לוֹ וּמוּתָּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וְאִם מֵתָה רִאשׁוֹנָה – מוּתָּר בַּשְּׁנִיָּה.

לו, שנישואי הטעות שנשא את האחות נחשבים כזנות, ואין זנות עם קרובת אשתו פוסלת את אשתו. ומותר בקרובות שניה כגון בבתה, ושניה מותרת בקרוביו, כגון בבנו. לפי שלא תפסו בה כלל הנישואין הללו. ואם מתה הראשונה — מותר בשניה אף שבא עליה כבר באיסור.

אָמְרוּ לוֹ ״מֵתָה אִשְׁתּוֹ״, וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לוֹ ״קַיֶּימֶת הָיְתָה וּמֵתָה״ – הַוָּלָד רִאשׁוֹן מַמְזֵר, וְהָאַחֲרוֹן אֵין מַמְזֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁפּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְכָל שֶׁאֵין פּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים אֵינוֹ פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

אמרו לו: מתה אשתו, ונשא את אחותה. ואחר כך אמרו לו: קיימת היתה האשה בזמן שנשא את אחותה, ומתה רק אחר כך. הולד הראשון, זה שנולד לאחות בזמן שהיתה אשתו עדיין חיה — ממזר, שהרי הוא בן אחות אשתו בחיי אשתו, והאחרון אין ממזר. ר' יוסי אומר: כל שפוסל על ידי אחרים — פוסל על ידי עצמו, וכל שאין פוסל על ידי אחרים — אינו פוסל על ידי עצמו, כאשר יבואר הדבר בגמרא.

גמ׳ וְאַף עַל גַּב דְּאָזֵיל אִשְׁתּוֹ וְגִיסוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, דְּאַהֲנֵי הָנֵי נִשּׂוּאִים דְּקָמִיתַּסְּרָא אֵשֶׁת גִּיסוֹ אַגִּיסוֹ, אֲפִילּוּ הָכִי – אֵשֶׁת גִּיסוֹ אֲסִירָא, אִשְׁתּוֹ שַׁרְיָא,

ומעירים, שמה שאמרו לו לאותו אדם מתה אשתו ונשא את אחותה, ואף על גב דאזיל [ואף על פי שהלכו] אשתו וגיסו (בעל אחות אשתו) למדינת הים והודיעו לו שמתו שניהם, דאהני [שהועילו, פעלו] הני [אלו] הנשואים שהוא עשה, דקמיתסרא [שנאסרת] אשת גיסו על גיסו, שהרי נמצא שנשא אשת איש בטעות, וכפי ששנינו לעיל שהנושא אשת איש בטעות נאסרת על בעלה, ואפילו הכי [כך], אשת גיסו אסירא [אסורה] לבעלה, ואילו אשתו שריא [מותרת] לו,

וְלָא אָמְרִינַן מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֶסְרָה אֵשֶׁת גִּיסוֹ אַגִּיסוֹ תֵּיאָסֵר אִשְׁתּוֹ עָלָיו. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא הָוְיָא לָהּ אֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ.

ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שמתוך שנאסרה אשת גיסו על גיסו, תיאסר גם אשתו עליו, אף על פי שאותו מעשה עצמו גרם לאסור אשה זו על בעלה. ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' עקיבא, דאי [שאם] כשיטת ר' עקיבא היא — הויא לה [הרי, היא, אשתו, נעשית לו] אחות גרושתו.

דְּתַנְיָא: כָּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין צְרִיכוֹת הֵימֶנּוּ גֵּט, חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי בֵּית דִּין. וְרַבִּי עֲקִיבָא מוֹסִיף אַף אֵשֶׁת אָח וַאֲחוֹת אִשָּׁה. וְכֵיוָן דְּאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא בָּעֲיָא גֵּט, מִמֵּילָא אִיתַּסְּרָא עֲלֵיהּ, דְּהָוְיָא לָהּ אֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ!

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כל עריות שבתורה, גם אם נשא אותן — אין צריכות הימנו גט, חוץ מאשת איש שנישאת בטעות על פי בית דין, ור' עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה, שמכיון שיש אופן שאלה יוכלו להיות מותרות לו: אשת אח על ידי ייבום, ואחות אשה במות אשתו — לכן צריכות הן גט כשנשאן. ולענייננו, כיון שאמר ר' עקיבא שאחות אשתו בעיא [צריכה] גט, ממילא איתסרא עליה [נאסרה עליו] אשתו, דהויא לה [שהרי היא, אשתו, נעשית] אחות גרושתו.

וְלָאו אִיתְּמַר עֲלָהּ: אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אֲמַר רַב: הַאי אֵשֶׁת אָח – הֵיכִי דָּמֵי כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו אֶת הָאִשָּׁה וְהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת אָחִיו, וְעָמַד וְנָשָׂא אֶת אִשְׁתּוֹ, דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: הַךְ קַמָּא תְּנָאָה הֲוָה לֵיהּ בְּקִידּוּשִׁין, וְהַאי שַׁפִּיר נָסֵיב.

ודוחים: ולאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: האי [זו] אשת אח שאמר ר' עקיבא היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] — כגון שקדש אחיו את האשה, והלך האח למדינת הים, ושמע האיש הנמצא כאן שמת אחיו, ועמד ונשא את אשתו כיבמה, דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] שאינם יודעים היטב מה אירע: הך קמא, תנאה הוה ליה [זה הראשון, תנאי היה לו] בקידושין עם אשתו, ומן הסתם בטלו הקידושין הללו לפי שלא נתקיים התנאי, והאי שפיר נסיב [וזה, יפה, כדין, נשא], שאינה אשת אחיו. ומשום כך אמר ר' עקיבא שצריך לתת גט.

וְהַאי אֲחוֹת אִשָּׁה נַמִי, הֵיכִי דָּמֵי – כְּגוֹן שֶׁקִּידֵּשׁ אֶת אִשָּׁה וְהָלְכָה לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁמַע שֶׁמֵּתָה, עָמַד וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ, דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: הַךְ קַמַּיְיתָא, תְּנַאי הֲוָה לֵיהּ בְּקִדּוּשֶׁיהָ, וְהָא שַׁפִּיר נָסֵיב. אֶלָּא נִשּׂוּאִין מִי אִיכָּא לְמֵימַר תְּנָאָה הֲוָה לֵיהּ בְּנִשּׂוּאִין?

וכן האי [וזו] אחות אשה נמי [גם כן] היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] — כגון שקידש את אשה, והלכה למדינת הים, ושמע שמתה, עמד ונשא את אחותה. דאמרי אינשי [שאומרים אנשים]: הך קמייתא [זו הראשונה], תנאי הוה ליה [היה לו] בקדושיה, ולא נתקיים התנאי, ובטלו הקידושין, והא שפיר נסיב [וזה, יפה, כדין, נשא], אלא במשנתנו שהיו נשואין ממש קודם לכן, מי איכא למימר תנאה הוה ליה [האם יש מקום לומר שתנאי היה לו] בנשואין? הלא מוחזק בידינו שאדם אינו נושא אשה על תנאי, ואם נשא אותה — מן הסתם ביטל את כל התנאים המעכבים, ואף לשיטת ר' עקיבא אין אחותה צריכה גט.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב כָּהֲנָא: אִי רַבִּי עֲקִיבָא לִיתְנֵי נַמִי חֲמוֹתוֹ! דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: חֲמוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָה לָאו בִּשְׂרֵפָה.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אי [אם] לפי שיטת ר' עקיבא, ליתני נמי [שישנה גם כן] חמותו כמקרה נוסף של ערוה שצריך לתת גט. דהא שמעינן ליה [שהרי שמענו אותו] את ר' עקיבא, שאמר: חמותו לאחר מיתה של אשתו — לאו [לא] נידונה בשרפה, שאיסור חמותו החמור בטל במות אשתו.

דְּתַנְיָא: ״בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אוֹתוֹ וְאֶתְהֶן״ – אוֹתוֹ וְאֶת אַחַת מֵהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹתוֹ וְאֶת שְׁתֵּיהֶן.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בתורה על מי שנושא אשה ובתה: "באש ישרפו אתו ואתהן" (ויקרא כ, יד), שודאי אין לפרש ששורפים את שתיהן, שהרי האשה הראשונה שנשא — היא עצמה לא חטאה כלל, ובודאי שאינה צריכה להיענש, ולכן פירשו את המלה "אתהן" אותו ואת אחת מהן, זו שנשא באחרונה שהיתה אסורה עליו, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אותו ואת שתיהן. וכיון שדבר זה תמוה מאד לומר שיענשו את שתיהן, גם את זו שנשא כדין, רבו הדעות להסביר את שיטת ר' עקיבא.

בִּשְׁלָמָא לְאַבַּיֵי דַּאֲמַר: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: חֲדָא כְּתִיב, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: תַּרְתֵּי כְּתִיב – שַׁפִּיר.

בשלמא [ננינח] לשיטת אביי שאמר ופירש שמשמעות דורשין (דרש) איכא בינייהו [יש ביניהם], שלא נחלקו בגופה של הלכה, אלא בדרך המדרש בה לומדים את ההלכות, שר' ישמעאל סבר: חדא כתיב [אחת נאמרה] כלומר, אותו ואת אחת מהן הוא משמעות פשוטו של הכתוב, ואילו ר' עקיבא סבר: תרתי כתיב [שתיים נאמרו] ו"אתו ואתהן" פירושו: שתיהן, כל אחת מהן, וכגון שנשא שתי נשים באיסור זה, למשל חמותו ואם חמותו — ששתיהן בשריפה, שכל אחת מהן אסורה, וזו משמעות הכתוב האומר שתיהן. ואם כן, לשיטה זו, שפיר [יפה], ואין זה נוגע למה שאמרנו.

אֶלָּא לְרָבָא דַּאֲמַר: חֲמוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, לִיתְנֵי נַמִי חֲמוֹתוֹ!

אלא לדעת רבא שאמר: לענין חמותו לאחר מיתה של אשתו איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בהלכה, שלדעת ר' ישמעאל האשה השניה שנושא, כגון שנשא את הבת ואחר כך נשא את החמות, אפילו לאחר מות הבת — חייב עליה. ואילו לדעת ר' עקיבא אין החיוב חל עליו אלא כאשר שתיהן קיימות ("ואתהן") ואם מתה הראשונה שוב אין השניה אסורה באותו איסור מן התורה, אם כן, ליתני נמי [שישנה גם כן] חמותו, שיצטרך לתת לה גט אם נשאה בטעות, שהרי גם לה יש היתר לאחר מות אשתו!

אֲמַר לֵיהּ: נְהִי דְּמִיעֲטָהּ קְרָא מִשְּׂרֵפָה, מֵאִיסּוּרָא מִי מִיעֲטָהּ קְרָא?

אמר ליה [לו] רב כהנא: נהי דמיעטה קרא [אם אמנם שמיעט אותה הכתוב] מעונש שרפה — מאיסורא מי [מאיסור האם] מיעטה קרא [הכתוב]? שאף לדעת ר' עקיבא אסור מן התורה לשאת את חמותו אף לאחר מות אשתו, ואם כן אין בחמותו מקום לנישואין של היתר, אף לדעת רבא שסבור שר' עקיבא פוטר במקרה זה מעונש שריפה.

וְתֵאָסֵר בִּשְׁכִיבָה דַּאֲחוֹתָהּ, מִידֵי דַּהֲוָה אַאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם? לָא דָּמֵי, אִשְׁתּוֹ דִּבְמֵזִיד אֲסִירָא מִדְּאוֹרַיְיתָא, בְּשׁוֹגֵג גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנַן,

ושואלים מצד אחר: ותאסר אשתו בשכיבה ששכב עם אחותה, מידי דהוה [כמו שהוא] בענין אשה שהלך בעלה למדינת הים, שהיא נאסרת לבעלה כאשר היא נבעלת לאיש אחר בטעות! ומשיבים, לא דמי [אינו דומה]: כי אשתו שאם זנתה במזיד אסירא מדאורייתא [אסורה עליו מן התורה], ואם נבעלה בשוגג — גזרו בה רבנן [חכמים] שתיאסר עליו,