רָבִינָא אֲמַר: לְעִנְיַן קָרְבָּן קָתָנֵי, עָשׂוּ בֵּית דִּין בְּהוֹרָאָתָן – כִּזְדוֹן אִישׁ בְּאִשָּׁה וְלָא מַתְיָא קָרְבָּן, עַל פִּי עֵדִים – כְּשִׁגְגַת אִישׁ בְּאִשָּׁה וּמַתְיָא קָרְבָּן.

רבינא אמר: לענין קרבן קתני [שנה] ברייתא זו, וכך יש לפרשה: עשו בית דין בהוראתן — הרי זה כזדון איש באשה ולא מתיא [ואינה מביאה] קרבן, שהרי על עבירת זדון אין מביאים קרבן. אם נישאת על פי עדים — עשו זאת כשגגת איש באשה, ומתיא [ומביאה] קרבן.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא קַמַּיְיתָא רַבָּנַן הִיא, וְתָרֵיץ הָכִי: חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ וְשֶׁנִּיסֵּת עַל פִּי בֵּית דִּין.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לדחות את קושיית רב ששת באופן אחר: הא קמייתא [זו הברייתא הראשונה] הפוטרת מגט עריות שנישאו — כדעת רבנן [חכמים] היא, האוסרים אותה על בעלה גם בנישאת על פי עדים, ותריץ הכי [ותרץ, ישב אותה, כך]: חוץ מאשת איש שנישאת על פי עדים, ובכלל זה גם זו שניסת על פי בית דין שצריכות גט.

מְתִיב עוּלָּא: מִי אָמְרִינַן מַאי הֲוָה לָהּ לְמֶיעֱבַד? וְהָתְנַן: כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת, לְשֵׁם מַלְכוּת מָדַי, לְשֵׁם מַלְכוּת יָוָן, לְבִנְיַן הַבַּיִת, לְחוּרְבַּן הַבַּיִת הָיָה בְּמִזְרָח וְכָתַב בְּמַעֲרָב, בְּמַעֲרָב וְכָתַב בְּמִזְרָח –

לגבי עצם הסברה שהעלה רב ששת מתיב [מקשה] עולא: מי אמרינן [האם אומרים אנו] נימוק זה של מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות], שאם לאשה לא היתה כלל דרך להימנע מעבירה דנים אותה כאנוסה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כתב גט וכתב בו תאריך לשם מלכות שאינה הוגנת, שאיננה המלכות שבה הם נמצאים, או לשם מלכות מדי, לשם מלכות יון שכבר בטלו מן העולם, או כתב תאריך לבנין הבית או לחורבן הבית, וכן אם היה הגט ניתן במזרח וכתב בו מקום במערב, או שניתן במערב וכתב בו מקום במזרח — הרי גט זה פסול, ולכן אם נישאה לאחר —

תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְאַמַּאי? לֵימָא: מַאי הֲוָה לָהּ לְמֶיעֱבַד? אִיבָּעֵי לָהּ לְאַקְרוּיֵי לְגִיטָּא.

תצא מזה ומזה, גם מזה שנתגרשה ממנו, וגם מבעלה החדש, וכל הדרכים האלו המוזכרות במשנה של קנסות שקנסו אשה נשואה שחזרה ונישאה שלא כדין — קיימים גם בה. ואמאי [ומדוע]? לימא [נאמר]: מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות], הרי כאנוסה היא שחשבה שהגט כשר ולכן הלכה ונישאה! ומשיבים: זו אינה אנוסה, כי איבעי לה לאקרויי לגיטא [היתה צריכה להקריא את הגט] לחכם, והוא היה אומר לה שגט זה פסול הוא.

אֲמַר רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהָלְכָה צָרָתָהּ וְנִשֵּׂאת וְנִמְצֵאת זוֹ אַיְלוֹנִית – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְאַמַּאי? נֵימָא מַאי הֲוָה לָהּ לְמֶיעֱבַד? אִיבָּעֵי לָהּ לְאַמְתּוּנֵי.

אמר רב שימי בר אשי: תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: הכונס את יבמתו והלכה צרתה של היבמה ונשאת לאדם אחר, ונמצאת זו היבמה לבסוף אילונית ולא היתה זקוקה לייבום, ואם כן בעילתה לא פטרה את צרתה מן הייבום ואותה צרה שנישאה לאחר, בעבירה נישאה — תצא הצרה מזה ומזה מבעלה ומהיבם, שלא תתייבם, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר]: מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות]? ומשיבים: מכאן אין להוכיח, כי איבעי [היה] לה לאמתוני [להמתין] עד שיתברר אם האשה האחרת היא איילונית.

אֲמַר אַבַּיֵי: תָּא שְׁמַע, כָּל עֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, הָלְכוּ צָרוֹת וְנִישְּׂאוּ, וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ אַיְלוֹנִית – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְאַמַּאי? נֵימָא מַאי הֲוָה לָהּ לְמֶיעֱבַד? אִיבָּעֵי לָהּ לְאַמְתּוּנֵי.

אמר אביי: תא שמע [בא ושמע] מה ששנינו: כל העריות שאמרו שהן פוטרות צרותיהן, אם הלכו הצרות ונישאו ונמצאו אלו (העריות) אילונית, שנישאו בטעות ולא היו בכלל חובת הייבום, ונמצא שהיו הצרות צריכות להתייבם — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר]: מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות]? ומשיבים, כפי שאמרנו כבר: איבעי [היה] לה לאמתוני [להמתין].

אֲמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה, וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבֵר לָאִישׁ, וְנָתְנוּ זֶה לָזֶה וְזֶה לָזֶה,

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע]: כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה שהאיש יתן את הגט לאשה והאשה תתן לו שובר לכשתקבל את כתובתה, לאשר שקיבלה את כל הסכום, וטעה הסופר ונתן את הגט לאשה ואת השובר נתן לאיש. והאיש חשב שגט בידו, והאשה חשבה ששובר בידה, ונתנו זה לזה וזה לזה

וּלְאַחַר זְמַן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִישׁ, וְשׁוֹבֵר מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְאַמַּאי? נֵימָא מַאי הֲוָה לָהּ לְמֶיעֱבַד? אִיבָּעֵי לָהּ לְאַקְרוּיֵי לְגִיטָּא.

ולאחר זמן התברר שהרי הגט יוצא מתחת ידי האיש, ושובר יוצא מתחת ידי האשה ולא היה כאן מעשה גירושין כלל, אם בינתיים נישאה האשה לאחר — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר]: מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות]! ומשיבים: גם שם, איבעי לה לאקרויי לגיטא [היתה צריכה להקריא את הגט] לבקי.

אֲמַר רַב אַשִׁי: תָּא שְׁמַע, שִׁינָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְאַמַּאי? נֵימָא מַאי הֲוָה לָהּ לְמֶיעֱבַד? אִיבָּעֵי לָהּ לְאַקְרוּיֵי לְגִיטָּא.

אמר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע]: שינה אדם בגט את שמו או את שמה של אשתו, או שם עירו או את שם עירה — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר]: מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות]! ומשיבים: איבעי לה לאקרויי לגיטא [היתה צריכה להקריא את הגט] לחכם.

אֲמַר רָבִינָא: תָּא שְׁמַע, כְּנָסָהּ בְּגֵט קֵרֵחַ – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה כו׳. אִיבָּעֵי לָהּ לְאַקְרוּיֵי לְגִיטָּא.

אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע]: כנסה בגט קרח, שכן כאשר עושים סוג גט מיוחד (מקושר) צריך שיהיו בו עדים כמנין השורות שבו, וגט זה לא היו בו מספיק עדים ("קרח"), והוא פסול, ואם נישאה — תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ומה היה לה לעשות? ומשיבים: איבעי לה לאקרויי לגיטא [היתה צריכה להקריא את הגט] לחכם, והוא היה אומר לה שגט זה פסול.

רַב פַּפָּא סָבַר לְמֶיעֱבַד עוּבְדָא בְּמַאי הֲוָה לָהּ לְמֶיעֱבַד, אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פַּפָּא: וְהָתַנְיָא כָּל הָנֵי מַתְנִיָיתָא!

מסופר: רב פפא סבר למיעבד עובדא [חשב לעשות מעשה] ולהתיר לאשה לחזור לבעלה על סמך הנימוק של במאי הוה [במה היה] לה למיעבד [לעשות], שכיון שלא היתה לה דרך לברר את הדברים יש לראותה כאנוסה. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: והתניא כל הני מתנייתא [והרי שנויות כל המשניות הללו] שמהן הוכחנו פעם אחרי פעם שהנימוק של מה היה לה לעשות אינו תופס!

אֲמַר לֵיהּ: וְלָאו שַׁנִּינְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: וְאַשִּׁינּוּיֵי לֵיקוּ וְלִיסְמוֹךְ? (וּפָסַק).

אמר ליה [לו] רב פפא: ולאו שנינהו [וכי לא תירצנו אותן], שבכל המקרים הללו היתה לה דרך לברר את הדינים! אמר ליה: ואשינויי ליקו וליסמוך [ועל תירוצים נעמוד ונסמוך]! שאמנם תירצנו ודחינו את הקושיות בדרך כלשהי, אבל סיכומם של הקשיים מצטבר כדי הוכחה שאין סומכים על הנימוק "מה היה לה לעשות". ופסק, כלומר, לא עשה רב פפא מעשה.

אֲמַר רַב אַשִׁי: וּלְקָלָא לָא חָיְישִׁינַן. הֵי קָלָא? אִילֵימָא קָלָא דְּבָתַר נִשּׂוּאִין – הָא אֲמָרָהּ רַב אַשִׁי חֲדָא זִימְנָא, דַּאֲמַר רַב אַשִׁי:

אמר רב אשי: ולקלא לא חיישינן [ולקול אין אנו חוששים] שאם יצא קול בלי עדות מוכחת שבעלה חי אין אנחנו חוששים לכך. ושואלים: הי קלא [איזה קול], כלומר, איך היה בדיוק הדבר, אילימא קלא דבתר [אם תאמר קול שיצא לאחר] נשואין של אשה זו לאחר] הא [הרי] כבר אמרה רב אשי חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב אשי: