אֲמַר לֵיהּ: בְּעַאי לְאוֹתוּבָךְ עָרֵל, הַזָּאָה,

אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: בעאי לאותובך [רציתי להקשות עליך] מדין ערל, שגזרו חכמים במי שהתגייר בערב פסח שאסור לו לאכול בקרבן פסח, משום שנחשב כטמא, אף שחובה עליו מן התורה להקריב, ומדין הזאה של מי חטאת לטהר את מי שנטמא במת, שאוסרים חכמים להזות על הטמא בערב פסח שחל להיות בשבת, למרות שבכך מבטלים אותו ממצות קרבן פסח.

וְאִזְמֵל, סָדִין בְּצִיצִית,

ומדין אזמל של מילה, שגזרו חכמים שלא להוליכו בשבת, אף על פי שמבטלים בכך מצות מילה בזמנה שהיא מהתורה, ומדין סדין של פשתן, שאסרו חכמים להטיל בסדין ציצית של צמר, גזירה משום כסות לילה שפטורה מציצית, שאם היו בה ציציות צמר חייב על לבישתה משום שעטנז, ומבטלים בכך מצות ציצית.

וְכִבְשֵׂי עֲצֶרֶת, וְשׁוֹפָר,

וכן מדין כבשי עצרת, שגזרו חכמים שלא לזרוק דמם של כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמם כשחלה עצרת בשבת, אף על פי שמן התורה אין זריקה זו אסורה ובכך מבטלים שלוש מצוות שמן התורה: זריקת הדם, הקטרת אימורים ואכילת הבשר. וכן שופר שמצוה לתקוע בו בראש השנה, וגזרו חכמים שלא לתקוע בו כשחל בשבת, שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים.

וְלוּלָב, הָשְׁתָּא דְּשָׁנֵית לָן ״שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה״ לָא מִיעֲקַר הוּא – כּוּלְּהוּ נַמִי ״שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה״ נִינְהוּ.

וכן לולב שבגזירת חכמים אין נוטלים אותו ביום הראשון של חג הסוכות שחל בשבת, מאותו הטעם. השתא דשנית לן [עכשיו שתרצת לנו] כי "שב ואל תעשה" לא מיעקר הוא [איננו נקרא עקירה], כולהו נמי [כל אלה גם כן] "שב ואל תעשה" נינהו [הם].

תָּא שְׁמַע: ״אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן״ אֲפִילּוּ אוֹמֵר לְךָ עֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל, הַכֹּל לְפִי שָׁעָה – שְׁמַע לוֹ.

תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת, נאמר לגבי נביא אמת: "אליו תשמעון" (דברים יח, טו) — אפילו אומר לך הנביא: עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב קרבן לה' בזמן שיש איסור כרת להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש, הכל אם מתיר לפי שעה — שמע לו. משמע שעוקרים דבר מן התורה על ידי מעשה!

שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן״. וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! מִיגְדַּר מִילְּתָא שָׁאנֵי.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] דכתיב [שנאמר]: "אליו תשמעון" ומצות עשה היא לשמוע בקול הנביא, ועשה זה דוחה מצות לא תעשה. ושואלים: וליגמר מיניה [ושנלמד ממנו] גם לדברי חכמים, שכוחם לענין זה ככוח הנביא! ומשיבים: מיגדר מילתא שאני [לגדור דבר זה שונה]. שכיון שנעשה הדבר כדי לעשות תקנה ולהרחיק את ישראל מעבודה זרה, בכגון זה מותר לעקור דבר מן התורה במעשה, אבל אין חכמים רשאים לעשות כן משום גזירה או חשש בלבד.

תָּא שְׁמַע: בִּטְּלוֹ מְבוּטָּל דִּבְרֵי רַבִּי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ יָכוֹל לֹא לְבַטְּלוֹ וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ אִם כֵּן מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה.

תא שמע [בא ושמע] ראיה ממקום אחר: אמרו חכמים שלא יבטל אדם גט ששלח לאשתו לאחר שמסרו לשליח, בלי ידיעת האשה שמא תחשוב שהיא גרושה ותינשא לאחר באיסור. ואם בטלו בכל זאת — מבוטל, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו, וגם לא להוסיף על תנאו שהיה בו. שאם כן, שיכול לבטלו — מה כח בית דין יפה שגזרו שלא יבטל.

וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא בָּטֵל גֵּט, וּמִשּׁוּם ״מַה כֹּחַ בֵּית דִּין״ קָא שָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא! מַאן דִּמְקַדֵּשׁ – אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנַן מְקַדֵּשׁ וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשִׁין.

והא הכא [והרי כאן] בגט זה, דמדאורייתא [שמן התורה] בטל הגט ומשום הטעם של "מה כח בית דין" אין הביטול נחשב וקא שרינן [ומתירים אנו] על ידי כך אשת איש לעלמא [לעולם, להינשא לכל אדם]! ומשיבים: מדיני נישואין אין ראיה, כי מאן [מי] שמקדש אשה — אדעתא דרבנן [על דעת חכמים] הוא מקדש, ובמקרה כזה אפקעינהו רבנן [הפקיעו חכמים] את הקידושין קידש אותה בתחילה,

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי הָתֵינַח דְּקָדֵישׁ בְּכַסְפָּא, קָדֵישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שָׁוְיוּהָ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא [זה נוח במקרה שקידש בכסף] שאז אפשר לומר שהפקירו חכמים את כסף הקידושין וממילא בטלו הקידושין, אולם אם קדיש [קידש] בביאה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] לבעילתו שבעל אותה, כבעילת זנות. שהרי אף כאן הקידושין, כלומר, כוח הקנין שבדבר, הוא על דעת חכמים, והם אמרו שבמקרה כזה לא ייחשב הדבר לקנין.

תָּא שְׁמַע: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָיג לַתּוֹרָה. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.

תא שמע [בוא ושמע], אמר ר' אלעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, כלומר, בדברים שלא נאמר בתורה שיש להעניש עליהם, ולא משום לעבור (שעברו) על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. וכגון מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, ורכיבה על סוס אינה אסורה אלא מדברי סופרים — והביאוהו לבית דין וסקלוהו כמחלל שבת, לא מפני שהיה ראוי לכך, שהרי, כאמור, אין ברכיבה איסור סקילה, אלא שהשעה היתה צריכה לכך שהיו מזלזלים באיסורי שבת.

וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהִטִּיחַ בְּאִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ! מִיגְדַּר מִילְּתָא שָׁאנֵי.

ושוב מעשה באדם אחד שהטיח (בעל) באשתו שלו תחת התאנה בחוץ, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך שהרי אין איסור תורה אם הוא בועל את אשתו בכל מקום שירצה, אלא שהשעה היתה צריכה לכך מפני שרצו למעט את הפריצות. משמע שבית דין עוקרים דבר מן התורה אפילו על ידי מעשה בפועל כמו סקילה! ומשיבים: מיגדר מילתא שאני [לגדור דבר שונה] ובזה כבר אמרנו שבית דין (כנביא) מותר להם לעקור דבר מן התורה, כדי לחזק את קיום התורה בכללה.

״וְלֹא זֶה וְזֶה מְטַמְּאִין לָהּ״ מְנָלַן? דִּכְתִיב ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו״, וַאֲמַר מָר: ״שְׁאֵרוֹ״ זוֹ אִשְׁתּוֹ,

שנינו במשנה: ולא זה וזה בעלה הראשון והשני מטמאין לה אם היו כהנים. ושואלים: מנלן [מניין לנו] הדבר? ומסבירים: דכתיב [שנאמר]: "כי אם לשארו הקרב אליו" (ויקרא כא, ב), ואמר מר [החכם]: "שארו" — זו אשתו,

וּכְתִיב ״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ״, יֵשׁ בַּעַל שֶׁמִּיטַּמֵּא וְיֵשׁ בַּעַל שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא. הָא כֵּיצַד? מִיטַּמֵּא הוּא לְאִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה, וְאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה.

וכתיב [ונאמר]: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" (שם ד), וכדי שלא תהיה סתירה בפסוקים יש לומר שיש בעל שמיטמא לאשתו, ויש בעל שאין מיטמא. הא כיצד? מיטמא הוא לאשתו הכשרה, ואינו מיטמא לאשתו הפסולה וכיון שזו פסולה לשניהם אינם מיטמאים לה.

״וְלֹא זֶה וְזֶה זַכָּאִין בִּמְצִיאָתָהּ״ וכו׳. טַעֲמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ – כִּי הֵיכִי דְּלָא תֶּיהֱוֵי לֵיהּ אֵיבָה, הָכָא – תֶּיהֱוֵי לֵיהּ אֵיבָה וְאֵיבָה.

עוד שנינו במשנה שלא זה וזה זכאין במציאתה וכו'. ומסבירים: טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] שמציאת אשה שייכת לבעלה — כי היכי [כדי] שלא תיהוי ליה [תהיה לו] איבה כלפיה, אם היא מוצאת דבר ואיננה נותנת לו, ומשתמשת בדברים לעצמה. אבל הכא — תיהוי ליה [כאן שתהיה לו] איבה ואיבה, שהרי אנו רוצים שיוציאנה.

״וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ״. טַעֲמָא מַאי אָמְרִי רַבָּנַן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ – מִשּׁוּם דְּקָאָכְלָה מְזוֹנֵי, הָכָא כֵּיוָן דִּמְזוֹנֵי לֵית לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאו דִּידֵיהּ.

וכן שנינו במשנה ששניהם אינם זכאים במעשה ידיה. טעמא מאי אמרי רבנן [מה טעם אמרו חכמים] שמעשה ידיה של אשה שייכים לבעלה — משום דקאכלה מזוני [שאוכלת מזונות] משלו, הכא [כאן] כיון דמזוני לית [שמזונות אין] לה ממנו — מעשה ידיה לאו דידיה [אינם שלו].

״וְלֹא מֵיפֵר נְדָרֶיהָ״, טַעֲמָא מַאי אָמַר רַחֲמָנָא בַּעַל מֵיפֵר – כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה, הָכָא תִּתְגַּנֶּה וְתִתְגַּנֶּה.

ועוד שנינו: לא מיפר נדריה, ומסבירים: טעמא מאי אמר רחמנא [מה טעם אומרת התורה] כי בעל מיפר את נדרי אשתו — כדי שלא תידור נדר כזה שתגרום בכך שתתגנה עליו על ידי נדר זה, כגון שלא תתרחץ או תתקשט, הכא [כאן] תתגנה ותתגנה, שהרי רוצים אנו שיוציאנה.

״הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל נִפְסְלָה מִן הַכְּהוּנָּה״ וכו׳.

עוד שנינו במשנה: היתה בת ישראל — נפסלה מן הכהונה וכו'.