בִּימֵי רַבִּי בִּקְּשׁוּ לְהַתִּיר נְתִינִים אָמַר לָהֶם רַבִּי: חֶלְקֵנוּ נַתִּיר, חֵלֶק מִזְבֵּחַ מִי יַתִּיר?

בימי רבי בקשו להתיר נתינים, להשוותם לכל ענין לשאר ישראל ולהתירם לבוא בקהל. אמר להם רבי: אם אמנם שאת חלקנו נתיר ונאמר שבית דין מפקיר את זכות עם ישראל להעביד את הגבעונים, וייעשו כעבדים משוחררים, אולם את חלק המזבח מי יתיר? והלא הם שייכים גם למקדש ולמזבח!

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֵלֶק עֵדָה – לְעוֹלָם אָסוּר, חֵלֶק מִזְבֵּחַ, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – אָסוּר, אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – שָׁרֵי.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על מה שאמר ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: חלק עדה, אותו חלק בשיעבוד הגבעונים לעדה — לעולם אסור ואין לו היתר, חלק מזבח, בזמן שבית המקדש קיים — אסור, בזמן שאין בית המקדש קיים — שרי [מותר].

מתני׳ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַסָּרִיס חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְהַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ.

אמר ר' יהושע: שמעתי בשם רבותי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו, ושמעתי גם שהסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ואין לי דרך לפרש את הסתירה הזו שבין המסורות הללו.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֲפָרֵשׁ: סְרִיס אָדָם – חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר סְרִיס חַמָּה לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

אמר ר' עקיבא: אני אפרש, סריס אדם, כלומר, מי שנסתרס לאחר שנולד — חולץ וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר (שעה שהיה כשר בה). ואילו סריס חמה, שנולד כשהוא סריס — לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר, שהרי מתחילתו היה בגדר סריס, שלא היה מסוגל להוליד.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא: סְרִיס חַמָּה – חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְפוּאָה. סְרִיס אָדָם – לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה.

ר' אליעזר אומר: לא כי, אלא להיפך: סריס חמה — חולץ וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה, סריס אדם — לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא עַל בֶּן מְגוּסַת שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם סְרִיס אָדָם, וְיִבְּמוּ אֶת אִשְׁתּוֹ, לְקַיֵּים דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

העיד ר' יהושע בן בתירא על אחד ושמו בן מגוסת שהיה בירושלים והיה סריס אדם, ויבמו את אשתו, לקיים ולאשר את דברי ר' עקיבא.

הַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַיבֵּם, וְכֵן אַיְילוֹנִית לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת.

הסריס חמה לא חולץ ולא מייבם, וכן איילונית, אשה שיש בה פגם מהותי בכושר הרבייה ואינה יכולה ללדת — לא חולצת ולא מתייבמת.

הַסָּרִיס שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ – לֹא פְּסָלָהּ, בְּעָלָהּ – פְּסָלָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּעִילַת זְנוּת. וְכֵן אַיְילוֹנִית שֶׁחָלְצוּ לָהּ אַחִין – לֹא פְּסָלוּהָ, בְּעָלוּהָ – פְּסָלוּהָ, מִפְּנֵי שֶׁבְּעִילָתָהּ בְּעִילַת זְנוּת.

הסריס שחלץ ליבמתו — לא פסלה על ידי כך לכהונה, שחליצתו אינה נחשבת לחליצה. אולם אם בעלה — פסלה, ומדוע, מפני שהיא בעילת זנות. שכן ביאתו אין בה מצות ייבום ויש בה עבירה שבא על אשת אחיו. וכן איילונית שחלצו לה אחין — לא פסלוה, אבל אם בעלוה — פסלוה, מפני שבעילתה להם בעילת זנות היא.

גמ׳ מִכְּדֵי שָׁמְעִינַן לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר חַיָּיבֵי לָאוִין כְּחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת דָּמוּ – וְחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת לָאו בְּנֵי חֲלִיצָה וְיִיבּוּם נִינְהוּ!

שואלים: מכדי [הרי] שמעינן [שומעים, יודעים אנו] כי לדעת ר' עקיבא שאמר שחייבי לאוין כחייבי כריתות דמו [נחשבים] לענין תפיסת קידושין, וכל הנובע מכך, וחייבי כריתות לאו [לא] בני חליצה וייבום נינהו [הם], וכיון שסריס אדם הוא בגדר פצוע דכא, יש לגביו איסור לא תעשה שישא אשה מישראל, ואם עבר ונשא — אין נישואיו תופסים לר' עקיבא, ומדוע תיחשב איפוא חליצתו חליצה!

אֲמַר רַבִּי אַמִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא אָחִיו גִּיּוֹרֶת. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דַּאֲמַר: קְהַל גֵּרִים לָא אִקְרִי קָהָל.

אמר ר' אמי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנשא אחיו של סריס גיורת, ור' עקיבא סבר לה [סבור בזה] כשיטת ר' יוסי, שאמר כי קהל גרים לא אקרי [אינו נקרא] קהל, ולכן גם האסורים לבוא בקהל מותרים לשאת גיורת.

אִי הָכִי יַבּוּמֵי נַמִי מְיַיבֵּם! אֵין הָכִי נַמִי וְאַיְּידֵי דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חוֹלֵץ אֲמַר אִיהוּ נַמִי חוֹלֵץ.

ומקשים: אי הכי [אם כך] יבומי נמי מייבם [יוכל הסריס גם כן לייבם] את הגיורת! ומשיבים: אין הכי נמי [אמנם כן, כך הוא גם כן] ואיידי [ומתוך] שאמר ר' יהושע חולץ שלדעתו קהל גרים נקרא קהל, אמר איהו נמי [הוא גם כן] חולץ, והוא הדין שלדעתו גם מייבם.

דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא עַל בֶּן מְגוּסַת שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם סְרִיס אָדָם, וְיִבְּמוּ אֶת אִשְׁתּוֹ, לְקַיֵּים דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך הוא פירוש הדברים, דקתני [ששנה במשנתנו]: העיד ר' יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהיה בירושלים והיה סריס אדם ויבמו את אשתו לקיים ולחזק את דברי ר' עקיבא, משמע שלשיטת ר' עקיבא גם לייבם מותר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

מְתִיב רַבָּה: פְּצוּעַ דַּכָּא, וּכְרוּת שָׁפְכָה, סְרִיס אָדָם, וְהַזָּקֵן – אוֹ חוֹלְצִין אוֹ מְיַיבְּמִין. כֵּיצַד? מֵתוּ וְלָהֶם נָשִׁים, וְלָהֶם אַחִין, וְעָמְדוּ אַחִין וְעָשׂוּ מַאֲמָר בִּנְשׁוֹתֵיהֶן וְנָתְנוּ גֵּט אוֹ שֶׁחָלְצוּ – מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּ, וְאִם בָּעֲלוּ – קָנוּ.

מתיב [מקשה] רבה: ממה ששנינו: פצוע דכא, וכרות שפכה, סריס אדם, והזקן שאינם יכולים להוליד — או חולצין או מייבמין. ומבואר כיצד: מתו אלה ולהם נשים, ולהם אחין, ועמדו אחין ועשו מאמר בנשותיהן, או נתנו גט, או שחלצו — מה שעשו עשו, ואם בעלו האחים וייבמו את הנשים הללו — קנו, כפי שזה בכל יבמה.

מֵתוּ אַחִין וְעָמְדוּ הֵן וְעָשׂוּ מַאֲמָר בִּנְשׁוֹתֵיהֶן וְנָתְנוּ גֵּט אוֹ חָלְצוּ – מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּ, וְאִם בָּעֲלוּ – קָנוּ, וְאָסוּר לְקַיְּימָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יָבֹא פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה׳״. אַלְמָא בַּקָּהָל עָסְקִינַן!

ואם מתו אחין של אלו, ועמדו הן ועשו מאמר בנשותיהן של האחים, או נתנו גט או חלצו — מה שעשו עשו. ואם בעלו וייבמו את נשותיהם של האחים שמתו — קנו, ואסור להם לקיימן, משום שנאמר: "לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב), אלמא [מכאן] שבתוך קהל ה' עסקינן [אנו עוסקים] שיש בהם איסור זה, ולא בגרים!

אֶלָּא אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה לוֹ וּלְבַסּוֹף נִפְצַע.

אלא אמר רבה: יש לפרש את המשנה כגון שנפלה לו לאדם יבמה, ולבסוף נפצע ונסתרס, שמתחילה חלה עליו מצות ייבום, ולפיכך חולצת.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְלֵיתֵי אִיסּוּר פְּצוּעַ וְנִידְחֵי עֲשֵׂה דְּיִיבּוּם! מִי לָא תְּנַן, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מֵיאֲנָה – מֵיאֲנָה,

אמר ליה [לו] אביי: אם כן ליתי [שיבוא] איסור פצוע דכא ונידחי [וידחה] את העשה של ייבום! מי לא תנן [האם לא שנינו במשנה] בכגון זה, רבן גמליאל אומר: שני אחים נשואים לשתי אחיות ואחת מהן קטנה שהשיאוה אחיה, שאין נישואיה מדברי תורה, ומת הנשוי לגדולה, אם מיאנה הקטנה בבעלה — מיאנה, ובטלו נישואיה, ומייבם את אחותה,

וְאִם לָאו – תַּמְתִּין עַד שֶׁתַּגְדִּיל, וְתֵצֵא הַלֵּזוּ מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. אַלְמָא: אָתֵי אִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה וְדָחֵי, הָכָא נַמִי נֵיתֵי אִיסּוּר פָּצוּעַ וְנִידְחֵי!

ואם לאו [לא] — תמתין הקטנה, ולא יבעל אותה עד שתגדיל, שהרי היא אסורה משום אחות זקוקתו, ואז תצא הלזו, האחרת, משום אחות אשה. אלמא, אתי [מכאן שבא] איסור אחות אשה ודחי [ודוחה] את מצות הייבום שחלה עליו קודם. הכא נמי [כאן גם כן] ניתי [יבוא] איסור פצוע דכא, ונידחי [וידחה] את חיוב הייבום!

אֶלָּא אֲמַר רַב יוֹסֵף: הַאי תַּנָּא – הַךְ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דַּאֲמַר: מֵחַיָּיבֵי לָאוִין דִּשְׁאֵר הָוֵי מַמְזֵר, מֵחַיָּיבֵי לָאוִין גְּרֵידֵי – לָא הָוֵי מַמְזֵר.

אלא אמר רב יוסף: שיטת האי תנא [תנא זה] של משנתנו — שיטת הך תנא דבי [תנא זה של בית מדרשו] של ר' עקיבא היא. שאמר: רק מחייבי לאוין של שאר (שיש בהם צד של קירבת משפחה) הוי [הריהו] ממזר, מחייבי לאוין גרידי [סתם] לא הוי [אינו] ממזר, ויש איפוא תפיסת נישואין גם לסריס ויכול לחלוץ.

אִיקְרֵי כָּאן ״לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם״ וְהָא לָאו בַּר הָכִי הוּא!

לגופה של ההלכה שואלים: מדוע חלה בכלל על הסריס מצות ייבום, איקרי [אקרא] כאן את האמור בפרשת ייבום "להקים לאחיו שם" (שם כה, ז), והא לאו בר הכי [וזה אינו יכול לעשות כן] עכשיו, גם אם היתה לו קודם שעת הכושר, ומה מקום לדין ייבום כזה?

אֲמַר רָבָא: אִם כֵּן אֵין לְךָ אִשָּׁה שֶׁכְּשֵׁרָה לְיָבָם שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בַּעֲלָהּ סְרִיס חַמָּה שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם לְמִיתָתוֹ.

אמר רבא: אם כן, שאתה אומר שכל שאינו ראוי להוליד אין מצות ייבום חלה עליו, גם אם היתה לו שעת הכושר מקודם, אם כן אין לך אשה שכשרה ליבם, שגם אם מת בעלה בדרך הטבע, מן הנמנע שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו, שוודאי באותה שעה לא היה מסוגל להוליד והריהו איפוא כסריס, ולא חלה כלל מצות ייבום! אלא ודאי, כיון שהיתה לו שעת הכושר לפני כן — נחשב הוא ראוי.

לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פֵּירוּקָא דְּרָבָא פִּירְכָא הִיא!

ומעירים: לשיטת ר' אליעזר במשנה שסריס אדם אינו חולץ, ואינו מתקשר בנישואין גם אם היתה לו קודם שעת הכושר, פירוקא [התירוץ] של רבא שמוכיח מכל אדם שסמוך למותו הרי הוא כסריס, פירכא [קושיה] היא!

הָתָם כְּחִישׁוּתָא דְּאַתְחִילָּה בֵּיהּ.

ומשיבים: ר' אליעזר סבור כי אין אדם סמוך למיתה נחשב לסריס, ומה שאינו מסוגל להוליד אז הוא כי התם כחישותא דאתחילה ביה [שם, חולשה שהתחילה בו] סמוך למותו, שאינו מסוגל לבוא על אשה, אבל אין זה פגם בכושר ההולדה שלו.

הֵיכִי דָּמֵי סְרִיס חַמָּה? אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל

ובבירור הדברים למעשה שואלים: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] סריס חמה? אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: כל