אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכיון שאין התבואה שלו, אינו יכול לאסור אותה. ולדברי שמואל, הלכה כר' יוסי גם בזה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בְּאַנְדְּרוֹגִינוֹס מַה לִּי אָמַר שְׁמוּאֵל? תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל לְרַב עָנָן: לֵיתָא לְבָרַיְיתָא מִקַּמֵּי מַתְנִיתִין.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: באנדרוגינוס מה לי אמר שמואל, כלומר, מה דעתו של שמואל? שהרי בשם רב פסקו הלכה באנדרוגינוס כר' יוסי, ושמואל לא פירש מה דעתו בענין זה. ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שאמר שמואל לרב ענן: ליתא [אין מקום] לברייתא מקמי מתניתין [מפני משנתנו], משמע ששמואל אינו מקבל את דעת ר' יוסי בברייתא שאנדרוגינוס הוא בריה בפני עצמה.

הַרְכָּבָה מַה לִּי אָמַר שְׁמוּאֵל? תָּא שְׁמַע, דַּאָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב עָנָן: תְּנֵי כְּמַאן דַּאֲמַר שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשִׁים.

ושואלים: בהרכבה מה לי אמר שמואל, מה דעת שמואל? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע], שאמר ליה [לו] שמואל לרב ענן: תני [שנה] כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שלשה ושלשים, הרי שפסק בענין זה לא כר' יוסי אלא כר' יהודה.

קוֹשִׁי מַה לִּי אָמַר רַב? תֵּיקוּ.

ועוד שואלים: בענין קושי מה לי אמר רב, מה היא דעת רב, האם פסק כר' יוסי? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

קִידּוּשׁ מַה לִּי אָמַר רַב? אֲמַר רַב יוֹסֵף: תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי חֲזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָא, סְמוֹךְ אַהָא דַּאֲמַר רַב אַדָּא אֲמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי! אָמְרִי בֵּי רַב מַנּוּ – רַב הוּנָא, וְרַב הוּנָא אֲמַר: אֵין הֲלָכָה.

ועוד שאלה נשאלה: בקידוש תבואה בכלאי הכרם מה לי אמר רב? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רב הונא אמר רב: אין הלכה כר' יוסי. אמר ליה [לו] אביי: מאי חזית דסמכת אהא [מה ראית שאתה סומך על זה]? סמוך אהא [על זה]! שיש מקור אחר — שאמר רב אדא אמר רב: הלכה כר' יוסי. ואם כן יש גם מסורת שפסק הלכה כר' יוסי! ומשיבים: כשאמרו "אמרי בי [אמרו חכמי בית מדרשו] של רב" — מנו [מי הוא], למי התכוונו? — הרי זה כינוי לרב הונא, והלא רב הונא אמר: אין הלכה כר' יוסי. ולכן שמועה זו שמסרה רב אדא בשם רב איננה מדוייקת, ויש לסמוך על דברי רב הונא תלמידו המובהק.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר טוּמְטוּם״ וכו׳. אָמַר רַבִּי אַמִי: מַאי עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְטוּמְטוּם דְּבִירִי דְּאוֹתְבוּהּ אַבֵּי כּוּרְסֵיהּ וְאִיקְרַע, וְאוֹלֵיד שְׁבַע בְּנִין? וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: חַזֵּר עַל בָּנָיו מֵאַיִן הֵם.

שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: טומטום שנקרע ונמצא זכר — אינו חולץ, מפני שהוא כסריס. אמר ר' אמי: מאי עביד ליה [מה היה עושה לו] ר' יהודה לטומטום שהיה בעיר בירי דאותבוה אבי כורסיה [שהושיבו אותו על כסא] לצורך ניתוח, ואיקרע [ונקרע] הקרום המכסה את אברו ואחר כך אוליד שבע בנין [הוליד שבעה בנים], הרי שאנרוגינוס שנקרע אינו בהכרח סריס! ומשיבים: ר' יהודה אמר לך [היה אומר לך]: חזר (חפש) על בניו מאין הם, שאינו מאמין שבנים אלו הם שלו, אלא מאיש אחר הם.

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוּמְטוּם לֹא יַחֲלוֹץ, שֶׁמָּא יִקָּרַע וְנִמְצָא סְרִיס חַמָּה. אַטּוּ כָּל דְּמִקְרַע זָכָר הָוֵי? הָכִי קָאָמַר: שֶׁמָּא יִקָּרַע וְנִמְצָא נְקֵבָה, וַאֲפִילּוּ נִמְצָא זָכָר – שֶׁמָּא יִמָּצֵא סְרִיס חַמָּה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: טומטום לא יחלוץ, שמא יקרע ונמצא סריס חמה. ושואלים: מדוע מנסח הוא את דבריו כך? אטו [וכי] כל טומטום דמקרע [שנקרע] זכר הוי [הוא]? הלא ייתכן שיימצא נקיבה! ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דבריו: שמא יקרע ונמצא נקבה וודאי אינו יכול לחלוץ, ואפילו נמצא זכר — שמא ימצא סריס חמה.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אֲמַר רָבָא: לִפְסוֹל בִּמְקוֹם אַחִין, וְלַחֲלוֹץ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם אַחִין, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין ר' יהודה ובין בנו ר' יוסי הלכה למעשה? אמר רבא: לענין לפסול במקום אחין, שאם היו עוד אחים למת מלבד הטומטום, והטומטום חלץ, הרי לדעת ר' יהודה, שודאי סריס הוא, אין חליצתו כלום, ואינו פוסל את האחים האחרים מלייבם. ולדעת ר' יוסי בר' יהודה ספק סריס הוא ופוסל. וכן לענין לחלוץ שלא במקום אחין, שאם אין אחים אחרים, האם צריך הטומטום לחלוץ, שלדעת ר' יהודה ודאי אינו צריך, ולדעת ר' יוסי בר' יהודה צריך מספק. אלה ההבדלים שאיכא בינייהו [שיש ביניהם].

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אַבָּא אֲחוּהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בַּר זַבְדִּי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַנְדְּרוֹגִינוֹס חַיָּיבִין עָלָיו סְקִילָה מִשְּׁתֵּי מְקוֹמוֹת. מֵיתִיבֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר: אַנְדְּרוֹגִינוֹס חַיָּיבִין עָלָיו סְקִילָה כִּבְזָכָר, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ, אֲבָל בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ – פָּטוּר!

אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' אבא אחוה [אחיו] של ר' יהודה בר זבדי אמר רב יהודה אמר רב: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה, אם בא אחר עליו משתי מקומות; הן כשבא עליו בפי הטבעת כדרך שבא על הזכר, והן שבא עליו באבר הנקבות שלו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, ר' אליעזר אמר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כבזכר. במה דברים אמורים — שבא עליו בזכרות שלו, כלומר כדרך שבאים על הזכר, אבל אם בא בנקבות שלו — פטור!

הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: אַנְדְּרוֹגִינוֹס חַיָּיבִין עָלָיו סְקִילָה מִשְּׁתֵּי מְקוֹמוֹת. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי סִימַאי? אֲמַר רָבָא: בַּר הַמְדּוּרֵי אַסְבְּרָא לִי: ״וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״, אֵי זֶהוּ זָכָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי מִשְׁכָּבוֹת – הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אַנְדְּרוֹגִינוֹס.

ומשיבים: הוא, רב, שאמר, סבור, כי האי תנא [כמו תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' סימאי אומר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משתי מקומות. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' סימאי? אמר רבא: החכם בר המדורי אסברא [הסביר] לי את הדבר, ומצא לו רמז מן המקרא, שנאמר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" (ויקרא יח, כב), אי זהו זכר שיש בו שני משכבות — הוי אומר זה אנדרוגינוס, שמלשון רבים "משכבי", נראה שמחייב בפועל על שניהם.

וְרַבָּנַן? אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ שְׁנֵי מִשְׁכָּבוֹת, ״אֶת זָכָר״ כְּתִיב.

ורבנן [וחכמים], החולקים על ר' סימאי מה הם אומרים? — אף על גב דאית ביה [אף על פי שיש בו] שני משכבות — "ואת זכר" כתיב, ולכן נסקלים עליו דווקא כששכיבתו היתה כזכר.

וְרַבָּנַן, זָכָר גְּרֵידָא מְנָא לְהוּ? מֵ״אִשָּׁה״. בְּאִשָּׁה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ מְנָא לְהוּ? מִ״וְְּאִשָּׁה״.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] המפרשים כל פסוק זה לגבי אנדרוגינוס, ואינם למדים ממנו על שני משכבות, זכר גרידא [בלבד] מנא להו [מניין להם] שאסור לבוא עליו? ומשיבים: מ"אשה" (שנאמר: "משכבי אשה"). ושואלים: באשה אסורה, לחייב את הבא עליה ביאה שלא כדרכה, מנא להו [מניין להם]? ומשיבים: מריבוי ה־ו' של "ו את... אשה".

אָמַר רַב שֵׁזְבִי אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַנְדְּרוֹגִינוֹס זָכָר מַעַלְיָא הוּא, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – בְּמוּקְדָּשִׁין יִקְדָּשׁ.

אמר רב שזבי אמר רב חסדא: לא לכל אמר ר' אליעזר שאנדרוגינוס זכר מעליא [מעולה, גמור] הוא, שאם אתה אומר כן שאנדרוגינוס הוא זכר לכל דבר, אם כן במוקדשים, כלומר, לענין קרבנות, אם הקדיש עוף אנדרוגינוס, יקדש אם מקדישים אותו.

וּמְנָלַן דְּלָא קָדַשׁ – דְּתָנוּ רַבָּנַן: הַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וּמְחִיר, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מְטַמְּאִין בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה.

ומנלן דלא קדש [ומניין לנו שאינו קדוש] — דתנו רבנן [ששנו חכמים]: עוף הנרבע לאדם, והמוקצה כדי להשתמש בו לצורך עבודה זרה, והנעבד, שאותו עצמו עבדו כעבודה זרה, והאתנן שנתנו לזונה, וכן מחיר כלב, שהחליף אותו תמורת כלב, וכן טומטום ואנדרוגינוס — כל אלה אם נהג בהם כבקרבנות ומלק (ולא שחט) אותם, מטמאין בגדים אבית [בבית] הבליעה, שכיון שנכנס הבשר לבית הבליעה שבאדם — נטמא האדם, ומטמא גם את הבגדים שעליו. וזאת כיון שקרבן העוף נעשה, במקום בשחיטה — במליקה, ומליקה מכשירה לאכילה רק עוף שהוא קרבן, ואילו עוף אחר שנמלק נעשה נבילה, ונבלת עוף טהור מטמאה בבית הבליעה. וכל אלה לא חלה עליהם כלל קדושת קרבן, ולכן מליקתם עושה אותם נבילה, ומטמאים בבית הבליעה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה. שֶׁהָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר זָכָר וּנְקֵבָה – אַתָּה מוֹצִיא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מִבֵּינֵיהֶם, וְעוֹף, הוֹאִיל וְלֹא נֶאֱמַר בּוֹ זָכָר וּנְקֵבָה – אִי אַתָּה מוֹצִיא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מִבֵּינֵיהֶם.

ר' אליעזר אומר: טומטום ואנדרוגינוס אין מטמאין בגדים אבית [בבית] הבליעה, שכן חלה עליהם קדושת קרבן. שהיה ר' אליעזר אומר: כל מקום שנאמר במפורש בתורה זכר ונקבה — אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם, שטומטום ואנדרוגינוס אינם נכללים ביניהם, משום שהם ספק, ודבר זה נכון לגבי בהמות, שכן נתפרש בתורה קרבן זכר ונקיבה, אבל עוף, הואיל ולא נאמר בו זכר ונקבה, אלא נאמר סתם תורים ובני יונה, על כן אי [אין] אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם, וכשרים הם. ולענייננו רואים מכאן כי ר' אליעזר סבור שלענין קרבנות אנדרוגינוס אינו נחשב כזכר גמור.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] דבר זה במפורש בברייתא: שר' אליעזר אומר: