קָנְסוּ אוֹתוֹ כְּתוּבָּה. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין לָהֶן כְּתוּבָּה – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְהִיא כְּשֵׁרָה, וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְהִיא כְּשֵׁרָה קָנְסוּ אוֹתָהּ כְּתוּבָּה.

קנסו אותו כתובה, כלומר, לא פטרוהו חכמים מלתת לה כתובה, שכיון שיש פסול, הנישואין הללו לא יתקיימו, ולכן לא קנסו אותה להפסיד את כתובתה. ומפני מה אמרו כי שניות שהן אסורות מדברי סופרים אין להן כתובה — מפני שהוא כשר והיא כשרה, ולכן אין להם סיבה להתגרש, וכל מקום שהוא כשר והיא כשרה, קנסו אותה בכתובה כדי להחיש את גירושיהם.

רַבִּי אוֹמֵר: הַלָּלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה – וְדִבְרֵי תּוֹרָה אֵין צְרִיכִין חִיזּוּק, וְהַלָּלוּ דִּבְרֵי סוֹפְרִים – וְדִבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִין חִיזּוּק. דָּבָר אַחֵר: זֶה – הוּא מַרְגִּילָהּ, וְזוֹ – הִיא מַרְגִּילָתוֹ.

רבי אומר טעם אחר: הללו כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט — דברי תורה הם, ודברי תורה אין צריכין חיזוק, אין עושים להם תקנה מיוחדת כדי לחזקם. והללו השניות מדברי סופרים הם, ודברי סופרים צריכין חיזוק ולכן קנסוהו יותר. דבר אחר: זה, במקרה ששניהם פסולים — הוא זה שמרגילה ומושך אותה לחיות עמו, וזו כששניהם כשרים, אף שיש בנישואיהם איסור — היא מרגילתו, ולכן קנסו אותה.

דָּבָר אַחֵר מַאן קָתָנֵי לָהּ? אִיכָּא דַּאֲמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר קָתָנֵי לָהּ, וּמַה טַּעַם קָאָמַר: מַה טַּעַם אָמְרוּ הוּא פָּסוּל וְהִיא פְּסוּלָה קָנְסוּ אוֹתוֹ כְּתוּבָּה – מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָהּ, וּמַה טַּעַם הוּא כָּשֵׁר וְהִיא כְּשֵׁרָה קָנְסוּ אוֹתָהּ כְּתוּבָּה – מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַרְגִּילָתוֹ.

ושואלים: דבר אחר זה, מאן קתני לה [מי שנה אותה], לפי איזו שיטה נאמרו הדברים? איכא דאמר [יש מי שאומר] שר' שמעון בן אלעזר קתני לה [שנה אותה] כתוספת לדבריו הקודמים, ובסגנון מה טעם קאמר [אמר], כלומר, מה טעם אמרו שכאשר הוא פסול והיא פסולה קנסו אותו כתובה — מפני שהוא מרגילה, שהרי עיקר הפסול נוגע בעיקר לה, ולכן קנסו אותו שלא ירגילנה. ומה טעם אמרו שהוא כשר והיא כשרה קנסו אותה כתובה — מפני שהיא מרגילתו שהרי איננה נפסלת על ידי כך, ולא איכפת לה בעבירה, ולכן תיקנו שמפסידה כל זכויותיה.

אִיכָּא דַּאֲמַר: רַבִּי קָתָנֵי לָהּ, וַחֲלוּצָה קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: וְהָא חֲלוּצָה דְּרַבָּנַן וְאִית לָהּ כְּתוּבָּה! הֲדַר אֲמַר: כֵּיוָן דְּפָסֵיל לָהּ מִדְּרַבָּנַן, זֶה – הוּא מַרְגִּילָהּ, וְזוֹ – הִיא מַרְגִּילָתוֹ.

איכא דאמר [יש מי שאומר]: רבי קתני לה [שנה אותה] כתוספת לדבריו, וכך יש להבין טעמה של תוספת זו, כי חלוצה לכהן קא קשיא ליה [היה קשה לו]: והא [והרי] חלוצה שהיא דרבנן [מדברי סופרים] ולא מן התורה, ובכל זאת אית [יש] לה כתובה ולא עשו חכמים חיזוק לדבריהם! הדר [חזר] ואמר טעם אחר: חלוצה לכהן כיון דפסיל לה מדרבנן [שפוסל אותה לכהונה לפחות מדברי סופרים], זה — הוא מרגילה שהוא לא איכפת לו בכך, והיא זו שמעוניינת להתגרש, וזו שניה ששניהם אינם נפסלים — היא מרגילתו.

מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר? אֲמַר רַב חִסְדָּא: מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ושואלים: מאי איכא [מה יש] הבדל למעשה בין רבי לר' שמעון בן אלעזר? אמר רב חסדא: לגבי ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה:

מַאן דְּאָמַר דְּאוֹרַיְיתָא הָא נַמִי דְּאוֹרַיְיתָא, מַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָהּ, הָא הִיא מַרְגְּלָא לֵיהּ.

מאן דאמר [מי שאומר] שהטעם הוא מפני שהדברים הם דאורייתא [מן התורה] — הא נמי דאורייתא [זו גם כן מן התורה] ולכן מקבלת כתובה, מאן דאמר [מי שאומר] מפני שהוא מרגילה — הא [הרי] פה היא מרגלא ליה [מרגילה אותו], שהרי הממזרת או הנתינה פסולה בעצמה, והיא מעוניינת להינשא לישראל, שעל ידי כך יש דרך כלשהי במשך הדורות להכשיר את הצאצאים לבוא בקהל, אם יקח בנה הממזר שפחה ויוליד ממנה ילדים שהם עבדים, ואחר כך ישחרר אותם.

וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דַּאֲמַר: הֲרֵי זֶה עֶבֶד וּמַמְזֵר, הָא לָא מַרְגְּלָא לֵיהּ וְלָא מִידֵי! אֶלָּא אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַחֲזִיר גְּרוּשָׁה מִשֶּׁנִּיסֵּת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַאן דַּאֲמַר דְּאוֹרַיְיתָא – הָא נַמִי דְּאוֹרַיְיתָא, וּמַאן דַּאֲמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָהּ – הָא הִיא מַרְגְּלָא לֵיהּ.

ושואלים: ולדעת ר' אליעזר ש אמר [שאמר] שגם אם נשא ממזר שפחה — הרי זה הילד עבד וממזר, ואם כן, מאחר שאין לה כל תקוה להכשיר את ילדיה, אם כן הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום]! אלא אמר רב יוסף: לגבי מחזיר גרושה משניסת [משנישאת] לאחר איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל להלכה; מאן דאמר [מי שאומר] שהדבר תלוי אם האיסור הוא דאורייתא [מן התורה] — הא נמי דאורייתא [זה גם כן מן התורה], ומאן דאמר [ומי שאומר] מפני שהוא מרגילה — הא [הרי] היא מרגלא ליה [מרגילה אותו] שהרי אין היא וזרעה נפסלים על ידי נישואין אלה.

וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר יֵשׁ מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין, הָא לָא מַרְגְּלָא לֵיהּ וְלָא מִידֵי! אֶלָּא, אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּעוּלָה לְכֹהֵן גָּדוֹל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַאן דַּאֲמַר דְּאוֹרַיְיתָא – הָא נַמִי דְּאוֹרַיְיתָא, וּמַאן דַּאֲמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָהּ – הָא הִיא מַרְגְּלָא לֵיהּ.

ושואלים: ולר' עקיבא, שאמר כי יש ממזר מחייבי לאוין ובכלל זה גם גרושה שחזרה ונישאה לבעלה הראשון לאחר שנישאה לאחר, הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום], שהרי זרעה נפסל בכך! אלא אמר רב פפא: לענין בעולה לכהן גדול איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, מאן דאמר דאורייתא [מי שאומר שהטעם הוא אם האיסור מן התורה] הא נמי דאורייתא [זה גם כן מן התורה], ומאן דאמר [ומי שאומר] שטעם האיסור הוא מפני שהוא מרגילה — הא היא מרגלא ליה [זה היא מרגילה אותו], שהרי יש כאן רק איסור עשה ואינו פוסל את הילדים.

וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דְּאָמַר: יֵשׁ חָלָל מֵחַיָּיבֵי עֲשֵׂה, הָא לָא מַרְגְּלָא לֵיהּ וְלָא מִידֵי! אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: מַחֲזִיר סָפֵק סוֹטָתוֹ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

שואלים: ולדעת ר' אליעזר בן יעקב שאמר שיש חלל גם מחייבי עשה, כגון בעולה לכהן גדול, הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום] ! אלא אמר רב אשי: לענין מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל.

מַאן דְּאָמַר דְּאוֹרַיְיתָא – הָא נַמִי דְּאוֹרַיְיתָא, וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָהּ – הָא הִיא מַרְגְּלָא לֵיהּ. וּלְרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ, דַּאֲמַר: אֲפִילּוּ הָלַךְ בַּעֲלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ וּבָא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ – עֲשָׂאָהּ זוֹנָה, הָא לָא מַרְגְּלָא לֵיהּ וְלָא מִידֵי? אֶלָּא, אֲמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: סוֹטָה וַדַּאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

שאם חשד באשתו שזינתה, וקינא לה, אבל לא הביאה לבית המקדש כדי שתיבדק במים המרים, והמשיך לחיות עימה ועבר על דברי תורה (כי אשה שקינא לה בעלה ונסתרה, אסורה עליו) — מאן דאמר [מי שאומר] שהטעם הוא אם הדבר אסור דאורייתא [מן התורה] — הא נמי דאורייתא [זה גם כן מן התורה], ומאן דאמר [ומי שאומר] שהטעם הוא מפני שהוא מרגילה — הא [זה] היא מרגלא ליה [מרגילה אותו], שהרי היא איננה נפסלת בכך, ולא איכפת לה. ושואלים: ולר' מתיא בן חרש ש אמר: אפילו הלך בעלה להשקותה, ובא עליה בדרך — עשאה זונה, ואם כן פסל אותה לכהונה, הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום] שהרי היא נפסלת בכך! אלא אמר מר בר רב אשי בסוטה ודאי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שאם זנתה אשתו — הריהי אסורה עליו, אבל הכל מודים שהילדים הנולדים ממנה אינם ממזרים, ולכן היא מרגילה אותו, למרות שהדבר אסור מן התורה.

מתני׳ בַּת יִשְׂרָאֵל מְאוֹרֶסֶת לְכֹהֵן, מְעוּבֶּרֶת מִכֹּהֵן, שׁוֹמֶרֶת יָבָם לְכֹהֵן, וְכֵן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל – לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. בַּת יִשְׂרָאֵל מְאוֹרֶסֶת לְלֵוִי, מְעוּבֶּרֶת מִלֵּוִי, שׁוֹמֶרֶת יָבָם לְלֵוִי, וְכֵן בַּת לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל – לֹא תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר.

בת ישראל שהיא מאורסת לכהן, או שהיא מעוברת מכהן ומת, או שהיא שומרת יבם לכהן. וכן בת כהן שהיתה מאורסת, מעוברת או שומרת יבם לישראל — לא תאכל בתרומה. בת ישראל שהיתה מאורסת ללוי, או מעוברת מלוי, או שומרת יבם ללוי, וכן בת לוי מאורסת, מעוברת או שומרת יבם לישראל — לא תאכל במעשר ראשון.

בַּת לֵוִי מְאוֹרֶסֶת לְכֹהֵן, מְעוּבֶּרֶת מִכֹּהֵן, שׁוֹמֶרֶת יָבָם לְכֹהֵן, וְכֵן בַּת כֹּהֵן לְלֵוִי – לֹא תֹּאכַל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר.

בת לוי שהיתה מאורסת לכהן, או שהיתה מעוברת מכהן או שומרת יבם לכהן, וכן בת כהן ללוי — לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר. לפי הכלל שהאירוסין, העובר והיבם, יפה כוחם לפסול מאכילת תרומה אם היא בת כהן, ולא להאכיל כשבעלה כהן.

גמ׳ וּתְהֵא זָרָה, זָרָה מִי לָא אָכְלָה בְּמַעֲשֵׂר?! אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר שְׁמוּאֵל: הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אָסוּר לְזָרִים. דְּתַנְיָא:

שנינו במשנה שבת ישראל המאורסת ללוי לא תאכל במעשר, ותוהים: ותהא אפילו זרה גמורה, זרה מי לא אכלה [האם איננה אוכלת] במעשר?! הרי במעשר אין קדושה, והוא רק רכושו של הלוי, ומה ההבדל אם היא לויה או איננה לויה? ומשיבים, אמר רב נחמן אמר שמואל: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: מעשר ראשון אסור באכילה לזרים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: