מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁגָּמְרוּ סִימָנָיו. דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ בֶּן שְׁמֹנָה – כָּל שֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. רַבִּי אוֹמֵר: סִימָנִין מוֹכִיחִין עָלָיו: שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו שֶׁלֹּא גָּמְרוּ. טַעֲמָא – דְּלָא גָּמְרוּ, הָא גָּמְרוּ – אָמְרִינַן: הַאי בַּר שִׁבְעָה הוּא, וְאִישְׁתַּהוּיֵי הוּא דְּאִישְׁתַּהֵי,

מפני הסכנה הן משום הסכנה של הילד (שמא יחיה לבסוף), והן לגבי החלב שיש לה, שאם אינו יוצא גורם לה כאבים העשויים להביאה למיתה. ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשגמרו סימניו ונראה שהוא וולד מושלם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזהו שנולד בן שמנה חודשים להריון? כל שלא כלו לו חדשיו, שנולד לפני הזמן הראוי. רבי אומר: סימנין מוכיחין עליו? שערו וצפרניו שלא גמרו. ומעתה, טעמא [הטעם, דווקא] שלא גמרו שערו וציפורניו, הא [הרי אם] גמרו, אמרינן [אומרים אנו] האי בר [זה בן] שבעה חודשים הוא, ואישתהויי [ושהות] הוא דאישתהי [שהשתהה] ברחם אמו, ולא נולד לשבעה, אבל כבר בסוף חודש שביעי היה ראוי ללידה.

אֶלָּא הָא דַּעֲבַד רָבָא תּוֹסְפָאָה עוּבְדָא בְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְאִישְׁתַּהֵי עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, וְאַכְשְׁרֵיהּ, כְּמַאן – כְּרַבִּי דַּאֲמַר מִשְׁתַּהֵא.

ושואלים: אלא הא דעבד [זה שעשה] רבא תוספאה עובדא [מעשה] באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי [והשתהה] הוולד עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חודשי שנה] לאחר שנסע הבעל, ואכשריה [והכשירו] ואמר שיש לתלות את הוולד בבעל, ואיננו ממזר. כמאן [כשיטת מי] עשה כן — כרבי, שאמר שלא תמיד נולד הילד בזמנו אלא לפעמים משתהא [משתהה] הוא זמן מסויים. ואיך פסק כדעת רבי שהיא דעת יחיד!

כֵּיוָן דְּאִיכָּא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דַּאֲמַר מִשְׁתַּהֵי – כְּרַבִּים עֲבַד. דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּאָדָם אֵינוֹ נֵפֶל.

ומשיבים: כיון דאיכא [שישנו] גם רבן שמעון בן גמליאל שאמר משתהי [משתהה] הוולד, אם כן כרבים עבד [עשה] רבא תוספאה, ואין דעת רבי דעת יחיד. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ששהה שלשים יום באדם ונשאר חי — אינו נפל. משמע שגם אם לא כלו לו חודשיו אומרים שהוכח שאינו נפל, והטעם — שיכול להיות שהשתהה ונולד לאחר זמן.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ סְרִיס חַמָּה – כָּל שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וַאֲפִילּוּ הֵבִיא לְאַחַר מִכָּאן הֲרֵי הוּא כְּסָרִיס לְכָל דְּבָרָיו. וְאֵלּוּ הֵן סִימָנָיו: כָּל שֶׁאֵין לוֹ זָקָן, וּשְׂעָרוֹ לָקוּי, וּבְשָׂרוֹ מַחֲלִיק. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן יָאִיר: כָּל שֶׁאֵין מֵימָיו מַעֲלִין רְתִיחוֹת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו סריס חמה? כל שהוא בן עשרים, ולא הביא עדיין שתי שערות. ואפילו הביא שערות לאחר מכאן — הרי הוא כסריס לכל דבריו (דיניו). ואלו הן סימניו: כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, שאין השיער דומה לשיער כל אדם, ובשרו מחליק (שאיננו שעיר). רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהודה בן יאיר: כל שאין מימיו (מי רגליו) מעלין רתיחות.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כָּל הַמַּטִּיל מַיִם וְאֵין עוֹשֶׂה כִּיפָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כָּל שֶׁשִּׁכְבַת זַרְעוֹ דּוֹחָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵין מֵימֵי רַגְלָיו מַחְמִיצִין. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁרוֹחֵץ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵין בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הֶבֶל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל שֶׁקּוֹלוֹ לָקוּי, וְאֵין נִיכָּר בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה.

ויש אומרים: כל המטיל מים ואין עושה כיפה (כעין קשת). ויש אומרים: כל ששכבת זרעו דוחה, שאיננה נקרשת כשכבת זרע של בריא. ויש אומרים: כל שאין מימי רגליו מחמיצין. אחרים אומרים: כל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולו לקוי, ואין ניכר בו ההבדל בין איש לאשה.

וְאֵיזוֹ הִיא אַיְלוֹנִית? כָּל שֶׁהִיא בַּת עֶשְׂרִים וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הֵבִיאָה לְאַחַר מִכָּאן – הֲרֵי הִיא כְּאַיְלוֹנִית לְכָל דְּבָרֶיהּ. וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֶיהָ: כָּל שֶׁאֵין לָהּ דַּדִּים, וּמִתְקַשָּׁה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין לָהּ שִׁיפּוּלֵי מֵעַיִם כְּנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל שֶׁקּוֹלָהּ עָבֶה, וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת בֵּין אִשָּׁה לְאִישׁ.

ואיזו היא אילונית? כל שהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות, ואפילו הביאה שערות לאחר מכאן — הרי היא כאילונית לכל דבריה. ואלו הן סימניה: כל שאין לה דדים (שדיים), ומתקשה בשעת תשמיש, שהתשמיש קשה ומכאיב לה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין לה שיפולי מעים כנשים, שאין לה בשר תפוח מעל איבר המין שלה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולה עבה, ואינה ניכרת בין אשה לאיש.

אִיתְּמַר, סִימָנֵי סָרִיס, רַב הוּנָא אָמַר: עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בְּאֶחָד מֵהֶן. הֵיכָא דְּהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּעַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן, כִּי פְּלִיגִי – בְּשֶׁלֹּא הֵבִיא.

איתמר [נאמר] שחלקו חכמים בסימני סריס אלה. רב הונא אמר: עד שיהו כולם, שרק זה שמצויים בו כל הסימנים שנמנו — הוא הקרוי סריס. ר' יוחנן אמר: אפילו באחד מהן. ומעירים: היכא [היכן, כאשר] הביא שתי שערות בזקן — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שעד שיהו בו הסימנים כולן, רק אז ייחשב כסריס למרות השערות. כי פליגי [כאשר נחלקו] — בשלא הביא שתי שערות.

אֶלָּא הָא דַּאֲמַר לְהוּ רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לְרַבָּנַן: עַיְּינוּ בֵּיהּ בְּרַב נַחְמָן, אִי בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הֶבֶל – אֵיתִיב לֵיהּ בְּרָת – כְּמַאן, כְּרַב הוּנָא?! לָא, רַב נַחְמָן סִיכֵּי דִּיקְנָא הָוְיָא לֵיהּ.

ושואלים: אלא הא [זה] שאמר להו [להם] רבה בר אבוה לרבנן [לחכמים]: עיינו ביה [הסתכלו בו] ברב נחמן כשהולך לרחוץ, אי [אם] בשרו מעלה הבל איתיב ליה ברת [אתן לו את הבת שלי] לאשה. כמאן [כשיטת מי] אמר זאת, האם לא כרב הונא שצריכים להיות בו כל הסימנים, שהרי מן הסתם ראה שאין לו זקן! ומשיבים: לא, רב נחמן סיכי דיקנא הויא ליה [היו לו זיפי זקן] ורצה לדעת אם יש בו סימני סריס אחרים.

״הַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַיבֵּם וְכֵן אַיְלוֹנִית״ וכו׳, קָתָנֵי סָרִיס דּוּמְיָא דְּאַיְלוֹנִית, מָה אַיְלוֹנִית בִּידֵי שָׁמַיִם – אַף סָרִיס בִּידֵי שָׁמַיִם, וּסְתָמָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: בִּידֵי אָדָם – אִין, בִּידֵי שָׁמַיִם – לָא.

שנינו במשנה: הסריס לא חולץ ולא מייבם, וכן אילונית וכו'. ומעירים: קתני [שנה] כאן סריס דומיא [בדומה] לאילונית ונלמד עוד מכאן: מה אילונית הוא דבר שבידי שמים — אף סריס הוא בידי שמים, וסתמא [וסתמה] של משנה זו הוא כדעת ר' עקיבא, שאמר: סריס בידי אדם — אין [כן] הוא נחשב ככל אדם וחולץ, ואילו סריס בידי שמים — לא חולץ .

״הַסָּרִיס שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ לֹא פְּסָלָהּ״ כו׳. טַעֲמָא דִּבְעָלָהּ הוּא, הָא אַחֵר – לָא.

שנינו במשנה שהסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה, ואם בעל אותה פסלה. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שבעלה הוא משום שזו היא בעילת זנות, שהרי אינו בר הולדה ונמצא שהיא נבעלת לאחי בעלה שלא במקום מצוה. הא [הרי] אם היה בא עליה אדם אחר — לא היתה נפסלת,