הָא לָא צְרִיכָא לֵיהּ.

הא לא צריכא ליה [וזו, בת פרעה, אינה צריכה לו], שהרי היא עצמה בת מלך, ולכן אין לפקפק בגיורה.

[וְתֵיפּוֹק לֵיהּ] דְּהָא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה הִיא! וְכִי תֵּימָא: הָנָךְ אָזְלֵי לְעָלְמָא וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ –

ומקשים מצד אחר: ותיפוק ליה [ותצא לו] סיבה אחרת לאיסורה של בת פרעה — דהא [שהרי] מצרית ראשונה היא, שגם אם נתגיירה, דור ראשון של מצריים היא, ואסורה לבוא בקהל ה'! וכי תימא [ואם תאמר]: הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו [אלה שגזרה בהם התורה כבר הלכו להם לכל העולם, ואלה שנמצאים במצרים אחרים הם],

וְהָא תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִנְיָמִין גֵּר מִצְרִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר: אֲנִי מִצְרִי רִאשׁוֹן, וְנָשָׂאתִי מִצְרִית רִאשׁוֹנָה. אַשִּׂיא לִבְנִי מִצְרִית שְׁנִיָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בֶּן בְּנִי רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל.

והא תניא [והרי שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: מנימין גר מצרי, היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא, אמר: לאחר שהתגיירתי אני מצרי ראשון, ונשאתי גיורת שהיא מצרית ראשונה, אשיא לבני שהוא מצרי שני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל, משמע: אפילו בזמן המשנה המצריים אסורים!

אֲמַר רַב פַּפָּא: אֲנַן מִשְּׁלֹמֹה לֵיקוּ וְנֵתִיב? שְׁלֹמֹה לָא נָסֵיב מִידֵי דִּכְתִיב בֵּיהּ ״מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבוֹאוּ בָּהֶם וְהֵם לֹא יָבוֹאוּ בָּכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה״. אֶלָּא קַשְׁיָא ״וַיִּתְחַתֵּן״!

אמר רב פפא: אנן [אנו] משלמה ליקו ונתיב [נקום ונקשה]? שלמה לא נסיב מידי [נשא דבר], דכתיב ביה [שנאמר בו]: "מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם, בהם דבק שלמה לאהבה" (מלכים א' יא, ב), וכיון שהיו לשלמה נשים אסורות אחרות אין להקשות בענין בת פרעה, ובאמת, לא היו אלה נישואים בעלי תוקף כלל. אלא קשיא [קשה] הלשון "ויתחתן" האמורה בבת פרעה!

מִתּוֹךְ אַהֲבָה יְתֵירָה שֶׁאֲהֵבָהּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נִתְחַתֵּן בָּהּ.

ומשיבים: מתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה בנישואים שתופסים, אבל באמת לא היו אלה כלל נישואים תקפים.

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: וְהָא אֲנַן תְּנַן פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה – מוּתָּרִים בְּגִיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת, הָא בִּנְתִינָה אֲסִירֵי!

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: פצוע דכא וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת, ונדייק: הא [הרי] בנתינה — אסירי [אסורים]! אם כן יש כאן סתירה לברייתא המתירה פצוע דכא בנתינה!

אָמַר לֵיהּ: וְלִיטַעֲמִיךְ, אֵימָא סֵיפָא: וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלָּבֹא בַּקָּהָל הָא בִּנְתִינָה – שָׁרוּ. אֶלָּא, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.

אמר ליה [לו]: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מדייק כך, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], ששנינו: ואינן אסורין אלא מלבא בקהל ונדייק להיפך: הא [הרי] בנתינה שרו [מותר], שאינה נקראת "קהל ה'"! אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין לשמוע, להסיק, ממנה] בדרך דיוק, ואין לנו אלא הלכה שלמדנו במפורש.

מתני׳ עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִים, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם, אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם מוּתָּרוֹת מִיָּד.

עמוני ומואבי שנתגיירו — אסורים לבוא בקהל, ואיסורן איסור עולם לכל הדורות אחריהם, אבל נקבותיהם גם אם הן עצמן התגיירו — מותרות מיד.

מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִיסּוּר עוֹלָם – הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד, מָקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת – אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד?

מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות. ר' שמעון מתיר את הנקבות של מצרי ואדומי מיד. אמר ר' שמעון: קל וחומר הדברים; ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם בעמונים ומואבים — התיר את הנקבות מיד, מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות — אינו דין שנתיר את הנקבות מיד?

אָמְרוּ לוֹ: אִם הֲלָכָה – נְקַבֵּל, וְאִם לְדִין – יֵשׁ תְּשׁוּבָה, אָמַר לָהֶם: לֹא כִּי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר.

אמרו לו: אם הלכה אתה מוסר, ששמעת כך — נקבל ממך, ואם לדין, שאתה רוצה רק לדון מקל וחומר — יש תשובה לקל וחומר זה. אמר להם: לא כי, אף אם אני דן קל וחומר, אינני מסכים לטענתכם שיש לכם תשובה לפורכו, אבל מכל מקום הלכה אני אומר ולא קל וחומר.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא ״וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יוֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר, אַבְנֵר, וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדַעְתִּי״. וְלָא יָדַע לֵיהּ? וְהָכְתִיב ״וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נוֹשֵׂא כֵלִים״! אֶלָּא: אַאֲבוּהּ קָא מַשְׁאִיל.

מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שעמונית ומואבית מותרות? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי" (שמואל א', יז, נה), ויש לתמוה: וכי לא ידע, לא הכיר, ליה [אותו]? והכתיב [והרי נאמר] קודם לכן שדוד ניגן אצל שאול "ויאהבהו מאד ויהי לו נשא כלים" (שם טז, כא)! אלא תאמר כי אאבוה קא משאיל [על אביו של דוד היה שואל].

וְאָבִיו לָא יָדַע לֵיהּ? וְהָכְתִיב ״וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים״. וְאָמַר רַב וְאִיתֵימָא רַבִּי אַבָּא: זֶה יִשַּׁי אֲבִי דָּוִד שֶׁנִּכְנַס בְּאוּכְלוּסָא וְיָצָא בְּאוּכְלוּסָא!

ומוסיפים לתמוה: וכי את אביו של דוד לא ידע, לא הכיר, ליה [אותו]? והכתיב [והרי נאמר] על ישי אבי דוד: "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים" (שם יז, יב) ואמר רב ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבא: זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא [בקהל גדול] ויצא באוכלוסא, שאיש גדול וחשוב היה, ובודאי ידעו הכל מי הוא!

הָכִי קָאָמַר שָׁאוּל: אִי מִפֶּרֶץ אָתֵי, אִי מִזֶּרַח אָתֵי? אִי מִפֶּרֶץ אָתֵי – מַלְכָּא הָוֵי, שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת דֶּרֶךְ וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ, אִי מִזֶּרַח אָתֵי – חֲשִׁיבָא בְּעָלְמָא הָוֵי.

אלא הכי קאמר [כך אמר] שאול, שרצה לברר את פרטי היחוס של דוד אי [אם] מבני פרץ אתי [הוא בא] אי [אם] מבני זרח אתי [הוא בא]. ומדוע חשובה ידיעה זו? — אי [אם] מבני פרץ אתי [הוא בא] — מלכא הוי [מלך יהיה], לפי שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו, ונרמז הדבר בשם "פרץ". ואי [ואם] מבני זרח אתי [הוא בא] — חשיבא בעלמא הוי [איש חשוב בלבד יהיה] אך לא מלך.

מַאי טַעֲמָא אֲמַר לֵיהּ שְׁאַל עֲלֵיהּ? דִּכְתִיב ״וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו״ – כְּמִדָּתוֹ, וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשָׁאוּל ״מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעָם״. אָמַר לֵיהּ דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי: עַד שֶׁאַתָּה מַשְׁאִיל עָלָיו אִם הָגוּן הוּא לְמַלְכוּת אִם לָאו, שְׁאַל עָלָיו אִם רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל אִם לָאו. מַאי טַעֲמָא – דְּקָאָתֵי מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אמר ליה [לו] שאול לאבנר שאל עליה [עליו] — דכתיב [שנאמר]: "וילבש שאול את דוד מדיו" (שם יז, לח) ומשמעו שהיו כמדתו של דוד. וכתיב ביה [ונאמר בו] בשאול "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (שם ט, ב) וכיון שראה שדוד דומה לו, והבגדים מתאימים לו, התחיל לחשוש שמא הוא המיועד למלוכה, ולכן שאל. אמר ליה [לו] דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו (שואל אודותיו) אם הגון הוא למלכות אם לאו [לא], שאל עליו אם בכלל ראוי הוא לבא בקהל אם לאו [לא]. מאי טעמא [מה טעם] לפקפוק זה? — דקאתי [שהוא בא] מרות המואביה, והמואבים פסולים מלבוא בקהל לעולם.

אָמַר לֵיהּ אַבְנֵר: תָּנֵינָא, ״עַמּוֹנִי״ וְלֹא עַמּוֹנִית ״מוֹאָבִי״ וְלֹא מוֹאָבִית. אֶלָּא מֵעַתָּה ״מַמְזֵר״ וְלֹא מַמְזֶרֶת! ״מַמְזֵר״ כְּתִיב, מוּם זָר.

אמר ליה [לו] אבנר: תנינא [הלא שנינו]: עמוני — ולא עמונית, מואבי — ולא מואבית. אמר לו: אלא מעתה תפרש כמו כן שמה שנאמר "ממזר" הכוונה ולא ממזרת? אמר לו: "ממזר" כתיב [נאמר], שאיננו שם עצם אלא שם תואר, וכוונתו מום זר, מי שיש בו מום הבא מחמת פריצת גדר ערוה, ולכן שם התואר הזה כולל זכרים ונקבות כאחד.

״מִצְרִי״ וְלֹא מִצְרִית! שָׁאנֵי הָכָא דִּמְפָרַשׁ טַעֲמָא דִּקְרָא: ״עַל אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״ – דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְקַדֵּם, וְלֹא דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְקַדֵּם. הָיָה לָהֶם לְקַדֵּם אֲנָשִׁים לִקְרַאת אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לִקְרַאת נָשִׁים! אִישְׁתִּיק.

אמר לו: אם כן, תאמר גם: "מצרי" ולא מצרית! ענה לו: שאני הכא דמפרש טעמא דקרא [שונה כאן שמפורש טעם הכתוב] באיסור העמונים: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ה), וכיון שדרכו של איש לצאת החוצה לקדם אורחים, ולא דרכה של אשה לקדם, משום כך לא היתה סיבה לאסור את הנשים. ענה לו: היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים! אישתיק [שתק] אבנר, שלא ידע מה להשיב לקושיה זו.

מִיָּד: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם״. הָתָם קָרֵי לֵיהּ ״נַעַר״, הָכָא קָרֵי לֵיהּ ״עֶלֶם״, הָכִי קָא אָמַר לֵיהּ: הֲלָכָה נִתְעַלְּמָה מִמְּךָ, צֵא וּשְׁאַל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, שָׁאַל, אָמְרוּ לֵיהּ: ״עַמּוֹנִי״ וְלֹא עַמּוֹנִית, ״מוֹאָבִי״ וְלֹא מוֹאָבִית.

מיד: "ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם" (שמואל א' יז, נו), ומעירים: התם קרי ליה [שם בפסוק קודם קורא לו] "נער", ואילו הכא קרי ליה [כאן קורא לו] "עלם" ושינוי הלשון בא לרמז — הכי קא אמר ליה [כך אמר לו] לדואג: הלכה נתעלמה ("העלם") ממך ואין אתה יודע מה הדין — צא ושאל בבית המדרש. הלך לבית המדרש ושאל, אמרו ליה [לו] הלכה היא: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.