סְרִיקָא וְהָשְׁתָּא גּוּפָא מַלְיָא. אֲבָל ״זֶרַע אֵין לָהּ״, דְּמֵעִיקָּרָא גּוּפָא סְרִיקָא, וְהָשְׁתָּא גּוּפָא סְרִיקָא – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

סריקא והשתא גופא מליא [מתחילה היה גוף ריק, שלא היה בו דבר, ועכשיו גוף מלא בעובר] אבל "זרע אין לה", דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא סריקא [שמתחילה היה גוף ריק ועכשיו הוא גוף ריק] לאחר שילדה, אימא [אמור] שלא תיפסל על ידי כך, לכן צריכא [צריך] שייאמרו שני הכתובים.

(סימ״ן: אמר ליה לא נעש״ה מעשי״ה במית״ה נעש״ה ול״א נעש״ה בול״ד יב״ם ותרומ״ה יבו״ם ותרומ״ה. סימ״ן).

סימן של ראשי הפרקים שיידונו להלן: אמ"ר לי"ה ל"א נעש"ה מעשי"ה במית"ה נעש"ה ול"א נעש"ה בול"ד יב"ם ותרומ"ה יבו"ם ותרומ"ה — סימן.

אָמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה מִדְּאִסְקַרְתָּא לְרָבָא: לֹא נַעֲשֶׂה מֵתִים כְּחַיִּים לְעִנְיַן יִבּוּם מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁעָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי לְפוֹסְלָהּ מִן הַתְּרוּמָה – לֹא עָשָׂה מֵתִים כְּחַיִּים, מָקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי לְפוֹטְרָהּ מִן הַיִּיבּוּם – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה מֵתִים כְּחַיִּים?!

אמר ליה [לו] רב יהודה מדאסקרתא לרבא, כהמשך לדיון שבברייתא: לא נעשה מתים כחיים לענין יבום מקל וחומר, וכך נאמר: ומה במקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה, שהרי כל עוד יש לה ולד שאינו כהן פסולה לאכילת התרומה, ובכל זאת לא עשה ילדים מתים כחיים — מקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן הייבום — אינו דין שלא נעשה מתים כחיים? ומדוע באמת נפטרת היבמה מחובת הייבום אם מת הבן שנולד לה מבעלה לאחר מות הבעל?

תַּלְמוּד לוֹמַר ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם״.

תלמוד לומר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז), כלומר, דרכי התורה דרכי נועם הן, ואין לחייב אשה מספק שמא נישאה כבר לאחר, לחזור ולחלוץ, כדי שלא תתגנה על בעלה.

וְנַעֲשֶׂה מֵתִים כְּחַיִּים לְעִנְיַן תְּרוּמָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי לְפוֹטְרָהּ מִן הַיִּיבּוּם – עָשָׂה מֵתִים כְּחַיִּים, מָקוֹם שֶׁעָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי לְפוֹסְלָהּ מִן הַתְּרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה מֵתִים כְּחַיִּים?! תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״ – וְהָא אֵין לָהּ.

ויש לשאול גם מצד אחר: אם כן, ונעשה ילדים מתים כחיים לענין תרומה, מקל וחומר: ומה בייבום, במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לענין לפוטרה מן הייבום, עשה בכל זאת מתים כחיים — מקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני, לפוסלה מן התרומה, אינו דין שנעשה מתים כחיים? תלמוד לומר: "וזרע אין לה" (ויקרא כב, יג), והא [והרי] כעת אין לה.

וְנַעֲשֶׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי לְעִנְיַן יִבּוּם מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה מֵתִים כְּחַיִּים לְעִנְיַן תְּרוּמָה – עָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי – מָקוֹם שֶׁעָשָׂה מֵתִים כְּחַיִּים לְעִנְיַן יִבּוּם אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי?! תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבֵן אֵין לוֹ״ – וְהָא אֵין לוֹ.

ודנים עוד: ונעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לענין יבום מקל וחומר, וכך נאמר: ומה במקום שלא עשה מתים כחיים לענין תרומה, בכל זאת עשה ולד מן הראשון כולד מן השני — מקום שעשה מתים כחיים, לענין יבום, אינו דין שנעשה ונדון ולד מן הראשון כאילו היה ולד מן השני ותיפטר מן הייבום?! תלמוד לומר: "ובן אין לו" (דברים כה, ה), והא [והרי] אין לו בנים לאחר שמת.

וְלֹא נַעֲשֶׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי לִתְרוּמָה מִקַּל וָחוֹמֶר: מַה בְּמָקוֹם שֶׁעָשָׂה מֵתִים כְּחַיִּים לְפוֹטְרָהּ מִן הַיִּיבּוּם לֹא עָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי – מָקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה מֵתִים כְּחַיִּים לְעִנְיַן תְּרוּמָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי?! תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵין לָהּ״ – וְהָא יֵשׁ לָהּ. הדרן עלך יש מותרות

ודנים מצד אחר: ולא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לתרומה מקל וחומר, ונאמר: מה במקום שעשה מתים כחיים לענין לפוטרה מן הייבום, בכל זאת לא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני — מקום שלא עשה מתים כחיים לענין תרומה, אינו דין שלא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני?! תלמוד לומר: "וזרע אין לה", והא [והרי] יש לה. ואם כן על ידי מדרש הכתובים הובהרו ההבדלים בין שתי הלכות אלה.

מתני׳ הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ ״מֵת בַּעֲלֵיךְ״ וְנִיסֵּת, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה,

וְאֵין לָהּ כְּתוּבָּה, וְלֹא פֵּירוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְּלָאוֹת לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. וְאִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה – תַּחֲזִיר.

האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו עדים ואמרו לה "מת בעליך", וניסת (נישאה) על סמך עדות זו לאדם אחר, ואחר כך בא בעלה ממדינת הים — תצא מזה ומזה, משני הבעלים, ששניהם אסורים בה, וצריכה גט מזה ומזה,

וְהַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה. וְלֹא זֶה וְזֶה מִטַּמֵּא לָהּ. וְלֹא זֶה וְזֶה זַכָּאִים לֹא בִּמְצִיאָתָהּ, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְלֹא בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ.

ואין לה כתובה, ולא פירות מהנכסים שהשתמשו אלה בהם, ולא מזונות, ולא בלאות (נכסי צאן ברזל שהביאה ונתבלו) — לא על זה ולא על זה, לא מן הראשון ולא מן השני. ואם נטלה אחד מכל אלה מזה או מזה — תחזיר להם.

הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל – נִפְסְלָה מִן הַכְּהוּנָּה, וּבַת לֵוִי – מִן הַמַּעֲשֵׂר, וּבַת כֹּהֵן – מִן הַתְּרוּמָה. וְאֵין יוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה וְיוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין אֶת כְּתוּבָּתָהּ. וְאִם מֵתוּ – אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין.

והולד ממזר מזה ומזה, כלומר, הוולד מבעלה השני ממזר גמור, ואם חזרה לבעלה הראשון גזרו חכמים שגם הוולד הנולד ממנו ממזר. ולא זה וזה מטמא לה במיתתה אם היו כהנים, ולא זה וזה זכאים בזכויות הנובעות מקשר הנישואין: לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ מֵאָחִיו שֶׁל רִאשׁוֹן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ, וְאֵין הַוָּלָד מִמֶּנּוּ מַמְזֵר.

אם היתה בת ישראל — נפסלה מן הכהונה שכן ביאה זו על ידי הבעל השני היא ביאת זנות. ואף גזרו בה שאם היא בת לוי נפסלת מן המעשר, ואם היא בת כהן נפסלת מן התרומה. ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשין את כתובתה, שאינה נחשבת כאילו היתה נשואה, אף לא לאחד מהם. ואם מתו שני אלו בלי בנים — אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין.

וְאִם נִיסֵּת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ. נִיסֵּת עַל פִּי בֵּית דִּין – תֵּצֵא, וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן.

ר' יוסי חולק על תנא קמא ואומר: יש לה כתובה וכתובתה על נכסי בעלה הראשון. ר' אלעזר אומר: הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, שכיון שנישואיה לשני היו בטעות, אין היא מוצאת על ידי כך מבעלה הראשון. ר' שמעון מוסיף ואומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של הראשון פוטרת אפילו את צרתה, שהיא חליצה גמורה, ובודאי שאינה צריכה חליצה מאחיו של שני. ואם חזרה לראשון ונולד לה ממנו בן — אין הולד ממנו ממזר.

לֹא נִיסֵּת עַל פִּי בֵּית דִּין – תֵּצֵא, וְחַיֶּיבֶת בְּקָרְבָּן. יָפֶה כֹּחַ בֵּית דִּין, שֶׁפּוֹטְרָהּ מִן הַקָּרְבָּן. הוֹרוּהָ בֵּית דִּין לִינָּשֵׂא, וְהָלְכָה וְקִלְקְלָה – חַיֶּיבֶת בְּקָרְבָּן, שֶׁלֹּא הִתִּירוּהָ אֶלָּא לִינָּשֵׂא.

כל זה כשנישאה ברשות בית דין לאחר ששמעה שמת בעלה, ואם ניסת שלא ברשות בית דין אלא על פי העדים בלבד, ובא בעלה — מותרת לחזור לו לבעלה הראשון. ועוד הבדל בין המקרים: ניסת על פי בית דין — תצא משניהם, ופטורה מן הקרבן קרבן חטאת על שגגה באיסור ניאוף, שהרי עשתה בהוראת בית דין, והיא נחשבת כאנוסה ואם

גמ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא ״נִשֵּׂאת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ״ – שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, אֶלָּא בְּעֵדִים. מִכְּלָל דְּרֵישָׁא – בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, וּבְעֵד אֶחָד, אַלְמָא: עֵד אֶחָד נֶאֱמָן.

לא ניסת על פי בית דין אלא על פי עדים — תצא מבעלה השני, וחייבת בקרבן על השגגה ששגגה באיסור ערוה. ובזה יפה כח בית דין, שפוטרה מן הקרבן. אם הורוה בית דין לינשא על סמך עדות בלתי נכונה, והלכה וקלקלה, כלומר, נבעלה לאדם בזנות — חייבת בקרבן, שלא התירוה אלא לינשא, ומה שעשתה לא היה בגדר ההיתר של בית דין.

וּתְנַן נַמִי: הוּחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִין עֵד מִפִּי עֵד, וְאִשָּׁה מִפִּי אִשָּׁה, וְאִשָּׁה מִפִּי עֶבֶד וּמִפִּי שִׁפְחָה. אַלְמָא: עֵד אֶחָד מְהֵימָן.

מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסופה] של המשנה: נשאת שלא ברשות בית דין — מותרת לחזור לו, משמע שלא ברשות בית דין כוונתו: אלא בעדים, שמאחר שהיו שני עדים — אינה זקוקה להיתר מיוחד של בית דין ומכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה] של המשנה שמדובר בה ברשות בית דין, הכוונה שעשתה זאת בעד אחד, אלמא [מכאן] שעד אחד נאמן להעיד שמת הבעל, ובית הדין יתיר לאשה להינשא על פי עדות זו.

וּתְנַן נַמִי: עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״אָכַלְתָּ חֵלֶב,״ וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא אָכַלְתִּי״ – פָּטוּר. טַעֲמָא דַּאֲמַר ״לֹא אָכַלְתִּי״, הָא אִישְׁתִּיק – מְהֵימָן, אַלְמָא: עֵד אֶחָד מְהֵימָן מִדְּאוֹרַיְיתָא.

ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה]: הוחזקו להיות משיאין אשה, שהעידו שמת בעלה, גם עד מפי עד, וכן אשה מפי אשה, ואף בעדות אשה מפי עבד ומפי שפחה, אלמא [מכאן] שעד אחד מהימן (נאמן) לענין זה, שכל מקום שעד אחד נאמן, גם עד מפי עד וכל הפסולים לעדות נאמנים וכשרים,

מְנָא לָן? דְּתַנְיָא: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ״ – וְלֹא שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ אֲחֵרִים. יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁוֹ יְהֵא פָּטוּר – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו״ – מִכֹּל מָקוֹם.

ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן]: אם עד אחד אומר לאדם "אכלת חלב" והוא אומר "לא אכלתי" — פטור האיש מלהביא קרבן. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר אותו אדם "לא אכלתי" והכחיש את הדבר, הא אישתיק [הרי אם שתק] ולא הכחיש — מהימן [נאמן] העד האחד. אלמא [מכאן], שעד אחד מהימן מדאורייתא [נאמן מן התורה] לדברים מסויימים.

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאָתוּ תְּרֵי וְלָא קָא מַכְחִישׁ לְהוּ – קְרָא לָמָּה לִי? אֶלָּא לָאו – חַד, וְכִי לָא קָא מַכְחִישׁ לֵיהּ – מְהֵימָן, שְׁמַע מִינָּהּ: עֵד אֶחָד נֶאֱמָן. וּמִמַּאי דְּמִשּׁוּם דִּמְהֵימָן? דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּקָא שָׁתֵיק, וּשְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה דָּמְיָא!

ושואלים: מנא לן [מניין לנו] הדבר? ומביאים, דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בחטאת הבאה על השגגה: "או הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד, כג. ושם כח), משמע — שהחטא צריך להיות ידוע לו בידיעת עצמו ולא שיודיעוהו אחרים, שעל ידי עדות אחרים איננו מביא קרבן, גם אם הם מעידים עליו שחטא. יכול אף על פי שאינו מכחישו יהא פטור מלהביא קרבן? — תלמוד לומר: "או הודע אליו" — מכל מקום.

תֵּדַע, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אָמְרוּ שְׁנַיִם ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״ וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא אָכַלְתִּי״ – פָּטוּר. רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: קַל וָחוֹמֶר, אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה – לֹא יְבִיאוּהוּ לִידֵי קָרְבָּן הַקַּל?

ומעתה מבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אילימא דאתו תרי ולא קא מכחיש להו [אם תאמר שבאים שני עדים ומודיעים לו והוא אינו מכחיש אותם], קרא [הכתוב] למה לי לשם כך? הרי יש שני עדים הנאמנים לכל דבר. אלא לאו [האם לא] מדובר בחד [בעד אחד], וכי לא קא מכחיש ליה [וכאשר אינו מכחיש אותו] — מהימן [נאמן הוא], שמע מינה [למד מכאן] שעד אחד נאמן באיסורים. את ההוכחה הזאת דוחים: וממאי [וממה] מסיק אתה שהטעם הוא דמשום דמהימן [שנאמן]? דלמא [שמא] עיקר הטעם משום דקא שתיק [שהוא שותק], ואנו אומרים כי שתיקה כהודאה דמיא [נחשבת]?

אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר ״מֵזִיד הָיִיתִי״! רֵישָׁא

ותדע שזהו אכן הטעם, דקתני סיפא [ששנה בסופה של אותה ברייתא]: אמרו לו שנים "אכלת חלב" והוא אומר "לא אכלתי" — פטור. ר' מאיר מחייב. אמר ר' מאיר בטעם דבריו: קל וחומר בדבר; אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, שאם יבואו שני עדים ויעידו עליו שעבר במזיד עבירה שחייבים עליה מיתה — הלא יוציאוהו להורג בשל כך, והאם שני עדים לא יביאוהו לידי הבאת קרבן הקל?