לְכֹהֵן. לְכֹהֵן וְלֹא לְלֵוִי?! אֵימָא: אַף לְכֹהֵן. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא – דִּכְתִיב ״וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״, בַּלְּוִיִּם קָא מִשְׁתָּעֵי קְרָא. וְאִידָךְ – כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים ״לְוִיִּם״, וְזֶה אֶחָד מֵהֶם: ״וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק״.

לכהן. ותוהים: לכהן ולא ללוי? הלא כתוב בתורה שמעשר ראשון ניתן ללוים! ומשיבים: אימא [אמור] אף לכהן. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא — דכתיב [שנאמר]: "ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם" (במדבר יח, כו) — בלוים קא משתעי קרא [מדבר הכתוב] ולא בכהנים. ואידך [והאחר, ר' אלעזר] סבור כשיטת ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות בכתוב נקראו כהנים "לוים", וזה אחד מהם, שמפורש בו: "והכהנים הלוים בני צדוק" (יחזקאל מד, טו), ואף הכתוב המדבר במעשר הוא מן המקומות הללו.

וְרַבִּי עֲקִיבָא: הָכָא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, דִּכְתִיב ״וַאֲכַלְתֶּם אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם״ – מִי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם, יָצָא כֹּהֵן שֶׁאֵין יָכוֹל לְאוֹכְלוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְאִידָךְ: כָּל הֵיכָא דְּבָעֵי, דְּלָא בָּעֵי חוֹמָה, וְאִי אָכֵיל לֵיהּ בְּטוּמְאַת הַגּוּף – לָא לָקֵי.

ור' עקיבא אומר: הכא לא מצית אמרת [כאן אין אתה יכול לומר] שמדובר בכהנים, דכתיב [שהרי נאמר]: "ואכלתם אתו בכל מקום" (במדבר יח, לא), לומר: המעשר ניתן למי שיכול לאוכלו בכל מקום, יצא כהן, שאין יכול לאוכלו בבית הקברות שאסור לו להיכנס שם. ואם כן לא בו מדבר הכתוב. ואידך [והאחר, ר' אלעזר] מה הוא אומר על כך? הוא מסביר את הפסוק כך: כל היכא דבעי [מקום שרוצה] יכול לאכול — כוונתו בכל עיר, דלא בעי [שאין צריך] חומה של ירושלים לאכלו (כמו מעשר שני), אלא בכל מקום בארץ. ועוד: ואי אכיל ליה [ואם אוכל אותו] את המעשר בטומאת הגוף — לא לקי [איננו לוקה], ולכן אפשר לומר כי המעשר נאכל אף על ידי כהנים בכל מקום.

הַהִיא גִּינְּתָא דַּהֲוָה שָׁקֵיל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מִינָּהּ, אֲזַל רַבִּי עֲקִיבָא אַהַדְרֵיהּ לְפִתְחָא לְבֵי קִבְרֵי. אֲמַר: עֲקִיבָא בְּתַרְמִילוֹ וַאֲנָא חַיֵּי!

מסופר: ההיא גינתא דהוה שקיל [גינה אחת שהיה לוקח] ר' אלעזר בן עזריה שהיה כהן מעשר ראשון מינה [ממנה], שהרי לדעתו ניתן המעשר הראשון אף לכהן. אזל [הלך] ר' עקיבא אהדריה לפתחא לבי קברי [סגר את הגינה והחזיר, הזיז, את הפתח שלה לעבר בית הקברות] שר' אלעזר בן עזריה, שהיה כהן, לא יוכל להיכנס. אמר ר' אלעזר בהפרזה ובבדיחות־דעת: עקיבא, רועה לשעבר, בא בתרמילו ובו מזון כדי צרכו, ואנא חיי [ואני אחיה]! כלומר, ממה אחיה מעתה אם אין לי מעשר? ואף שר' אלעזר עשיר גדול היה, רצה לומר שר' עקיבא עושה מעשה כדי למנוע ממנו דבר המגיע לו, לדעתו.

אִיתְּמַר, מִפְּנֵי מָה קָנְסוּ לְוִיִּם בְּמַעֲשֵׂר? פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי יוֹנָתָן וְסָבַיָּא. חַד אָמַר: שֶׁלֹּא עָלוּ בִּימֵי עֶזְרָא, וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ כֹּהֲנִים עָלָיו בִּימֵי טוּמְאָתָן.

איתמר [אמר], שנחלקו חכמים בשאלה מפני מה קנסו לוים במעשר, שנותנים אותו בזמן הזה גם לכהנים? פליגי בה [נחלקו בכך] ר' יונתן וסביא [והזקנים, החכמים] שהיו עימו. חד [אחד מהם] אמר: משום שלא עלו לארץ ישראל בימי עזרא. וחד [ואחד מהם] אמר: לא משום קנס ללוים, אלא כדי שיסמכו כהנים עליו בימי טומאתן. שכיון שאסור לאכול תרומה בטומאה, אין לכהנים אז מה לאכול.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא עָלוּ – מִשּׁוּם הָכִי קָנְסִינְהוּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עָלָיו כֹּהֲנִים בִּימֵי טוּמְאָתָן – מִשּׁוּם כֹּהֲנִים קָנְסִינְהוּ לַלְּוִיִּם? אֶלָּא: כּוּלֵּי עָלְמָא קְנָסָא שֶׁלֹּא עָלוּ בִּימֵי עֶזְרָא, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: קְנָסָא לַעֲנִיִּים, וּמָר סָבַר: כֹּהֲנִים בִּימֵי טוּמְאָתָן עֲנִיִּים נִינְהוּ.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שסיבת הקנס משום שלא עלו — משום הכי [כך] קנסינהו [קנסו אותם] שלא יקבלו את כל המעשר, ויתחלקו עם הכהנים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שטעם הדבר כדי שיסמכו עליו כהנים בימי טומאתן — וכי משום טובתם של כהנים קנסינהו [קונסים אותם] את הלוים? אלא יש לומר אחרת: כולי עלמא [לדעת הכל] קנסא [הקנס] הוא על שלא עלו בימי עזרא. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בכך נחלקו]: מר סבר [חכם זה סבור] כי קנסא [הקנס] צריכים לתת לעניים שינתן המעשר ראשון לעניים, ומר סבר [וחכם זה סבר] שכהנים בימי טומאתן בגדר עניים נינהו [הם].

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר קְנָסָא לַעֲנִיִּים – מִשּׁוּם הָכִי אַהַדְרֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְפִתְחָא לְבֵי קִבְרֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְכֹהֲנִים – אַמַּאי אַהַדְרֵיהּ לְפִתְחָא לְבֵי קִבְרֵי? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אִי דְּקָא אָתֵית בְּתוֹרַת קְנָסָא – אִית לָךְ, וְאִי קָא אָתֵית בְּתוֹרַת חֲלוּקָה – לֵית לָךְ.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר קנסא [נניח לדעת מי שאומר שהקנס] ניתן לעניים — משום הכי [כך] אהדריה [החזירו] ר' עקיבא לפתחא לבי קברי [את פתח הגינה לעבר בית הקברות], שכן רבי אלעזר בן עזריה עשיר היה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהקנס ניתן לכהנים לכתחילה, אם כן אמאי אהדריה לפתחא לבי קברי [מדוע החזיר את הפתח לעבר בית הקברות]? ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו], כך היתה כוונתו: אי דקא אתית [אם אתה בא ומקבל] בתורת קנסא [קנס] — אית לך [יש לך] מעשר, ואי קא אתית [אם אתה בא ומקבל] בתורת חלוקה, לחלוק עם שאר הלויים — לית לך [אין לך], ולכן אם ירצה בעל השדה לתת לך — יכול הוא עדיין לתת, אבל אתה לא תוכל לקחת כרצונך.

וּמְנָא לָן דְּלָא סְלִיקוּ בִּימֵי עֶזְרָא – דִּכְתִיב ״וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא עַל אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם״. אָמַר רַב חִסְדָּא: בַּתְּחִלָּה לֹא הָיוּ מַעֲמִידִים שׁוֹטְרִים אֶלָּא מִן הַלְּוִיִּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשׁוֹטְרִים הַלְּוִיִּם לִפְנֵיכֶם״, עַכְשָׁיו אֵין מַעֲמִידִין שׁוֹטְרִים אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשׁוֹטְרִים הָרַבִּים בְּרָאשֵׁיכֶם״.

ושואלים על הדבר שהוזכר קודם בענין הקנס שקנסו את הלויים: ומנא לן דלא סליקו [ומניין לנו שלא עלו] הלוים בימי עזרא? דכתיב [שנאמר]: "ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם" (עזרא ח, טו). ואגב דבר זה אמר רב חסדא: בתחלה לא היו מעמידים שוטרים על העם אלא מן הלוים, שנאמר: "ושטרים הלוים לפניכם" (דברי הימים ב' יט, יא), ואולם עכשיו אין מעמידין שוטרים אלא מישראל, שנאמר: "ושוטרים הרבים בראשיכם", שממנים שוטרים מאלה שהם רובו ("הרבים") של העם — מישראל.

מתני׳ בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן – תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן – תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. נִיסֵּת לְלֵוִי תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר. מֵת וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר. נִיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל – לֹא תֹּאכַל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר. מֵת וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן – לֹא תֹּאכַל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר.

בת ישראל שניסת (שנישאה) לכהן — תאכל בתרומה. מת הכהן, ולה, לאשתו הישראלית, הימנו (ממנו) בן — תאכל בתרומה בשביל בנה. ניסת אחר כך ללוי — אינה אוכלת עוד בתרומה אבל תאכל בשבילו במעשר. מת ולה הימנו בן — תמשיך ותאכל במעשר בשביל בנה. ניסת אחר כך לישראל — לא תאכל לא בתרומה, ולא במעשר. מת בעלה הישראלי ולה הימנו בן — עדיין לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר.

מֵת בְּנָהּ מִיִּשְׂרָאֵל תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר. מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן לֹא תֹּאכַל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר.

מת גם בנה מישראל ונשאר לה בנה מן הלוי — תאכל במעשר משום בנה הלוי. מת בנה מלוי ונשאר לה בנה מן הכהן — תשוב ותאכל בתרומה. מת בנה מכהן — לא תאכל עוד לא בתרומה ולא במעשר.