גם כן בן תשע שנים ויום אחד — פוסל האח השני על ידו (עבורו), כלומר, אוסר אותה על הראשון. ר' שמעון אומר: לא פוסל. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא אותו ילד גם על צרתה — פוסל אותה על ידי (לגבי, על) עצמו, ששתיהן נאסרות לו על ידי כך. ר' שמעון אומר: לא פוסל.

גמ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן לַחֲכָמִים: אִם בִּיאָה רִאשׁוֹנָה בִּיאָה – בִּיאָה שְׁנִיָּיה אֵינָהּ בִּיאָה, וְאִם בִּיאָה רִאשׁוֹנָה אֵינָהּ בִּיאָה – בִּיאָה שְׁנִיָּיה נַמִי אֵינָהּ בִּיאָה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר להם ר' שמעון לחכמים: אם הביאה הראשונה של בן תשע נחשבת לביאה גמורה — אם כן הביאה השנייה אינה ביאה, כמו בביאת יבם גדול אחר יבם גדול, שאין השני קונה ביבמה. ואם תאמר שהביאה הראשונה אינה נחשבת לביאה — אם כן הביאה השנייה נמי [גם כן] אינה ביאה. ואילו חכמים סבורים שכיון שמחשיבים ביאת בן תשע כמאמר — יש כח לביאה אחת לחול אחר השניה.

מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֶן עַזַּאי, דְּתַנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: יֵשׁ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר בִּשְׁנֵי יְבָמִין וִיבָמָה אַחַת,

ומעירים, כי לפי פירוש זה, מתניתין [משנתנו] שלא כדעת בן עזאי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר, שתופס ופועל המאמר בשני יבמין ויבמה אחת, שאם עשו בה שניהם מאמר, תפסו המאמרים של שניהם, ונאסרה לשניהם, כי מאחר שיש לכל אחד מהם זיקה בה — מאמר שניהם תופס.

וְאֵין מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר בִּשְׁתֵּי יְבָמוֹת וְיָבָם אֶחָד.

ואין תופס מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד, שהרי לא היתה ליבם זיקה גמורה בשתיהן, וכיון שעשה מאמר באחת — כל זיקת הייבום נגמרה על ידי כך. ואילו במשנתנו המסקנה שביאת בן תשע שנים בשתי יבמות נחשבת, וכיון שביאת בן תשע דינה כמאמר, משמע שסבור התנא שחל מאמר אחר מאמר אף ביבם אחר.

מתני׳ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וָמֵת – חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. נָשָׂא אִשָּׁה, וָמֵת – הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וּמִשֶּׁהִגְדִּיל נָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת, אִם לֹא יָדַע אֶת הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁהִגְדִּיל – הָרִאשׁוֹנָה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת, וְהַשְּׁנִיָּיה, אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת.

בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת — חולצת אותה יבמה, ולא מתייבמת. אם נשא הקטן אשה סתם ומת — הרי זו פטורה מייבום וחליצה, שהרי אין נישואין לקטן. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת, ומת בלא בנים, אם לא ידע (בעל) את הראשונה משהגדיל, אלא רק בזמן שהיה קטן — הראשונה חולצת ולא מתייבמת, שהרי היא כיבמה שבא עליה קטן, והשנייה — או חולצת או מתייבמת, משום שהיתה אשתו גמורה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְיַיבֵּם לְאֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְחוֹלֵץ לַשְּׁנִיָּיה. אֶחָד שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וְאֶחָד שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.

ר' שמעון אומר: מייבם לאי זו שירצה, וחולץ לשנייה. ומעירים: אחד דינו של מי שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ואחד מי שהוא בן עשרים שלא הביא שתי שערות, שדינו לענין זה כקטן בן תשע, שביאתו ביאה שאינה גמורה.

גמ׳ אֲמַר רָבָא: הָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן זִיקַּת שְׁנֵי יְבָמִין מִיחֲלַץ חָלְצָה יַבּוּמֵי לָא מִיַּבְּמָה, לָא תֵּימָא הֵיכָא דְּאִיכָּא צָרָה, דְּאִיכָּא לְמִגְזַר מִשּׁוּם צָרָה,

אמר רבא: הא דאמור רבנן [זה שאמרו חכמים] שזיקת שני יבמין, כגון יבמה שעשה בה אחד מן האחים מאמר, ומת, שלגבי האח הנותר, או האחים הנותרים, יש עליה זיקת ייבום משום שני אחים שמתו, מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה [חולצת ואינה מתייבמת], לא תימא [תאמר] שזה רק היכא דאיכא [היכן שיש] צרה, דאיכא למגזר [שיש מקום לגזור] משום צרה, שהצרה הלא מעיקר הדין מתייבמת, ואם היתה גם זו שעשה בה האח השני מאמר מתייבמת, היו טועים ומייבמים שתי צרות מבית אחד.

דְּהָא הָכָא לֵיכָּא צָרָה – מִיחֲלַץ חָלְצָה יַבּוּמֵי לא מִיַּבְּמָה.

וראיה לדבר — דהא הכא ליכא [שהרי כאן במשנה אין] צרה ומדובר באשה אחת בלבד, ויבמה זו שנבעלה לבן תשע שיש עליה איפוא גם זיקה מבעלה הראשון וגם זיקה מהיבם הקטן (שהרי ביאתו היא כמאמר), ובכל אופן מיחלץ חלצה, יבומי לא מיבמה [חולצת ואינה מתייבמת].

״נָשָׂא אִשָּׁה וָמֵת״ כו׳. תָּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּשְׂאוּ וָמֵתוּ – נְשׁוֹתֵיהֶן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם.

שנינו במשנה: קטן בן תשע שנשא אשה ומת — הרי זו פטורה מן הייבום ומן החליצה. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו איפוא במשנה את זו ששנו חכמים בברייתא]: שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו — נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, שאין נישואי קטן נחשבים כלל.

״בֶּן תֵּשַׁע״ וכו׳ ״מִשֶּׁהִגְדִּיל״ וכו׳. וְיַעֲשׂוּ בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע כְּמַאֲמָר בְּגָדוֹל, וְתִדָּחֶה צָרָה מִיִּבּוּם! אָמַר רַב: לֹא עָשׂוּ בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע כְּמַאֲמָר בְּגָדוֹל, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עָשׂוּ וְעָשׂוּ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עָשׂוּ וְעָשׂוּ.

שנינו במשנה על בן תשע שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת. ושואלים: ויעשו את ביאת בן תשע לפחות כמאמר בגדול, ולפי זה תדחה הצרה מיבום, שהרי היא צרת אשה שיש עליה זיקה משני יבמים! אמר רב: לא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול לכל דבר. ושמואל אמר: עשו ועשו. וכן אמר ר' יוחנן: עשו ועשו.

וְיַעֲשׂוּ? תַּנָּאֵי הִיא, הַךְ תַּנָּא דְּאַרְבָּעָה אַחִין גָּזַר מִשּׁוּם צָרָה,

ושואלים, אם כן חוזרת השאלה למקומה, ויעשו ביאת בן תשע כמאמר לכל דבר ומדוע מייבם את צרתה? ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא; הך תנא [התנא הזה] של ארבעה אחין המדבר על אחד מהם שמת ועשה אחיו מאמר ומת גם הוא, שאין היבמה וצרתה מתייבמות לאחד האחים הנותרים, גזר משום צרה, שלא יאמרו שתי יבמות מבית אחד מתייבמות, ולכן שתיהן חולצות.

וְאַשְׁמָעִינַן בְּגָדוֹל וְהוּא הַדִּין בְּקָטָן, וְהַאי דַּאֲמַר גָּדוֹל מִשּׁוּם דִּבְגָדוֹל קָאֵי,

ואשמעינן [והשמיע לנו] דין זה באח גדול שעשה מאמר, והוא הדין גם בקטן שבא עליה. והאי [וזה] שאמר גדול דווקא — משום שבגדול קאי [הוא עומד, מדבר] שם.

וְהַאי תַּנָּא דְּהָכָא סְבִירָא לֵיהּ עָשׂוּ, וְלֹא גָּזַר מִשּׁוּם צָרָה, וְאַשְׁמָעִינַן בְּקָטָן וְהוּא הַדִּין בְּגָדוֹל. וְהַאי דְּקָאָמַר בְּקָטָן – דִּבְקָטָן קָאֵי.

והאי תנא דהכא [והתנא הזה של משנתנו כאן] סבירא ליה [סבור] שעשו את ביאת הקטן לגמרי כמאמר גדול, ולא גזר משום צרה, אלא שהיא אסורה מצד עצמה שהיא אשת שני מתים, וצרתה מתייבמת. ואשמעינן [והשמיע לנו] דין זה בקטן, והוא הדין בגדול. והאי דקאמר [וזה שאמר את הדברים] בקטן — משום שבקטן קאי [עומד, מדבר הוא].

אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר לִשְׁמַעְתָּא בֵּי מִדְרָשָׁא, וְלָא אֲמָרָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. שְׁמַע רַבִּי יוֹחָנָן, אִיקְפַּד. עוּל לְגַבֵּיהּ רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, אָמְרוּ לֵיהּ: לֹא כָּךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל טִבֶּרְיָא בְּנֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא,

מסופר: אזל [הלך] ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא [את ההלכה הזאת בבית המדרש] ולא אמרה משמיה [משמו] של ר' יוחנן אלא סתם. שמע ר' יוחנן שר' אלעזר לא אמר משמו איקפד [הקפיד, כעס עליו]. עול לגביה [נכנסו אליו] ר' אמי ור' אסי לפייסו, שלא יקפיד על תלמיד אהוב זה. אמרו ליה [לו]: לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא (טבריה) בענין נגר (בריח) שיש בראשו גלוסטרא (קצה, עיגול בולט), שהיתה שאלה אם מותר לטלטל אותו בשבת כדין כלי, או שאינו נחשב ככלי אלא כחומר גלם בלבד, ומוקצה הוא,

שֶׁנֶּחְלְקוּ בּוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי עַד שֶׁקָּרְעוּ סֵפֶר תּוֹרָה בַּחֲמָתָן. קָרְעוּ סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא אֵימָא שֶׁנִּקְרַע סֵפֶר תּוֹרָה בַּחֲמָתָן. וְהָיָה שָׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא, אָמַר: תָּמֵיהַּ אֲנִי אִם לֹא יִהְיֶה בֵּית הַכְּנֶסֶת זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן הֲוָה.

שנחלקו בו ר' אלעזר ור' יוסי, וכל כך הקפידו זה על זה עד שקרעו ספר תורה בחמתן (בכעסם). ותחילה מבררים את הלשון, ותוהים: קרעו סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי יעלה על הדעת שחכמים אלה יקרעו ספר תורה בכוונה?! אלא אימא [אמור] שנקרע ספר תורה בחמתן, שמחמת שהתווכחו כל כך ומשכו את הספר זה לצד זה וזה לצד זה, נקרע הספר. והיה שם ר' יוסי בן קיסמא באותו מעמד, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו מקום של עבודה זרה. שאם כך אירע בו — אין זה ראוי שיהיה זה מקום בית כנסת. וכן הוה [וכך היה] לבסוף. והביאו ר' אמי ור' אסי ברייתא זו לרמוז כמה ראוי להתרחק מן ההקפדה.

הֲדַר אִיקְפַּד טְפֵי, אֲמַר: חַבְרוּתָא נַמִי?!

הדר איקפד טפי [חזר ר' יוחנן והקפיד יותר] אמר: חברותא נמי [חברות גם כן] אתם עושים ביני ובינו?! שהרי שם מדובר בשני חכמים שווים זה לזה, ואילו ר' אלעזר תלמיד הוא.

עוּל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר לֵיהּ: ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״. וְכִי עַל כָּל דָּבָר שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ הָיָה אוֹמֵר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לִי מֹשֶׁה? אֶלָּא, יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ סְתָם וְהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁתּוֹרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הִיא, אַף רַבִּי אֶלְעָזָר תַּלְמִידְךָ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ סְתָם, וְהַכֹּל יוֹדְעִין כִּי שֶׁלְּךָ הִיא.

עול לגביה [נכנס אליו] ר' יעקב בר אידי. אמר ליה [לו], נאמר: "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה" (יהושע יא, טו), וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם: כך אמר לי משה? אלא יהושע היה יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של משה היא. אף ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין כי תורתו — משלך היא. ונתפייס ר' יוחנן.

אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אִי אַתֶּם יוֹדְעִין לְפַיֵּיס כְּבֶן אִידִי חֲבֵרֵינוּ?! וְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעֲמָא קָפֵיד כּוּלֵּי הַאי? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אָגוּרָה בְּאָהָלְךָ עוֹלָמִים״. וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לָגוּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים? אֶלָּא אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן

אמר להם לר' אמי ור' אסי אחר כך, משנתפייס: מפני מה אי (אין) אתם יודעין לפייס כבן אידי חברינו. ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמא קפיד כולי האי [מה טעם הקפיד כל כך] על דבר זה? ומשיבים, שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אגורה באהלך עולמים" (תהלים סא, ה), וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים בבת אחת? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהי רצון