וְהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא רוּבּוֹ, אֲבָל כּוּלּוֹ – חוֹצֵץ! שָׁאנֵי עוּבָּר דְּהַיְינוּ רְבִיתֵיהּ.

והא [והרי] אמר רב כהנא: לא שנו שאם אין מקפיד עליו אינו חוצץ אלא כשמכוסה רובו, אבל אם מכוסה כולו — חוצץ מדין תורה, אפילו אם אינו מקפיד! ומשיבים: שאני [שונה] עובר דהיינו רביתיה [שזהו טבע גידולו], שמאחר וזהו מקום גידולו, אין לומר שרחם אמו מהווה חציצה עבורו, ולכן נחשב לו כאילו הוא עצמו טבל.

כִּי אֲתָא רָבִינָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בָּאוּמּוֹת – הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר, נִתְגַּיְירוּ – הַלֵּךְ אַחַר פָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. ״בָּאוּמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר״ – כִּדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְאֶחָד מִן הָאוּמּוֹת שֶׁבָּא עַל הַכְּנַעֲנִית וְהוֹלִיד בֵּן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד – שֶׁנֶּאֱמַר ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְּנוּ״.

כי אתא [כאשר בא] רבינא מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: לענין יוחסין, באומות, בעודם גויים, הלך אחר הזכר, ואם נישאו לאחר שנתגיירו — הלך אחר הפגום שבשניהם. ומסבירים: באומות הלך אחר הזכר — כדתניא [כמו ששנינו בברייתא]: מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד ואיננו קרוי כנעני שאסור לקיימו בארץ — שנאמר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" (ויקרא כה, מה).

יָכוֹל אֲפִילּוּ אֶחָד מִן הַכְּנַעֲנִים שֶׁבָּא עַל אַחַת מִן הָאוּמּוֹת וְהוֹלִיד בֵּן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר הוֹלִידוֹ בְּאַרְצְכֶם״ – מִן הַנּוֹלָדִים בְּאַרְצְכֶם, וְלֹא מִן הַגָּרִים בְּאַרְצְכֶם.

יכול אפילו אחד מן הכנענים שבא על אחת מן האומות והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: "אשר הולידו בארצכם" (שם), לומר: מן הנולדים בארצכם, שאמם ודאי כנענית, שכן מדרך האשה שלא לצאת ממקומה, ואם נולד בארץ ודאי שאמו היא הכנענית ומותר לקנותו, ולא מן הגרים בארצכם, כלומר, לא מבני הכנענים שנולדו בחוץ לארץ (ואמם מן האומות ואינה כנענית, שאם היתה כנענית לא היתה יוצאת ממקומה) והיו גרים בארץ, שבאו לגור בארץ אצל אביהם, שאותם אסור להחזיק אפילו כעבדים מכיון שמתייחסים אחרי אביהם הכנעני. שמסתבר שלא בא הכתוב לאסור אלא את זה שאביו כנעני.

״נִתְגַּיְירוּ, הַלֵּךְ אַחַר פָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם״. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּמִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית – מַאי פָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם אִית בָּהּ? עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית! אֶלָּא בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית, אִי זָכָר הָוֵי – שַׁדְיֵיהּ בָּתַר עַמּוֹנִי, אִי נְקֵבָה הָוֵי – שַׁדְיָיהּ בָּתַר מִצְרִית.

שנינו שאם נתגיירו הלך אחר פגום שבשניהם. ושואלים: במאי [במה, באיזה מקרה מדובר כאן]? אילימא [אם תאמר] במצרי שנשא עמונית — מאי [מה] פגום שבשניהם אית [יש] בה? שכיון שההלכה היא עמוני ולא עמונית הרי היא איננה פגומה כלל! אלא מדובר בעמוני שנשא מצרית. ואז, אי [אם] הילד זכר הוי [הוא] — שדייה בתר [הטל אותו אחר] אביו העמוני, וייחשב כעמוני ופסול לבוא בקהל לעולם, אי [אם] נקבה הוי [היא] — שדייה בתר [הטל אותה אחר] המצרית ותיחשב כמצרית שניה.

מתני׳ מַמְזֵרִין וּנְתִינִין אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת.

ממזרין ונתינין (בני הגבעונים שנתגיירו בזמן יהושע) אסורין לבוא בקהל, ואיסורן איסור עולם לכל דורותיהם, אחד זכרים ואחד נקבות.

גמ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַמְזֶרֶת, לְאַחַר עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מוּתֶּרֶת. יָלֵיף עֲשִׂירִי עֲשִׂירִי מֵעַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, מַה לְּהַלָּן נְקֵבוֹת מוּתָּרוֹת – אַף כָּאן נְקֵבוֹת מוּתָּרוֹת.

אמר ריש לקיש: ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת. כיצד? יליף [לומד] "עשירי" "עשירי" בגזירה שווה מעמוני ומואבי, שנאמר בממזר: "לא יבוא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'" (דברים כג, ג), ונאמר בעמוני ומואבי: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה'" (שם ד), וכך הוא לומד: מה להלן בעמוני ומואבי נקבות מותרות — אף כאן נקבות מותרות.

אִי, מַה לְּהַלָּן מִיָּד אַף כָּאן מִיָּד! כִּי אַהֲנֵי גְּזֵירָה שָׁוָה – מֵעֲשִׂירִי וְאֵילָךְ.

ומקשים: אי [או] מה להלן בעמוני, הנקבות מותרות מיד, אף כאן בממזר יהיו מותרות מיד! ומשיבים: כי אהני [כאשר הועילה] הגזירה שוה, הרי זה מדור עשירי ואילך.

וְהָאֲנַן תְּנַן: מַמְזֵרִים וּנְתִינִין אֲסוּרִין וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת! לָא קַשְׁיָא, הָא – כְּמַאן דְּאָמַר דּוֹן מִינָּהּ וּמִינָּהּ,

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ממזרים ונתינין אסורין, ואיסורן איסור עולם, אחד זכרים ואחד נקבות! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] לריש לקיש, משום שהוא סבור שיש מחלוקת בדבר; הא [זה] דברי ריש לקיש, כמאן דאמר דון מינה ומינה [כדעת מי שאומר למד ממנה וממנה], כלומר, כאשר למדים דבר מדבר בגזירה שווה אין זה מוגבל רק לפרט אחד, אלא ממשיכים להשוות את שני הנושאים ככל האפשר גם בצדדים אחרים. וכן כאן, אף שעיקר הגזירה־שווה היתה לאסור ממזר איסור עולם, אולם ממשיכים עוד ולומדים היתר הנקיבה לאחר עשרה דורות.

הָא כְּמַאן דְּאָמַר דּוֹן מִינָּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרָא.

הא כמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא [זה, משנתנו, כמי שאומר למד ממנה והעמד במקומה], ולכן אפשר ללמוד דבר חדש רק למקומו, לענין מוגדר אחד, ואין ללמוד ממנו לענין אחר.

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַמְזֶרֶת לְאַחַר עֲשָׂרָה דָּרֵי מַהוּ? אָמַר לָהֶם: מִי יִתֵּן לִי דּוֹר שְׁלִישִׁי וַאֲטָהֲרֶנּוּ. אַלְמָא קָסָבַר מַמְזְרָא לָא חַיֵּי, וְכֵן אֲמַר רַב הוּנָא: מַמְזְרָא לָא חַיֵּי,

מובא כי שאלו את ר' אליעזר: ממזרת לאחר עשרה דרי [דורות] מהו דינה? אמר להם: מי יתן לי דור שלישי לממזרים, ואטהרנו, כלומר, שאין הדבר שייך. ומעירים: אלמא קסבר ממזרא לא חיי [מכאן שסבור הוא שממזר איננו חי], שמשמים גורמים לו שימות, ולכן אין שאלה זו מעשית. וכן אמר רב הונא: ממזרא לא חיי [ממזר אינו חי].

וְהָא אֲנַן תְּנַן: מַמְזֵרִין אֲסוּרִין וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם! אֲמַר רַבִּי זֵירָא: לְדִידִי מְפָרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: דִּידִיעַ – חַיֵּי, דְּלָא יְדִיעַ – לָא חַיֵּי. דִּידִיעַ וְלָא יְדִיעַ – עַד תְּלָתָא דָּרֵי חַיֵּי, טְפֵי לָא חַיֵּי.

ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ממזרין אסורין ואיסורן איסור עולם וכיצד יתכן הדבר אם אינו חי עד שיהיו ממנו אפילו שלושה דורות! אמר ר' זירא: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מאת רב יהודה: דידיע [מי שידוע כממזר] — חיי [חי] הוא, כיון שאין חשש שיתערבו בו, ואולם זה דלא ידיע [שאינו ידוע] — לא חיי [אינו חי], אלא משמים ממיתים אותו כדי שלא יתערבו בו. דידיע ולא ידיע [שידוע ואינו ידוע בבירור] אם ממזר הוא — עד תלתא דרי חיי [שלושה דורות חי], טפי [יותר מזה] — לא חיי [אינו חי].

הַהוּא דְּהָוֵי בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי, אַכְרֵיז עֲלֵיהּ דְּמַמְזְרָא הֲוָה. בָּכֵי וְאָזֵיל. אֲמַר לֵיהּ: חַיִּים נָתַתִּי לְךָ.

מסופר: ההוא דהוי בשבבותיה [אדם אחד שהיה בשכנותו] של ר' אמי ולאחר בירור אכריז עליה דממזרא הוה [הכריז עליו שממזר הוא]. בכי ואזיל [היה בוכה והולך], אמר ליה [לו] ר' אמי: אין לך להצטער כל כך, שיש בכך גם יתרון כי חיים נתתי לך, שהרי כפי שהסברנו כאשר הממזר מפורסם הוא יכול לחיות.

אָמַר רַב חָנָא בַּר אַדָּא: נְתִינִים – דָּוִד גָּזַר עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעוֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה״ וגו׳.

אמר רב חנא בר אדא: נתינים — דוד המלך הוא שגזר עליהם שיהיו פסולים לבוא בקהל, שנאמר: "ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם והגבענים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמורי

מַאי טַעֲמָא גָּזַר עֲלַיְיהוּ – דִּכְתִיב ״וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָּוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה״. שָׁנָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה יֵשׁ בָּכֶם דִּכְתִיב ״וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם…וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מְטַר״ וגו׳ – בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ.

"(שמואל ב' כא, ב), שאפשר ללמוד מכאן שדוד הוא שקבע שאינם כבני ישראל, ולא יבואו בקהל ישראל, למרות שהתגיירו. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] גזר עלייהו [עליהם]? כדי להסביר את הדבר מביאים את כל השתלשלות הדברים. דכתיב [שנאמר]: "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה" (שם כא, א). שנה ראשונה אמר להם דוד לבני ישראל: שמא עובדי עבודה זרה יש בכם, וחטא זה הוא שגורם לעצירת גשמים, דכתיב [שנאמר]: "ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו'" (דברים יא, טז-יז). בדקו, ולא מצאו עוברי עבירה זו.

שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא עוֹבְרֵי עֲבֵירָה יֵשׁ בָּכֶם, דִּכְתִיב ״וַיִּמָּנְעוּ רְבִיבִים וּמַלְקוֹשׁ לֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ״ וגו׳ – בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ.

שנה שניה שלא ירדו גשמים אמר להם: שמא עוברי עבירה בזנות יש בכם, דכתיב [שנאמר]: "וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם" (ירמיהו ג, ג) מלמד שבגלל זנות יש עצירת גשמים. בדקו, ולא מצאו.

שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים יֵשׁ בָּכֶם וְאֵין נוֹתְנִין, דִּכְתִיב ״נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר״ – בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ.

שנה שלישית אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם, שמפרסמים ברבים שהם נותנים צדקה ובאמת אין נותנין, דכתיב [שנאמר]: "נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה, יד), שמכלל זה נלמד גם שהמתהלל במתת שקר גורם שלא יהיה גשם. בדקו, ולא מצאו.

אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי, מִיָּד – ״וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה׳״ מַאי הִיא? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁשָּׁאַל בָּאוּרִים וְתוּמִים.

כיון שבדקו בכל ישראל אותם דברים שגורמים לעצירת גשם ולא מצאו, אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, מיד: "ויבקש דוד את פני ה'" (שמואל ב' כא, א). ושואלים מאי היא [מה הוא] כיצד עשה זאת? אמר ריש לקיש: ששאל באורים ותומים.

מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ״פְּנֵי״ ״פְּנֵי״, כְּתִיב הָכָא ״וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה׳״ וּכְתִיב הָתָם ״וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה׳״.

שואלים: מאי משמע [מה המשמעות], איך משתמע הדבר מהכתוב שמדובר באורים ותומים? אמר ר' אלעזר: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "פני" "פני". כתיב הכא [נאמר כאן]: "ויבקש דוד את פני ה'" וכתיב התם [ונאמר שם]: "ושאל לו במשפט האורים לפני ה'" (במדבר כז, כא), משמע שזה הוא הקרוי "לפני ה'".

״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית הַגִּבְעוֹנִים״. ״אֶל שָׁאוּל״ – שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה, ״וְאֶל בֵּית הַדָּמִים״ – ״עַל אֲשֶׁר הֵמִית הַגִּבְעוֹנִים״. וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בְּשָׁאוּל שֶׁהֵמִית הַגִּבְעוֹנִים? אֶלָּא, מִתּוֹךְ שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִין לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֲרָגָן.

בהמשך אותו ענין נאמר: "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים" (שמואל ב' כא, א), ומסבירים: "אל שאול" — שנענשו ישראל על שלא נספד כהלכה, "ואל בית הדמים" — "על אשר המית את הגבענים", ותוהים: וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים? ומסבירים: אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו הכהנים מספיקין להם, לגבעונים, מים ומזון בשכר עבודתם, מעלה (מחשיב) עליו הכתוב כאילו הוא עצמו הרגן.

קָא תָּבַע אֶל שָׁאוּל שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה וְקָא תָּבַע עַל אֲשֶׁר הֵמִית הַגִּבְעוֹנִים?! אִין, דַּאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״בַּקְּשׁוּ אֶת ה׳ כָּל עַנְוֵי אָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ״, בַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ – שָׁם פָּעָלוֹ,

ותוהים: קא תבע [תובע] הקדוש ברוך הוא מצד אחד אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע [ותובע] מצד שני על אשר המית הגבעונים ונענשים על חטאיו?! ומשיבים: אין [כן] הוא, וכך צריך להיות, שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו" (צפניה ב, ג), באשר משפטו לדין ולחובה — שם פעלו להזכיר את פעלו הטוב של האדם.

אֲמַר דָּוִד: שָׁאוּל נְפַקוּ לְהוּ

אמר דוד: לגבי הספדו של שאול, נפקו להו [יצאו להם כבר]