לְמִישְׁרֵי צָרָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. מַאי טַעֲמָא? אָמַר קְרָא ״עָלֶיהָ״, בִּמְקוֹם ״עָלֶיהָ״ הוּא דַּאֲסִירָא, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם ״עָלֶיהָ״ – שַׁרְיָא.

למישרי [להתיר] צרה שלא במקום מצוה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר, כלומר, איך אנחנו לומדים דבר זה — אמר קרא [הכתוב] "עליה", לומר: במקום "עליה", במקום שחל חיוב של "יבמה יבוא עליה", הוא דאסירא [שאסורה] הצרה, אבל שלא במקום "עליה", כשאין מצות "יבמה יבא עליה" — שריא [מותרת] הצרה.

אָמַר לֵיהּ רָמִי בַּר חָמָא לְרָבָא: אֵימָא עֶרְוָה גּוּפֵיהּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה תִּישְׁתְּרֵי! וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? בִּמְקוֹם מִצְוָה – אֲסִירָא, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה – שַׁרְיָא?!

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרבא: אם מפרשים את "עליה", הכתוב בדין אחות אשה, רק במקום ייבום, אימא [אמור] שערוה גופה [עצמה] שלא במקום מצוה תישתרי [תהיה מותרת], ונפרש שכל איסורי העריות נאמרו רק במקום ייבום! אמר לו רבא: ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? אם במקום מצוה אסירא [אסורה] הערוה — שלא במקום מצוה שריא [תהיה מותרת]?!

אֲמַר לֵיהּ: צָרָה תּוֹכִיחַ, דְּבִמְקוֹם מִצְוָה – אֲסִירָא, וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה – שַׁרְיָא! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״בְּחַיֶּיהָ״ – כָּל שֶׁבְּחַיֶּיהָ.

אמר ליה [לו]: זו איננה הוכחה, שהרי צרה עצמה תוכיח, שאין משתמשים בקל וחומר זה, שהרי במקום מצוה אסירא [היא אסורה] ושלא במקום מצוה שריא [היא מותרת]! אמר ליה [לו] רבא לרמי בר חמא: עליך כלומר, כנגד טענה זו אמר קרא [הכתוב] "לגלות ערותה עליה בחייה" (ויקרא יח, יח), לומר: כל שבחייה היא ערוה לו — הריהי אסורה, גם שלא במקום מצוה.

הַאי ״בְּחַיֶּיהָ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַעוּטֵי לְאַחַר מִיתָה! הַהִיא מִ״וְּאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ״ נָפְקָא.

ומקשים: האי [כתוב זה] "בחייה" מיבעי ליה למעוטי [צריך אותו כפשוטו למעט] לאחר מיתה, שאחות אשה אסורה רק כאשר האחות שהיתה נשואה לו חיה עדיין, אבל לאחר מיתתה מותרת לו האחות! ומשיבים: ההלכה ההיא שמותרת לאחר מיתה מ"ואשה אל אחתה לא תקח" (שם) נפקא [יוצא] הדבר, כי כאשר אחת מהן מתה שוב אין כאן "אשה אל אחותה".

אִי מִ״וְּאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ״ הֲוָה אָמִינָא: נִתְגָּרְשָׁה שַׁרְיָא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּחַיֶּיהָ״ – כָּל שֶׁבְּחַיֶּיהָ, דְּאַף עַל גַּב דְּנִתְגָּרְשָׁה – לָא.

ומקשים: אי [אם] מ"ואשה אל אחתה" הוה אמינא [הייתי אומר] אף אם נתגרשה שריא [מותרת], על כן תלמוד לומר: "בחייה" — כל שבחייה, דאף על גב [שאף על פי] שנתגרשה, היא לא מותרת כל זמן שהיא בחייה!

אֶלָּא אֲמַר רַב הוּנָא בַּר תַּחֲלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי: כְּתִיב ״אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרוֹר״ וּכְתִיב ״לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ״, דַּחֲדָא מַשְׁמַע, הָא כֵּיצַד? בִּמְקוֹם מִצְוָה – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה – הִיא אֲסוּרָה וְצָרָתָהּ מוּתֶּרֶת.

אלא אמר רב הונא בר תחליפא משמיה [משמו] של רבא, יש לומר באופן שונה: תרי קראי כתיבי [שני כתובים נאמרו], כלומר, בכתוב נזכרים שני עניינים נבדלים: כתיב [נאמר]: "אשה אל אחתה לא תקח לצרר" (שם), ומלשון הכתוב יוצא ששתי הנשים (הצרות) אסורות, וכתיב [ונאמר]: "לגלות ערותה", בלשון יחיד דחדא [שבאחת] משמע שדיבר הכתוב, ולא בשתיהן. הא [הרי] כיצד ניישב סתירה זו? — במקום מצוה של ייבום שתיהן אסורות גם הערוה וגם הצרה, ושלא במקום מצוה — היא אסורה וצרתה מותרת.

אֵיפּוּךְ אֲנָא: בִּמְקוֹם מִצְוָה – הִיא אֲסוּרָה וְצָרָתָהּ מוּתֶּרֶת, וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת! אִם כֵּן, לֹא יֹאמַר ״עָלֶיהָ״.

ומקשים: איפוך אנא [אהפוך אני] ואומר להיפך: במקום מצוה — היא אסורה וצרתה מותרת, ושלא במקום מצוה שתיהן אסורות. ומשיבים: אם כן לא יאמר כלל "עליה", שהמלה היתירה "עליה" באה ללמד כי האיסור של צרה הוא רק במקום של "יבמה יבוא עליה".

אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב כָּהֲנָא: מִמַּאי דְּהַאי ״עָלֶיהָ״ לְאִיסּוּרָא? דִּלְמָא לְהֶתֵּירָא, וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: ״אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרוֹר״ – לֹא הִיא וְלֹא צָרָתָהּ, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם ״עָלֶיהָ״, אֲבָל בִּמְקוֹם ״עָלֶיהָ״ שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת!

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: ממאי דהאי [ממה, מניין, יודעים אנו שמלה זו] "עליה" באה לאיסורא [לאיסור] וכוונתה אף על פי שיש חובה של "יבמה יבוא עליה" מכל מקום אחות אשה אסורה, דלמא להתירא [שמא להיתר] היא באה, והכי קאמר רחמנא [וכך אמרה, נתכוונה, התורה]: "אשה אל אחתה לא תקח לצרר" משמע: לא היא ולא צרתה, אימתי — שלא במקום "עליה", כאשר אין חיוב של "יבמה יבוא עליה", אבל במקום "עליה" שיש חובת ייבום — שתיהן מותרות.

אִם כֵּן ״לְגַלּוֹת עֶרְוָה״ דַּחֲדָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ? אִי בִּמְקוֹם מִצְוָה – שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת, אִי שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.

אמר לו: אם כן "לגלות ערוה" דחדא היכי משכחת לה [של אחת מהן איך אתה מוצא]? שהרי ממה שדיבר הכתוב בלשון יחיד נלמד שיש מקרה שרק אחת מהן אסורה, ולפי הנחה זו, אי [אם] במקום מצוה — הלא שתיהן מותרות, אי [אם] שלא במקום מצוה — הלא שתיהן אסורות?! ועל כן יש לומר כפי שאמרנו, שצרה אסורה רק במקום מצות ייבום.

גּוּפָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְלָקַח״ ״וּלְקָחָהּ״ ״וְיִבֵּם״ ״וְיִבְּמָהּ״ – לֶאֱסוֹר צָרוֹת וַעֲרָיוֹת. מִידֵי צָרוֹת כְּתִיבָא הָכָא? וְעוֹד: צָרוֹת – מִ״לִּצְרוֹר״ נָפְקָא!

תוך בירור מדרש הכתוב מלשון "עליה" הוזכרה גם שיטת המדרש האחרת, של רבי, ועכשיו באים לדון בה לגופא. רבי אומר: לא נאמר "ולקח" אלא "ולקחה", לא נאמר "ויבם" אלא "ויבמה", הרי זה בא לאסור צרות ועריות. ותוהים: מידי [וכי] "צרות" כתיבא הכא [כתובות כאן]? כלומר, מה קשר בין לשון הכתוב הזה לענין הצרות, שהרי הפסוק איננו נוגע כלל בנושא זה! ועוד: איסור צרות מהמלה "לצרור" נפקא [הוא יוצא, נלמד] ולא ממה שנאמר כאן!

״לִצְרוֹר״ מַפֵּיק לֵיהּ רַבִּי לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

ומשיבים: המלה "לצרור" מפיק ליה [מוציא אותה] רבי ללמוד דבר אחר, לכ מו שאמר ר' שמעון. שלדעת ר' שמעון פטור שתי אחיות מייבום הוא לא רק כאשר אחת מהן נשואה לו, אלא גם אם נפלו לפניו לייבום שתי אחיות שהיו נשואות קודם לשני אחיו. שאף הזיקה לייבום מחשיבתן כאילו היו כבר צרות זו לזו.

צָרָה הָכָא כְּתִיב? הָכִי קָאָמַר: אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״וְלָקַח״, מַאי ״וּלְקָחָהּ״ – כָּל הֵיכָא דְּאִיכָּא תְּרֵי לִקּוּחִין, דְּאִי בָּעֵי נָסֵיב הַאי וְאִי בָּעֵי נָסֵיב הַאי – שַׁרְיָא, וְאִי לָא – תַּרְוַיְיהוּ אֲסִירִין.

ואיסור זה נלמד מהמלה "לצרור", לומר שהן צרות זו לזו, אף בזיקה בלבד, ומה ששאלנו וכי צרה הכא כתיב [כאן כתובה]? יש לומר שיש רמז לדבר במקרא, והכי קאמר [וכך אמר]: אם כן שלא לפטור את הצרות בא הכתוב, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "ולקח", מאי [מה פירוש] "ולקחה" — למעט: אחת ולא שתים, וכך יש להבין: בכל מקרה, היכא דאיכא תרי [היכן שיש שני] לקוחין, כלומר, שיש לו ברירה לשאת אחת משתי הנשים שנפלו לפניו, ובאופן דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי [שאם רוצה נושא את זו ואם רוצה נושא את זו], הרי שריא [מותרת] כל אחת מהן. ואי [ואם] לא, שאין לו ברירה ויכול לשאת רק את אחת מהן, כגון שאחת מהן ערוה עליו — תרוייהו אסירין [שתיהן אסורות], שגם צרתה אסורה.

״וְיִבְּמָהּ״, בִּמְקוֹם יִיבּוּם – הוּא דַּאֲסִירָא צָרָה, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם יִיבּוּם – שַׁרְיָא צָרָה. וְרַבָּנַן, הַאי ״וּלְקָחָהּ״ מַאי עָבְדֵי לֵיהּ?

ומה שנאמר "ויבמה", בא ללמד: במקום ייבום הוא דאסירא [שאסורה] צרה, שלא במקום ייבום שריא [מותרת] צרה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם דורשים מלה זו, האי [ההדגשה הזו] של "ולקחה" מאי עבדי ליה [מה הם עושים בה]? שהלא היה יכול לכתוב רק "ולקח"!

מִיבָּעֵי לְהוּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: ״וּלְקָחָהּ״, מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרְשָׁהּ בְּגֵט וּמַחֲזִירָהּ. ״וְיִבְּמָהּ״ – עַל כָּרְחָהּ.

ומשיבים: מיבעי להו [צריכים הם אותה] לכ מו שאמר ר' יוסי בר חנינא. שאמר ר' יוסי בר חנינא: נאמר "ולקחה", ומשמעו, שלוקח, נושא, אותה והריהי מאז אשתו לכל דבר, מלמד שמגרשה בגט אחרי שייבם אותה ואינו פוטרה על ידי חליצה, ואף מחזירה ונושא אותה שוב אם רצה. שנוהג בה כאשתו לכל דבר, ואין חלה עוד עליה חובת הייבום, ולא איסור אשת אח. ומה שנאמר "ויבמה" פירושו לדעת חכמים: על כרחה. כי קידושין בכלל אינם תופסים אלא מדעתה של האשה, אבל הייבום יכול להיות בעל כרחה.

וְרַבִּי? דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מִ״לְּאִשָּׁהּ״ נָפְקָא. עַל כָּרְחָהּ מִ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ נָפְקָא.

ושואלים: ורבי, מהיכן למד הוא הלכות מקובלות אלה? ומשיבים: אותה הלכה של ר' יוסי בר חנינא כי היבמה היא כאשתו, ויכול לגרשה ולהחזירה — מ"לאשה" נפקא [יוצאת] לו, שנאמר: "ולקחה לו לאשה", משמע שתהיה לו לאשה לכל דבר, ככל אשה אחרת. וההלכה שיכול ליבמה על כרחה — מ"יבמה יבא עליה" נפקא [יוצאת, נלמדת לו], שמשמעו: בכל דרך ובכל אופן.

וְרַבִּי, הַאי ״עָלֶיהָ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אֵין חַיָּיבִין בֵּית דִּין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ.

ושואלים: ורבי, האי [הייתור הזה] "עליה" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא] בענין אחר: שאמרו חכמים אין חייבין בית דין להביא פר חטאת (פר העלם דבר של ציבור) על מה שהורו בטעות ועשו הציבור כהוראתם, אלא על שהתירו בטעות דבר שחייבים על זדונו (אם עשו אותו בזדון) כרת, ועל שגגתו (אם עשו אותו בשגגה) חייבים קרבן חטאת. וכן המשיח (הכהן הגדול) שגם הוא מביא פר העלם דבר, אינו מביא אלא אם כן נעלם ממנו דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.