אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה? שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״ – לֹא תְּהֵא בָּהּ הֲוָיָה לְזָר.

אמר רב: מנין שאין קדושין של איש זר תופסין ביבמה — שנאמר: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" (דברים כה, ה), וכוונתו: לא תהא בה הויה לזר, כלומר, אין איש זר יכול לשאת אותה, שאין תפיסה של קידושין ("הויה") בה.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּעֲנִיּוּתֵינוּ צְרִיכָה גֵּט. מְסַפְּקָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל הַאי ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת״ אִי לְלָאו הוּא דְּאָתָא, אִי דְּלָא תָּפְסֵי בָּהּ קִדּוּשִׁין הוּא דְּאָתָא.

ושמואל אמר: בעניותינו (בעניות דעתנו), מכיון שאין אנו יודעים בבירור מה משמעות הכתוב, לכך צריכה גט. ומסבירים: מספקא ליה [מסופק לו] לשמואל האי [הכתוב הזה] "לא תהיה אשת המת החוצה ", אי [אם] לאיסור לאו הוא דאתא [שבא], לומר שאסור שתהיה לזר, אבל קידושיו תופסים בה, כשאר חייבי לאווין, אי [או] לומר שלא תפסי [תופסים] בה קדושין הוא דאתא [שבא], שאין בה הויה לזר.

אֲמַר לֵיהּ רַב מָרִי בַּר רָחֵל לְרַב אַשִׁי, הָכִי אֲמַר אֲמֵימַר: הֲלָכָה כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אֲמַר רַב אַשִׁי: הָשְׁתָּא דַּאֲמַר אֲמֵימַר הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אִם הָיָה יְבָמָהּ כֹּהֵן – חוֹלֵץ לָהּ וְשַׁרְיָא לֵיהּ.

אמר ליה [לו] רב מרי בר רחל לרב אשי, הכי [כך] אמר אמימר: הלכה כוותיה [כשיטתו] של שמואל. אמר רב אשי: השתא [עכשיו] שאמר אמימר כי הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של שמואל שהמקדש יבמה לפני חליצה צריך לתת לה גט, אם היה יבמה של זו שנישאה לשוק על פי עדות עד אחד או שנים שאמרו שמת בעלה ואחר כך מת בנה, כהן — חולץ לה היבם, שהרי בין כה וכה היא אסורה לו לאחר שיתן לה המקדש גט ושריא ליה [ומותרת לו], לאיש שנתקדשה לו.

אִיתַּגּוּרֵי אִיתַּגַּר?! אִם כֵּן מָצִינוּ חוֹטֵא נִשְׂכָּר! אֶלָּא, אִם הָיָה יְבָמָהּ יִשְׂרָאֵל – נוֹתֵן לָהּ שֵׁנִי גֵּט וְהוּתְּרָה לוֹ.

ותוהים: אם כן, נמצא כי איתגורי איתגר [היא מרויחה] בזה שנתקדשה באיסור, אם כן מצינו חוטא נשכר! אלא צריך לתקן ולומר, אם היה יבמה ישראל נותן לה שני זה שקידשה לאשה גט, והותרה לו ליבם, שהרי גם אם היא גרושה מותרת לישראל.

אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: יְבָמָה, קִדּוּשִׁין אֵין בָּהּ, נִשּׂוּאִין יֵשׁ בָּהּ. אִי קִדּוּשִׁין אֵין בָּהּ, נִשּׂוּאִין נַמִי אֵין בָּהּ! אֵימָא: קִדּוּשִׁין וְנִשּׂוּאִין אֵין בָּהּ.

אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: יבמה, קדושין — אין בה, נשואין — יש בה. ותוהים: אי [אם] קדושין אין בה — נשואין נמי [גם כן] אין בה, שהרי כיצד יתפסו בה נישואין אם לא תפסו קידושין שהם קלים מהם! אימא [אמור] ותקן כך: קדושין ונשואין אין בה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי נִשּׂוּאִין יֵשׁ בָּהּ – בִּזְנוּת, כִּדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁזִּינְּתָה – אֲסוּרָה לִיבָמָהּ.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: מאי [מה פירוש] "נשואין יש בה" — בזנות. כלומר, אם נישאה ממש, אף שהקידושין לא תפסו בה לדעת רב, מכל מקום כיון שבא עליה זר נשתנה דינה ונאסרה על היבם. כדברי רב [רב] המנונא, שאמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה — אסורה ליבמה.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּדַאֲמָרַן מֵעִיקָּרָא, קִדּוּשִׁין אֵין בָּהּ, נִשּׂוּאִין יֵשׁ בָּהּ – דְּמִיחַלְפָא בְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם כדאמרן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] קדושין אין בה, נשואין יש בה. והכוונה לא שהנישואין תופסים בה ממש, אלא שצריך לתת לה גט, משום דמיחלפא [שהיא מוחלפת] באשה שהלך בעלה למדינת הים, ולכן תיקנו שיצטרך לתת לה גט, כדי שלא יבואו להתיר גם באשה ששמעה שמת בעלה במדינת הים והלכה ונישאה לאחר, שתיקנו שתצטרך גט כשבא בעלה.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: בַּחֲבוּרָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ: אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי, לֹא מִשְׁנָתֵנוּ הִיא זוֹ? דִּתְנַן: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי״, ״לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי״, ״לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעֲלֵיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתֵיךְ״, אוֹ ״לְאַחַר שֶׁיַּחֲלוֹץ לֵיךְ יְבָמֵיךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר לֵיהּ: אִי לָאו דִּדְלַאי לָךְ חַסְפָּא מִי מַשְׁכְּחַתְּ מַרְגָּנִיתָא תּוֹתֵיהּ?

אמר ר' ינאי: בחבורה של החכמים שעסקו בנושא זה, נמנו וגמרו: אין קדושין תופסין ביבמה. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: רבי, לא משנתנו היא זו שאין קידושין תופסים בה? דתנן [שכן שנינו במשנה], האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר" או "לאחר שתתגיירי" או "לאחר שאשתחרר מעבדותי ", "לאחר שתשתחררי את ", "לאחר שימות בעליך", "לאחר שתמות אחותיך שאני נשוי לה ", או "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" — אינה מקודשת, שהואכקונה קניין בדבר שלא בא לעולם, כי בשעת הקידושין אין קידושין אלה יכולים לחול. ומכאן אנו למדים שקידושין אינם תופסים ביבמה כלל עד שתחלוץ. אמר ליה [לו] ר' ינאי: אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה [אם לא שהעליתי לך חרס, האם היית מוצא את המרגלית תחתיו]? כלומר, כיון שאמרתי לך את ההלכה, הצלחת אתה למצוא ראיה יפה זו ממשנתנו.

אָמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: אִי לָאו דְּקַלְסָךְ גַּבְרָא רַבָּה, הֲוָה אָמִינָא לָךְ אֲנָא: מַתְנִיתִין רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין.

אמר ליה [לו] לאחר זמן ריש לקיש לר' יוחנן: אי לאו דקלסך גברא רבה [אם לא ששיבח אותך אדם גדול] כר' ינאי הוה אמינא לך אנא [הייתי אומר לך אני] ודוחה את ראייתך, כך: מתניתין [משנתנו זו] כדעת ר' עקיבא היא, שאמר שאין קידושין תופסים בחייבי לאוין, ולכן אין הקידושין תופסים ביבמה. אבל לדעת חכמים קידושין תופסים בה כשאר חייבי לאוין.

וְאִי רַבִּי עֲקִיבָא, כִּי אָמַר לָהּ: ״לְאַחַר שֶׁיַּחֲלוֹץ לֵיךְ יְבָמֵיךְ״, לִיתְפְּסֵי בָּהּ קִידּוּשֵׁי! דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. דִּתְנַן:

ושואלים: ואי [ואם] דעת ר' עקיבא היא, יש להקשות הלא כי [כאשר] אמר לה "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" — ליתפסי [שיתפסו] בה קידושי? דהא שמעינן ליה [שהרי שמענו אותו] את ר' עקיבא שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כלומר, שיש דין קניין גם בדבר שעדיין אינו קיים במציאות. ואם כן, אף שכעת אין הקידושין תופסים בה, מכל מקום לאחר שיחלצו לה יתפסו בה! וראיה שזו דעת ר' עקיבא — דתנן [שכן שנינו במשנה]: