מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן מִן הַנָּקוּב – עַל שֶׁאֵין נָקוּב תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מִמָּקוֹם אַחֵר!

מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנתנו]: התורם מן הנקוב על שאין (שאינו) נקוב — תרומתו תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר. כלומר, שמה שהפריש לתרומה לא חלה עליו קדושת תרומה לגמרי, ואף נחשב כטבל שחייבים לתקן אותו ולהפריש ממנו תרומה, ואילו המפריש תרומה טמאה, אינו צריך לתקן את המופרש!

שָׁאנֵי הָכָא, דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא תְּרוּמָה מַעַלְיָיתָא הִיא, כִּדְרַבִּי אֶלְעַאי, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעַאי: מִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה – דִּכְתִיב ״וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ״,

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בענין התורם תרומה טמאה, דמדאורייתא [שמן התורה] בעצם תרומה מעלייתא [מעולה] היא, ורק גזירת חכמים היא לקונסו. וכדברי ר' אלעאי, שאמר ר' אלעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה — דכתיב [שנאמר] בענין תרומה: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח, לב), "חלבו" — כוונתו המובחר שבו, כלומר, אם מפרישים לצורך תרומה מן המובחר — עושים בכך דבר ראוי שאין בו חטא, ומכאן משמע שאם מפרישים דבר גרוע — נושאים חטא על כך.

וְאִם אֵין קָדוֹשׁ – נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה? מִיכָּן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

ואם אין אותו דבר הגרוע שנתן קדוש כלל בקדושת תרומה ולא עשה דבר — נשיאות חטא למה? אלא מיכן (מכאן) לתורם מן הרעה על היפה — שתרומתו תרומה בדיעבד, ומכאן שגם המפריש מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה מן התורה.

אָמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב חִסְדָּא: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם כָּל עִיקָּר, דַּאֲפִילּוּ הַהוּא גְּרִיוָא הֲדַר לְטִיבְלֵיהּ, מַאי טַעֲמָא – גְּזֵירָה דִּלְמָא פָּשַׁע וְלָא מַפְרִישׁ, מִי אִיכָּא מִידֵי דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא הָוֵי תְּרוּמָה וּמִשּׁוּם דִּלְמָא פָּשַׁע אַפְּקוּהָ רַבָּנַן לְחוּלִּין, וְכִי בֵּית דִּין מַתְנִין לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה?!

עד כאן לבירור השיטות עצמן, ומעתה לבירור נוסף, אמר ליה [לו] רבה לרב חסדא: לדידך דאמרת [לך, לשיטתך שאומר אתה] לא עשה ולא כלום כל עיקר, והכוונה היא שאפילו ההוא גריוא הדר לטיבליה [אותה סאה שתרם חוזרת להיות טבל כבתחילה], מאי טעמא [מה טעם] הדבר — גזירה דלמא פשע [שמא יתרשל] ולא מפריש [יפריש] פעם שניה, ואולם, מי איכא מידי דמדאורייתא הוי [האם יש דבר שמן התורה הריהו] תרומה כפי שאמר ר' אלעאי, ומשום החשש דלמא פשע אפקוה רבנן [שמא יתרשל הוציאו אותה חכמים] לחולין, וכי בית דין מתנין כלומר, עושים תקנה, לעקור דבר מן התורה?

אָמַר לֵיהּ: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא? וְהָתְנַן: הַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה, בִּשְׁלָמָא מִשֵּׁנִי מַמְזֵר, אֶלָּא מֵרִאשׁוֹן אַמַּאי? אִשְׁתּוֹ הִיא, וְיִשְׂרָאֵל מַעַלְיָא הוּא, וְקָא שָׁרֵינַן לֵיהּ בְּמַמְזֶרֶת!

אמר ליה [לו]: ואת לא תסברא [ואתה אינך סבור] שיש כוח כזה ביד חכמים? והתנן [והרי שנינו במשנתנו פה]: הולד ממזר מזה ומזה. בשלמא [נניח] מה שאמרו שהוולד משני ממזר — מובן, שהרי הוא ילד שנולד לאשת איש שלא מבעלה, אלא מראשון אמאי [מדוע] יהיה הוולד ממזר? הלא אשתו היא, ומן התורה ישראל מעליא [מעולה] הוא, הבן, וכיון שגוזרים עליו חכמים שיהא ממזר, אין זה קנס בלבד אלא גם וקא שרינן ליה [ומתירים אותו] בכך בממזרת, ונמצא שעוקרים איסור מן התורה משום גזירת חכמים!

אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת, וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ מַמְזֵר – לְאוֹסְרוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל.

אמר ליה [לו] רבה: הכי [כך] אמר שמואל בענין זה: הוולד מן הבעל הראשון אף על פי שנחשב כממזר, מכל מקום אסור בממזרת. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אסור בממזרת. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "ממזר" — הרי זה רק להחמיר עליו לאוסרו בבת ישראל, אבל לא להתירו בממזרת, ואין כאן איפוא עקירת איסור מן התורה.

שָׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה בְּיַד רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא: וְאֵין בֵּית דִּין מַתְנִין לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה? וְהָתַנְיָא: מֵאֵימָתַי אָדָם יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּבָּעֵל. וְיוֹרְשָׁהּ, וּמִיטַּמֵּא לָהּ, וְאוֹכֶלֶת בְּגִינוֹ תְּרוּמָה.

שלח ליה [לו] רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא ראיה אחרת: וכי אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה שהשיאוה אמה או אחיה, כפי תקנת חכמים, ואינם נישואין גמורים מן התורה? בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה, כלומר, משתגדל ותגיע לפירקה בבגרות, ובית הלל אומרים: משתכנס לחופה, ר' אליעזר אומר: משתבעל. וכאשר היא נחשבת לאשתו גמורה נוהג בה כאשתו לכל דבר, ויורשה, ומיטמא לה אם היה כהן, ואוכלת בגינו (בשלו) תרומה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ – אַף עַל גַּב דְּלֹא נִכְנְסָה לְחוּפָּה? אֵימָא: מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ וְתִּכָּנֵס לַחוּפָּה. וְהָכִי קָאָמְרוּ לֵיהּ בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: דְּקָאָמְרִיתוּ מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה, אִי עָמְדָה בְּקוֹמָתָהּ – מְהַנְיָא לָהּ חוּפָּה, וְאִי לָא – לָא מְהַנְיָא לָהּ חוּפָּה.

ותחילה מבררים כמה פרטים שבברייתא לגופם, בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה. ותוהים: אף על גב [אף על פי] שעדיין לא נכנסה לחופה? והרי אפילו אשתו גדולה אינו יורשה על ידי קידושין בלבד, אלא אם כן נכנסה גם לחופה! ומשיבים, אימא [אמור]: משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה. והכי קאמרו ליה [וכך אמרו להם] בית שמאי לבית הלל: דקאמריתו [שאומרים אתם] משתכנס לחופה — אין זה מספיק אלא, אי [אם] עמדה בקומתה — מהניא [מועילה] לה חופה, ואי [ואם] לא — לא מהניא [מועילה] לה חופה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּבָּעֵל. וְהָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם! אֵימָא: מִשֶּׁתַּגְדִּיל וְתִבָּעֵל.

ר' אליעזר אומר: משתבעל. ותוהים, והאמר [והרי אמר] ר' אליעזר: אין מעשה קטנה כלום, וממילא אין לנישואיה ולבעילתה תוקף כמעשה קניין! אלא אימא [אמור], תקן והסבר: משתגדיל ותבעל.

קָתָנֵי מִיהַת יוֹרְשָׁהּ, וְהָא הָכָא דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא אֲבוּהָ יָרֵית לָהּ וּמִדְּרַבָּנַן יָרֵית לָהּ בַּעַל! הֶפְקֵר בֵּית דִּין הָיָה הֶפְקֵר,

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שיורשה — והא הכא, דמדאורייתא אבוה ירית לה [והרי כאן, שמן התורה אביה יורש אותה] ובמיתתו — קרובי אביה, שהרי מדין תורה אין נישואין לקטנה יתומה, ומדרבנן ירית לה [ומדברי סופרים יורש אותה] הבעל?! ומשיבים: אין מכאן ראיה, כי בענייני ממון הפקר בית דין הפקר, ובוודאי יש כוח בידי חכמים להפקיר את ממונו, ש

דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הָיָה הֶפְקֵר – שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים בַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה״.

אמר ר' יצחק: מנין שהפקר בית דין הפקר — שנאמר: "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" (עזרא י, ח), משמע שבית דין רשאי להחרים רכושו של אדם.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: מֵהָכָא ״אֵלֶּה הַנְּחָלוֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְכִי מָה עִנְיַן רָאשִׁים אֵצֶל אָבוֹת? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מָה אָבוֹת מַנְחִילִין בְּנֵיהֶם כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ – אַף רָאשִׁים מַנְחִילִין אֶת הָעָם כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ.

ר' אלעזר אמר ראיה שהפקר בית דין הפקר, מהכא [מכאן]: "אלה הנחלת אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל" (יהושע יט, נא), וכי מה ענין ראשים אצל אבות? שהרי הביטוי "ראשי האבות למטות" אינו רגיל ואינו ברור, אלא לומר לך: מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו — אף ראשים (מנהיגי העם ושופטיו) מנחילין את העם כל מה שירצו. משמע שראשי העם יכולים להפקיע רכוש של אדם אחד ולתתו לאחר.

״וּמִיטַּמֵּא לָהּ״, וְהָא הָכָא דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא אָבִיהָ מִיטַּמֵּא לָהּ, וּמִדְּרַבָּנַן מִיטַּמֵּא לָהּ בַּעַל! מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לָהּ מֵת מִצְוָה.

שנינו שבעלה של הקטנה מיטמא לה, ושואלים: והא הכא [והרי כאן] דמדאורייתא [שמן התורה] אביה מיטמא לה ולא זה שנשאה, שהרי אינה אשתו מדין תורה, ומדרבנן [ומדברי סופרים] מיטמא לה הבעל! ומשיבים: הטעם כאן הוא משום דהויא לה [שהריהי, נעשית] כמת מצוה שאפילו כהן מיטמא לו, שלאחר שנישאה אין הקרובים מבית אביה דואגים לה עוד, ונמצא שבעלה הוא היחיד שעליו מוטל הדבר.

וּמִי הָוֵי מֵת מִצְוָה? וְהָתַנְיָא: אֵי זֶהוּ מֵת מִצְוָה – כָּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין, קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִין אוֹתוֹ – אֵין זֶה מֵת מִצְוָה! הָכָא נַמִי, כֵּיוָן דְּלָא יָרְתֵי לָהּ קָרְיָא וְלֹא עָנוּ לָהּ.

ושואלים: ומי הוי [והאם היא] מת מצוה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אי זהו מת מצוה — כל שאין לו קוברין, ואם זה היה במקום שאם קורא ואחרים עונין אותו — אין זה כבר מת מצוה, ואשה זו הלא יש לה קרובים שיקברו אותה! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] כיון דלא ירתי לה [שאין יורשיה מצד האב יורשים אותה] — קריא ולא ענו [היא קוראה ואין עונים] לה, שאינם רוצים לטפל בה. וכיון שהבעל יורשה, מוטלת עליו גם החובה לקוברה, ומיטמא לה כמת מצוה.