וְכִי תֵּימָא קָסָבַר הַאי תַּנָּא נִישּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים מַפִּילִין – הֲרֵי חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה, וְלָא אָמְרִינַן נִישּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים מַפִּילִין!

וכי תימא [ואם תאמר]: קסבר האי תנא [סבור תנא זה] שנישואין הראשונים מפילין, כלומר, לגבי חיוב הייבום, הזמן הקובע אינו זמן מותו של האח אלא זמן נישואיו, ואם נשא בתולה הלא היתה כשרה גם לכהן גדול — אולם אי אפשר לומר כן, שהרי שנינו: חלל שנשא כשרה שאסורה להתייבם לאח הכשר, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] נישואין הראשונים מפילין ומכיון שהיתה כשרה, הריהי כשרה עכשיו לאחיו. שאם כן — הלא בזמן שקידש אותה היתה כשרה וראויה גם לאחיו, ונתחללה רק אחר כך כשבא עליה!

הָא וַדַּאי מִשּׁוּם סֵיפָא, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא ״כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּשָׂא אֶת הָאַלְמָנָה וְיֵשׁ לוֹ אָח כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ כֹּהֵן הֶדְיוֹט״, דַּוְקָא אַלְמָנָה, אֲבָל בְּתוּלָה חַזְיָא לֵיהּ, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי ״אַלְמָנָה״.

ומשיבים: הא [זה] ודאי נאמר בלשון זו משום סיפא [סופה] של המשנה, משום דקבעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות את סופה] של המשנה כהן גדול שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול או כהן הדיוט, ושם דוקא אלמנה מן הנישואין, שנעשתה חללה על ידי ביאת הכהן הגדול, אבל אם היתה האשה בתולה בנישואיה חזיא ליה [ראויה היתה לו] לאח הכהן ההדיוט, שהרי היא אלמנה המותרת לכהן הדיוט, ומשום הכי [כך] קתני [כך שנה] אלמנה גם ברישא.

מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: אִם אִיתָא לְהָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה – בְּנָהּ שֵׁנִי הָוֵי, לִתְנֵי נַמִי:

מתקיף לה [מקשה עליה, על המשנה] רב פפא: אם איתא להא [יש מקום להלכה זו] דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה — בנה שני הוי [הוא], שבזה הולכים אחר האם ולא אחר האב, אם כן לתני נמי [שישנה גם כן במשנתנו] מקרה כזה:

מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא שְׁתֵּי מִצְרִיּוֹת, אַחַת רִאשׁוֹנָה וְאַחַת שְׁנִיָּיה, וְהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵרִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּיה, אִי נְסוּב כִּי אוֹרְחַיְיהוּ – מוּתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן,

מצרי שני שנשא שתי מצריות, אחת ראשונה ואחת שנייה, והיו לו בנים מראשונה ושנייה, אי נסוב כי אורחייהו [אם שני אלה הבנים נשאו כדרכם], כלומר, בהיתר, שהאחד שהוא מצרי שלישי נשא בת ישראל המותרת לו, והשני נשא מצרית שניה המותרת לו, הרי הן מאותן שמותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, שהמצרי השני אסור ביבמתו הישראלית, והמצרי השלישי דינו כישראל לכל דבר ואסור במצרית שניה.

וְאִי אֵיפּוּךְ וּנְסוּב – מוּתָּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן, מוּתָּרוֹת לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ – גִּיּוֹרוֹת, אֲסוּרוֹת לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ – אַיְלוֹנִיּוֹת!

ואי איפוך ונסוב [ואם הפכו ונשאו], שהמצרי השלישי נשא מצרית שניה והמצרי השני נשא ישראלית — הרי אלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן. וכן מותרות לאלו ולאלו אם נשאו הבנים הללו גיורות, שגם מצרי שני מותר בגיורת, שאינה בכלל "קהל ה'". ואסורות לאלו ולאלו — אילוניות, שאם נשא מצרי שני ישראלית איילונית הריהי אסורה לו משום ישראלית, ולאחיו אסורה משום שהיא איילונית שאין מייבמים אותה. ומאחר שלא שנה דבר זה במשנתנו, משמע שאין הלכה כדברי ר' יוחנן!

תָּנָא וְשִׁיֵּיר. מַאי שִׁיֵּיר דְּהַאי שִׁיֵּיר? שִׁיֵּיר פְּצוּעַ דַּכָּא.

ומשיבים: אין מכאן הוכחה להלכה, כי התנא לא שנה במשנתנו את כל המקרים אלא תנא [שנה] ושייר מקרים נוספים. ושואלים: מאי [מה] שייר עוד שאתה אומר דהאי [שגם את זה] שייר? ומשיבים: שייר פצוע דכא, שאם הבעל או היבם הוא פצוע דכא, אפשר שיהיו מקרים של אשה האסורה לבעלה ומותרת ליבמה, ולהיפך.

אִי מִשּׁוּם פְּצוּעַ דַּכָּא – לָאו שִׁיּוּרָא, דְּהָא תָּנָא לֵיהּ חַיָּיבֵי לָאוִין!

ושואלים: אי [אם] משום פצוע דכא — לאו שיורא [אין זה שיור], דהא תנא ליה [שהרי שנה אותו] כדין כללי של חייבי לאוין, ואף פצוע דכא בכלל זה!

אַטּוּ חַיָּיבֵי לָאוִין מִי לָא קָתָנֵי וַהֲדַר תָּנֵי? וְהָא קָתָנֵי ״כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה, וְחָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה״!

ודוחים: אטו [וכי] חייבי לאוין מי לא קתני והדר תני [האם לא שנה בכלל וחזר ושנה בפרט]? והא קתני [והרי שנה] כהן הדיוט שנשא אלמנה, וחלל שנשא כשרה, שהם חייבי לאוין לגבי היבם!

הַהוּא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ לְאַשְׁמוּעִינַן כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִין.

ומשיבים: הקטע ההוא אינו בא כפירוט בלבד של ההלכה הכללית, אלא איצטריכא ליה לאשמועינן [הוצרך לו כדי להשמיענו] על ידו הלכה נוספת כפי שאמר רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כהנות כשרות להנשא לפסולין, ומותר לכשרה להינשא לחלל. והלכה זו הוא שבא ללמדנו.

וְהָא קָתָנֵי ״חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ לוֹ אָח מַמְזֵר״! הָא נַמִי לָא מִהֲדַר מִיתְנָא הִיא, דְּאַשְׁמוּעִינָן לָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל וְקָמַשְׁמַע לָן לָאו הַשָּׁוֶה בַּכֹּל.

ומקשים: והא קתני [והרי שנה] במשנה גם חלל שנשא כשרה, וישראל שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר, והרי זה פירוט של לאו שאין בו חידוש! ומשיבים: הא נמי לא מהדר מיתנא היא [גם זה איננו לחזור ולשנות] דאשמועינן [שהשמיע לנו] בשתי דוגמאות אלה חידוש, גם לאו שאין שוה בכל, כגון בלאוים שאינם מתייחסים אלא לכהנים, וקמשמע לן [והשמיע לנו] גם לאו השוה בכל כגון ממזר שהוא איסור בין בישראל בין בכהנים.

הָא קָתָנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ אָח יִשְׂרָאֵל, (וּמַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ אָח יִשְׂרָאֵל!) אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ תָּנָא וְשִׁיֵּיר, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומקשים: הא קתני [הרי כבר שנה] ישראל שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל, וממזר שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל, הרי שלגבי לאו השווה בכל נשנה הדבר כמה פעמים, אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי תנא [שנה] ושייר ולא פירט הכל, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִין. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: ״חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה״. מַאי לָאו: כֹּהֶנֶת [הָרְאוּיָה לוֹ], וּמַאי ״כְּשֵׁרָה״, כְּשֵׁרָה לִכְהוּנָּה?

גופא לגופו של דבר שהזכרנו קודם אגב הדיון. אמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, ומותר להן הדבר אפילו לכתחילה. ומציעים: לימא, מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] מה ששנינו: חלל שנשא כשרה, מאי לאו [האם לא] הכוונה היא לכהנת הראויה לו, ומאי [ומה] פירוש "כשרה" — כשרה לכהונה?

לָא, יִשְׂרְאֵלִית, וּמַאי ״כְּשֵׁרָה״ – כְּשֵׁרָה לַקָּהָל.

ודוחים: לא, אפשר לומר שהכוונה היא לישראלית, ומאי [ומה] פירוש "כשרה" — כשרה לקהל.

אִי הָכִי, יֵשׁ לוֹ אָח כָּשֵׁר נַמִי – כָּשֵׁר לַקָּהָל, מִכְּלָל דְּהוּא פָּסוּל לַקָּהָל?! אֶלָּא לָאו – כֹּהֵן, וּמִדְּהוּא כֹּהֵן – הִיא כֹּהֶנֶת! מִידֵי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מה ששנינו שם: יש לו אח כשר נמי, [גם כן] עליך לפרש כיוצא בו שמדובר שהוא כשר לקהל, הרי מכלל הדברים אתה למד שהוא [שהוא] החלל שמת פסול לקהל? והרי חלל הוא רק פסול כהונה! אלא לאו [האם לא] הכוונה שם ודאי לכהן כשר, ומכיון שבהכרח האח הוא כהן, גם היא האשה ודאי כהנת! ודוחים: מידי איריא [וכי הדברים שייכים זה לזה] — הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא], שייתכן ש"כשר" האמור בו הוא כהן כשר, והאמור בה משמעו ישראלית כשרה.

מְתִיב רָבִין בַּר נַחְמָן ״לֹא יִקָּחוּ״ ״לֹא יִקָּחוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מוּזְהֶרֶת עַל יְדֵי הָאִישׁ!

מתיב [מקשה] רבין בר נחמן על רב מברייתא ששנינו בה, נאמר: "אשה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא, ז), ונאמר גם: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם), ומכפילות זו של "לא יקחו" מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש, כלומר, איסור הנישואין הזה חל לא רק על הכהן שלא לשאת אשה שאסורה עליו, אלא גם על אשה כשרה שלא להינשא לכהן פסול!

אָמַר רָבָא: כָּל הֵיכָא דְּהוּא מוּזְהָר – הִיא מוּזְהֶרֶת, וְכָל הֵיכָא דְּהוּא לָא מוּזְהָר – הִיא לָא מִזְדַּהֲרָא.

אמר רבא: זו אינה קושיה, כי כל היכא [מקום] שהוא מוזהר ואסור — היא מוזהרת ואסור גם לה, אבל כל היכא [מקום] שהוא לא מוזהר, היא, האשה, גם לא מזדהרא [מוזהרת], ולא נאמרה דרשה זו אלא לומר שיש איסור לאו גם על האשה כשהיא פסולה להינשא לכשר, ואכן כשהיא כשירה אינה מוזהרת.

וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא: מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה!

על עצם הדרשה בברייתא שואלים: והא מהכא נפקא [ודבר זה מכאן יוצא, נלמד]? הלא מדבריו של רב יהודה אמר רב נפקא [יוצא, נלמד]! שאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל נאמר: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (במדבר ה, ו) — הרי השוה הכתוב בפסוק זה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ואם כן איסורי נישואין חלים על האשה כשם שחלים על האיש! ולשם מה הלימוד הנוסף בענין זה?

אִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמִינָא: לָאו הַשָּׁוֶה בַּכֹּל, אֲבָל לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל – לָא.

ומשיבים: אי מההיא, הוה אמינא [אם רק מאותו פסוק, הייתי אומר] שדבר זה נכון לגבי לאו השוה בכל, אבל לאו שאינו שוה בכל, כגון איסורי הכהנים, לא, שכיון שהלאו הזה מוטל רק על כהנים בלבד ולא על אחרים, שמא אין הלאו חל גם על הנשים, על כן השמיע לנו שאין הדבר כן.