אֶלָּא אֲמַר רָבָא: אֵשֶׁת אִישׁ. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵשֶׁת אִישׁ, וּמַאי קָרֵי לָהּ אִיסּוּר קַל – שֶׁאֵין הָאוֹסְרָהּ אוֹסְרָהּ כָּל יָמָיו. תַּנְיָא נַמִי הָכִי, אַבָּא חָנָן אֲמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵשֶׁת אִישׁ.

אלא אמר רבא "איסור קל" שאמרו הוא איסור אשת איש. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: "איסור קל" זה הוא איסור אשת איש. ומאי קרי לה [ומה טעם קורא לו] "איסור קל" — לפי שהוא שונה וקל משאר איסורי עריות, בכך שאין בעלה האוסרה, אוסרה כל ימיו, שהרי יכול להפקיע את האיסור על ידי גט. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אבא חנן אמר משום [בשם] ר' אלעזר: "איסור קל" זה הוא איסור אשת איש.

וּמַה בִּמְקוֹם הַבָּא עַל אִיסּוּר קַל שֶׁאֵין הָאוֹסְרָהּ אוֹסְרָהּ כָּל יָמָיו, נֶאֱסָר הָאוֹסֵר – הַבָּא עַל אִיסּוּר חָמוּר, שֶׁהָאוֹסְרָהּ אוֹסְרָהּ כָּל יָמָיו, אֵינוֹ דִּין שֶׁנֶּאֱסָר הָאוֹסְרָהּ?!

וכך יש להבין את הדרש: ומה במקום הבא על אשת איש שהיא איסור קל, ומדוע קל הוא — שאין האוסרה אוסרה כל ימיו, מכל מקום נאסר האוסר, שאשת איש שזינתה, בעלה נאסר בה לעולם — הבא על איסור חמור כגון אחות אשתו, ומדוע חמור הוא שכן האוסרה (אשתו) אוסרה כל ימיו שכל זמן שאשתו קיימת אחותה אסורה לו — אינו דין שנאסר האוסרה?

תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ שְׁכִיבָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ וְאֵין שְׁכִיבַת אֲחוֹתָהּ אוֹסַרְתָּהּ.

לכן תלמוד לומר "אותה" ללמד: אותה שכיבתה אוסרתה, ואין שכיבת אחותה אוסרתה.

״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל שֶׁפּוֹסֵל״ וכו׳. מַאי קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי? אִילֵימָא דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא דְּאָזֵיל אִשְׁתּוֹ וְגִיסוֹ לִמְדִינַת הַיָּם אֵשֶׁת גִּיסוֹ אֲסִירָא וְאִשְׁתּוֹ שַׁרְיָא,

שנינו במשנה שר' יוסי אומר: כל שפוסל על ידי אחרים — פוסל על ידי עצמו, ושאין פוסל על ידי אחרים — אינו פוסל על ידי עצמו. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] ר' יוסי, מה היא משמעות הדברים? אילימא [אם תאמר] דקאמר [מה שאמר] התנא קמא [הראשון] דאזיל [שהלכו] אשתו וגיסו למדינת הים ובא על כן בטעות על אחות אשתו, הנשואה לגיסו, ואז אשת גיסו אסירא [אסורה] על בעלה־הגיס, ואשתו שריא [מותרת] לו,

וְקָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: כִּי הֵיכִי דְּאִשְׁתּוֹ שַׁרְיָא אֵשֶׁת גִּיסוֹ נַמִי שַׁרְיָא, אִי הָכִי ״כָּל שֶׁאֵין פּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים אֵין פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ״? ״כָּל שֶׁאֵין פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ אֵינוֹ פּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים״ מִיבָּעֲיָא לֵיהּ!

וקאמר ליה [ואמר לו] ר' יוסי: כי היכי [כמו] שאשתו שריא [מותרת] לו — אשת גיסו נמי שריא [גם כן מותרת] לבעלה, והנימוק הוא, שכיון שאינו פוסל את אשתו לעצמו, שכן נישואיו עם אחותה היו בטעות, גם אינו פוסל לאחרים, ומעירים: אי הכי [אם כך], הביטוי שהשתמש בו ר' יוסי במשנה אינו מכוון לדברים, שלא היה צריך לומר כל שאין פוסל על ידי אחרים — אין פוסל על ידי עצמו, אלא: כל שאין פוסל על ידי עצמו, שבעילה זו אינה אוסרת את אשתו עליו — אינו פוסל על ידי אחרים גם את אשת האחר, מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר]!

וְאֶלָּא, כִּי הֵיכִי דְּאֵשֶׁת גִּיסוֹ אֲסִירָא אִשְׁתּוֹ נַמִי אֲסִירָא – הָתֵינַח ״כָּל שֶׁפּוֹסֵל״, ״כָּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל״ מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?

ואלא, יש לפרש את דברי ר' יוסי להיפך: כי היכי [כמו] שאשת גיסו אסירא [אסורה] לבעלה, אשתו נמי אסירא [גם כן אסורה] לו, ומעתה, התינח [נניח] שזה מסביר את מה שאמר "כל שפוסל", לומר, שכיון שהוא פוסל אחרים, את אשת גיסו על גיסו — פוסל גם כן את אשתו עליו. אלא ההמשך "כל שאינו פוסל" מאי עבידתיה [מה מעשהו] מה עניינו לכאן? שהרי אין לו קשר לדברי ר' יוסי.

אָמַר רַבִּי אַמִי: אַרֵישָׁא, נִיסֵּת עַל פִּי בֵּית דִּין – תֵּצֵא וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן. עַל פִּי עֵדִים – תֵּצֵא וְחַיֶּיבֶת בְּקָרְבָּן. יָפֶה כֹּחוֹ שֶׁל בֵּית דִּין שֶׁפְּטָרָהּ מִן הַקָּרְבָּן.

אמר ר' אמי: דבריו של ר' יוסי מתייחסים לא להלכה זו אלא ארישא [לראש הפרק] ששנינו שם: ניסת (נישאת) על פי בית דין — תצא ופטורה מן הקרבן. נישאת על פי עדים בלא הוראת בית דין — תצא וחייבת בקרבן. יפה כחו של בית דין שפטרה מן הקרבן.

וְקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: לָא שְׁנָא עַל פִּי עֵדִים דְּאֵשֶׁת גִּיסוֹ שַׁרְיָא, וְלָא שְׁנָא עַל פִּי בֵּית דִּין דְּאֵשֶׁת גִּיסוֹ אֲסִירָא,

ולפי זה אם יצאו אשתו ובעל אחות אשתו (גיסו) למדינת הים ובאה עדות שמתו שניהם, וקאמר [ואמר] התנא קמא [הראשון]: לא שנא [אינו שונה] הנישאת על פי עדים בלבד, שאז אשת גיסו שריא [מותרת] לבעלה, שכיון שנישאת על פי עדים, נחשב הדבר לאונס, ואשתו גם כן מותרת לו. ולא שנא [שונה] הנישאת על פי בית דין שאז אף שאשת גיסו אסירא [אסורה], בכל אופן אשתו מותרת.

וְקָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: עַל פִּי בֵּית דִּין דְּפוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים – פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ, עַל פִּי עֵדִים דְּאֵינוֹ פּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אֵינוֹ פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

וקאמר ליה [ואמר לו] ר' יוסי: בנישאת על פי בית דין שפוסל על ידי אחרים — פוסל גם על ידי עצמו. אבל על פי עדים שאינו פוסל על ידי אחרים, מודה אני להלכה זו שאינו פוסל על ידי עצמו ואשתו מותרת לו.

רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אֲמַר: לְעוֹלָם אַסֵּיפָא, (הָא דִּנְסִיב אֵשֶׁת גִּיסוֹ, וְהָא דִּנְסִיב אֲרוּסַת גִּיסוֹ), הָא דְּאָזְלֵי אֲרוּסָתוֹ וְגִיסוֹ, הָא דְּאָזְלֵי אִשְׁתּוֹ וְגִיסוֹ, וְקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: לָא שְׁנָא אִשְׁתּוֹ וְגִיסוֹ, וְלָא שְׁנָא אֲרוּסָתוֹ וְגִיסוֹ – אֵשֶׁת גִּיסוֹ אֲסִירָא וְאִשְׁתּוֹ שַׁרְיָא,

ר' יצחק נפחא [הנפח] אמר: לעולם הדברים מוסבים אסיפא [על סוף משנתנו], אלא שיש לחלק: הא [זה] — דנסיב [כשנשא] את אשת גיסו, והא [וזה] — דנסיב [כשנשא] את ארוסת גיסו. וכך היו הדברים: הא [זה] — דאזלי [שהלכו] ארוסתו וגיסו למדינת הים, הא [זה] — דאזלי [שהלכו] אשתו וגיסו, וקאמר [ואמר] התנא קמא [הראשון]: לא שנא [שונה] אם היו אלה אשתו וגיסו, ולא שנא [שונה] אם היו אלה ארוסתו וגיסו — אשת גיסו אסירא [אסורה] לבעלה ואשתו שריא [מותרת] לו,

וְקָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: אִשְׁתּוֹ וְגִיסוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר תְּנָאָה הֲוָה לֵיהּ בְּנִשּׂוּאִין, דְּאֵינוֹ פּוֹסֵל עַל יְדֵי אַחֵר – אֵינוֹ פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ, אֲרוּסָתוֹ וְגִיסוֹ, דְּאִיכָּא לְמֵימַר תְּנָאָה הֲוָה לֵיהּ בְּקִידּוּשִׁין וּפוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אַף פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

וקאמר ליה [ואמר לו] ר' יוסי: אשתו וגיסו, דליכא למימר תנאה הוה ליה [שאין מקום לומר כי תנאי היה לו] בנשואין עם אשתו, והכל יודעים שנישואיו עם אחות אשתו היו בטעות, ומותרת לגיסו. וכיון שאינו פוסל על ידי אחר — אינו פוסל גם על ידי עצמו, אבל אם היו אלה ארוסתו וגיסו, דאיכא למימר [שיש מקום לטעות ולומר] תנאה הוה ליה [תנאי היה לו] בקידושין ולכן אסורה אשת גיסו לחזור לגיסו, וכיון שפוסל על ידי אחרים — אף פוסל על ידי עצמו וארוסתו תיאסר עליו.

אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף: וּמִי אֲמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאִתְּמַר: יְבָמָה, רַב אָמַר: הֲרֵי הִיא כְּאֵשֶׁת אִישׁ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ כְּאֵשֶׁת אִישׁ. וְאָמַר רַב הוּנָא: כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו אֶת הָאִשָּׁה, וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת אָחִיו, וְעָמַד וְנָשָׂא אֶת אִשְׁתּוֹ.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאתמר [והרי נאמר] שחלקו בדבר יבמה, רב אמר: הרי היא כאשת איש, ושמואל אמר: אינה כאשת איש. ואמר רב הונא והסביר כי מחלוקת זו עוסקת במקרה כגון שקדש אחיו את האשה, והלך לו למדינת הים ושמע האח שהיה כאן שמת אחיו, ועמד ונשא את אשתו כיבם ואחר כך חזר אחיו.

דְּרַב אָמַר: הֲרֵי הִיא כְּאֵשֶׁת אִישׁ, וַאֲסוּרָה לַיָּבָם, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ כְּאֵשֶׁת אִישׁ, וְשַׁרְיָא לֵיהּ.

שרב אמר: הרי היא כאשת איש שנישאת על פי עדות שמת בעלה — ואסורה ליבם, כלומר, לבעלה הראשון שאחרי שנשא אותה אחיו הוא נקרא היבם, ושמואל אמר: אינה כאשת איש, ושריא ליה [ומותרת לו]. והרי זו סתירה למה שאמר רב יהודה בשם שמואל שהלכה כר' יוסי, שגם כאן יש מקום לטעות ולומר שהראשון היה לו תנאי בקידושין ולא נתקיים, ולאחר שנשאה אחיו אסורה עליו משום אשת אחיו!

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וּמִמַּאי דְּכִי אֲמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא קָאָמַר? דִּלְמָא אַדְּרַבִּי אַמִי קָאָמַר? וְאִי נַמִי אַדְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, מִמַּאי דְּאַפּוֹסֵל,

אמר ליה [לו] אביי: וממאי דכי [וממה יודע אתה שכאשר] אמר שמואל? הלכה כר' יוסי על פירושו של ר' יצחק נפחא לדברי ר' יוסי קאמר [אמר]? דלמא [שמא] על פירושו של ר' אמי קאמר [אמר], שדברי ר' יוסי מתייחסים להבדל בין נישאת על פי בית דין ובין נישאת על פי עדים? ואי נמי [ואם גם כן] נפרש את פסקו של שמואל על דברי ר' יצחק נפחא, ממאי [ממה] אתה מסיק שמה שפסק הלכה כר' יוסי, הוא על הלכה זו של "פוסל",