וְחַרְזֵיהּ סִילְוָא בְּבֵיצִים, וּנְפַק מִינֵּיהּ כְּחוּט דְּמוּגְלָא, וְאוֹלֵיד. הָא שָׁלַח שְׁמוּאֵל לְקַמֵּיהּ דְּרַב, וַאֲמַר לֵיהּ: צֵא וְחַזֵּר עַל בָּנָיו מֵאַיִן הֵם.

וחרזיה סילוא [ונקבו קוץ מן הדקל] בביצים, ונפק מיניה [ויצא ממנו] כחוט דמוגלא [של מוגלה], שבקע הקוץ עד לתוך האשך, ואוליד [והוליד] בנים! ומשיבים: הא [הרי] שלח שמואל מקרה זה לקמיה [לפני] רב ואמר ליה [לו]: צא חזר (חפש) על בניו מאין הם, שלא האמין שאיש זה מסוגל להוליד, והבנים האלה הם בניו, אלא ודאי זנתה אשתו, והבנים הם מאחר.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: פְּצוּעַ דַּכָּא בִּידֵי שָׁמַיִם כָּשֵׁר. אֲמַר רָבָא: הַיְינוּ דְּקָרֵינַן ״פְּצוּעַ״ וְלָא קָרֵינַן ״הַפָּצוּעַ״.

אמר רב יהודה אמר שמואל: פצוע דכא בידי שמים (מחמת מחלה) כשר. אמר רבא: היינו דקרינן [זהו שאנו קוראים בכתוב] "פצוע" ולא קרינן [ואין אנו קוראים] "הפצוע", ש"הפצוע" משמעו כל מי שיש בו מום זה מלידה, ואילו "פצוע דכא" משמעו רק המקרה המסויים של פציעה ממש.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: נֶאֱמַר ״לֹא יָבֹא פְּצוּעַ״ וְנֶאֱמַר ״לֹא יָבֹא מַמְזֵר״ מַה לְּהַלָּן בִּידֵי אָדָם – אַף כָּאן בִּידֵי אָדָם.

במתניתא תנא [בברייתא שנה] מעין זה, נאמר: "לא יבא פצוע דכה" (דברים כג, ב) ונאמר סמוך לזה "לא יבא ממזר" (שם ג), מה להלן בממזר — הרי הוא מום שנוצר בידי אדם (הוריו שחטאו), אף כאן פצוע דכא הוא בידי אדם.

אָמַר רָבָא: פָּצוּעַ בְּכוּלָּן, דַּךְ בְּכוּלָּן, כָּרוּת בְּכוּלָּן. פָּצוּעַ בְּכוּלָּן – בֵּין שֶׁנִּפְצַע הַגִּיד, בֵּין שֶׁנִּפְצְעוּ בֵּיצִים, בֵּין שֶׁנִּפְצְעוּ חוּטֵי בֵּיצִים. דַּךְ בְּכוּלָּן – בֵּין שֶׁנִּידָּךְ הַגִּיד, בֵּין שֶׁנִּידְּכוּ בֵּיצִים, בֵּין שֶׁנִּידְּכוּ חוּטֵי בֵּיצִים. כָּרוּת [בְּכוּלָּן] – בֵּין שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד, בֵּין שֶׁנִּכְרְתוּ בֵּיצִים, בֵּין שֶׁנִּכְרְתוּ חוּטֵי בֵּיצִים.

אמר רבא: פצוע הוא בכולן, הן בביצים הן בגיד, דך (שנמעך) — בכולן, כרות — הרי הוא בכולן. ומפרט: פצוע בכולן; בין שנפצע הגיד, בין שנפצעו ביצים, בין שנפצעו חוטי ביצים (צינורות הזרע). וכן דך בכולן; בין שנידך הגיד, בין שנידכו ביצים, בין שנידכו חוטי ביצים. כרות בכולן — בין שנכרת הגיד, בין שנכרתו ביצים, בין שנכרתו חוטי ביצים.

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: מִמַּאי דְּהַאי פְּצוּעַ דַּכָּא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם? אֵימָא מֵרֹאשׁוֹ! אֲמַר לֵיהּ: מִדְּלָא מָנָה בֵּיהּ דּוֹרוֹת, שְׁמַע מִינָּהּ – בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.

אמר ליה [לו] ההוא מרבנן [אחד החכמים] לרבא: ממאי דהאי [ממה, מניין יודעים אנו, שזה] פצוע דכא הוא באותו מקום, באבר המין? אימא [אמור] שפצוע מראשו? אמר ליה [לו]: מכיון שלא מנה ביה [בו] דורות, כמה דורות אסורים לבוא בקהל ממנו (כמו שאמרה התורה בעמוני מואבי וממזר), שמע מינה [למד מכאן] כי המובן הוא באותו מקום, שזהו פגם הגורם שלא יהיה מסוגל להוליד ולכן אין לו דורות היוצאים ממנו.

וְדִלְמָא הַאי דְּלָא מָנָה בּוֹ דּוֹרוֹת – דְּאִיהוּ הוּא דְּאָסוּר, בְּרֵיהּ וּבַר בְּרֵיהּ – כָּשֵׁר?

ושואלים: ודלמא האי [זה] שלא מנה בו דורות הוא מטעם הלכתי: דאיהו [שהוא] הוא שאסור, ואולם בריה ובר בריה [בנו ובן בנו] כשר?

דּוּמְיָא דִּכְרוּת שָׁפְכָה, מַה כְּרוּת שָׁפְכָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם – אַף הַאי נַמִי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.

ומשיבים, שהלימוד בדרך אחרת: דומיא [בדומה] לכרות שפכה, מה כרות שפכה — באותו מקום, שממנו נשפך הזרע אף האי נמי [אף זה, פצוע דכא, גם כן] באותו מקום.

וּכְרוּת שָׁפְכָה גּוּפֵיהּ, מִמַּאי דִּבְאוֹתוֹ מָקוֹם הוּא? אֵימָא מִשִּׂפְתֵיהּ! ״שָׁפְכָה״ כְּתִיב, בְּמָקוֹם שֶׁשּׁוֹפֵךְ.

ושואלים: וכרות שפכה גופיה [עצמו] ממאי [ממה] יודע אתה שפגם באותו מקום הוא? אימא משפתיה [אמור משפתיו] שהרי גם משם נשפך רוק! ומשיבים: "שפכה" כתיב [נאמר] — במקום ששופך (שותת) ולא שיוצא בזריקה.

וְאֵימָא מֵחוֹטְמוֹ! מִי כְּתִיב ״בִּשְׁפוֹךְ״ ״כְּרוּת שָׁפְכָה״ כְּתִיב, מִי שֶׁעַל יְדֵי כְּרִיתָה שׁוֹפֵךְ, שֶׁלֹּא עַל יְדֵי כְּרִיתָה אֵינוֹ שׁוֹפֵךְ, אֶלָּא מְקַלֵּחַ, לְאַפּוּקֵי הַאי דְּאִידִי וְאִידִי שׁוֹפֵךְ הוּא.

ומקשים: ואימא [ואמור] מחוטמו? ומשיבים: מי כתיב [האם נאמר] "בשפוך" במקום שלעיתים שופך בלי כריתה? "כרות שפכה" כתיב [נאמר] מי שעל ידי כריתה שופך, אבל שלא על ידי כריתה — אינו שופך אלא מקלח בזינוק, לאפוקי האי [להוציא למעט את זה] החוטם, דאידי ואידי [שזה וזה בין כרות בין אינו כרות] שופך הוא.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: נֶאֱמַר ״לֹא יָבֹא פְּצוּעַ דַּכָּא״ וְנֶאֱמַר ״לֹא יָבֹא מַמְזֵר״ מַה לְּהַלָּן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם – אַף כָּאן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.

במתניתא תנא [בברייתא שנה] בענין זה, נאמר: "לא יבא פצוע דכה" (שם ב) ונאמר: "לא יבא ממזר" (שם ד), מה להלן הממזרות שייכת באותו מקום, כלומר, בענין של מין, אף כאן באותו מקום השייך למין.

נִיקַּב לְמַטָּה מֵעֲטָרָה, שֶׁכְּנֶגְדוֹ לְמַעְלָה מֵעֲטָרָה, סָבַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְאַכְשׁוּרֵי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַסִי: הָכִי אֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲטָרָה כָּל שֶׁהִיא מְעַכֶּבֶת.

ודנים במקרה מסויים: ניקב באבר למטה מעטרה, וממשיך הנקב עד שכנגדו (מולו), והצד האחר היה למעלה מעטרה, סבר ר' חייא בר אבא לאכשורי [להכשירו] שסבר שנקב במקום עטרה אוסר רק אם כולו במקום העטרה. אמר ליה [לו] ר' אסי: הכי [כך] אמר ר' יהושע בן לוי: עטרה כל שהיא ללא נקב מעכבת. כלומר, גבול ההיתר הוא רק כשהנקב במקום העטרה בלבד ולא כנגדו, ומכיון שעובר עד למעלה על כל אורכה של העטרה, ודאי שהוא מאבד את בכך כושר ההולדה.

״וְאִם נִשְׁתַּיֵּיר מֵעֲטָרָה״ כו׳. יְתֵיב רָבִינָא וְקָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ: מְלֹא הַחוּט שֶׁאָמְרוּ – עַל פְּנֵי כּוּלָּהּ אוֹ עַל פְּנֵי רוּבָּהּ? אֲמַר לֵיהּ רָבָא תּוֹסְפָאָה לְרָבִינָא: מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רוּבָּהּ, וּכְלַפֵּי רֵישָׁא.

שנינו במשנה: ואם נשתייר מעטרה כמלא חוט — כשר. יתיב [ישב] רבינא וקמיבעיא ליה [ונסתפק לו] בבעיה זו: מלא החוט שאמרו, על פני כולה או על פני רובה? אמר ליה [לו] רבא תוספאה (בעל התוספתא) לרבינא: מלא החוט שאמרו — הכוונה על פני רובה, וכלפי רישא, כלומר, דווקא בחלק שהוא כלפי ראשו, כלפי הגוף.

אָמַר רַב הוּנָא: כְּקוּלְמוֹס כְּשֵׁרָה, כְּמַרְזֵב – פְּסוּלָה. הַאי – שָׁלֵיט בָּהּ אֲוִירָא, וְהַאי – לָא שָׁלֵיט בָּהּ אֲוִירָא. וְרַב חִסְדָּא אֲמַר: כְּמַרְזֵב – כְּשֵׁרָה, כְּקוּלְמוֹס – פְּסוּלָה, הַאי – גָּרֵיד, וְהַאי – לָא גָּרֵיד.

אמר רב הונא: אם נחתך הגיד כקולמוס שהוא מחודד מכל צד — כשרה, ואם נחתך כמרזב שחלקו מגולה — פסולה. והוא מסביר: האי [זה] כמרזב פסול — מפני ששליט בה אוירא [שולט בו האויר] ואיננו יכול להזריע, והאי [וזה] קולמוס כשירה — מפני שלא שליט בה אוירא [שולט בו האויר]. ורב חסדא אמר להיפך: כמרזב — כשרה, כקולמוס — פסולה! מדוע? האי [זה] שהוא כמרזב — גריד [מתחכך] בדופני הרחם ומתחמם המזריע, והאי [וזה] שהוא כקולמוס — לא גריד [אינו מתחכך] מפני שהוא דק ביותר.

אֲמַר רָבָא: כְּוָותֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא, הַאי – לָא שָׁלֵיט בָּהּ אֲוִירָא, וְהַאי – שָׁלֵיט בָּהּ אֲוִירָא. אִי מִשּׁוּם גְּרִידוּתָא – מִידֵי דַּהֲוָה אַבַּרְזָא דְּחָבִיתָא.

אמר רבא: כוותיה [כשיטתו] של רב הונא מסתברא [מסתבר] לומר, שהאי לא שליט בה אוירא והאי שליט בה אוירא [זה אין שולט בו האויר וזה שולט בו האויר], כי אי [אם] משום גרידותא [החיכוך] — מידי דהוה אברזא דחביתא [כמו שהוא בברז החבית] שקצה הברז הוא מחודד, ותוחבים אותו בנקב החבית עד שהוא נוגע בו, ואף כאן יכול המגע להיות בנקודה רחוקה יותר.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לִמְרֵימָר, הָכִי אֲמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא: הִלְכְתָא, בֵּין כְּקוּלְמוֹס בֵּין כְּמַרְזֵב – כְּשֵׁרָה. מִיהוּ, מִיבָּעֲיָא לֵיהּ: לְמַטָּה מֵעֲטָרָה אוֹ לְמַעְלָה? פְּשִׁיטָא דִּלְמַעֲלָה מֵעֲטָרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ לְמַטָּה מֵעֲטָרָה – אֲפִילּוּ נִכְרַת הַגִּיד נַמִי! וְרָבִינָא: לְשַׁבּוּשֵׁי לִמְרֵימָר הוּא דְּבָעֵי.

אמר ליה [לו] רבינא למרימר: הכי [כך] אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: הלכתא [הלכה] בין כקולמוס בין כמרזב — כשרה. מיהו, מיבעיא ליה [אבל, נשאלה לו]: האם הכוונה היא למטה מעטרה, כלומר, במקום הגיד עצמו, או למעלה מעטרה? ומשיבים: פשיטא [פשוט] שמדובר למעלה מעטרה, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמדובר למטה מעטרה, כלומר, בעטרה עצמה — הרי אפילו נכרת הגיד עצמו לגמרי עם חלק מהעטרה נמי [גם כן] הוא כשר, ובלבד שישאר משהו מן העטרה עצמה. ומעירים: ורבינא רק לשבושי [להטעות] את מרימר הוא דבעי [שרצה], שרצה לבחון אותו אם יבין את הדבר.

הַהוּא עוּבְדָא דַּהֲוָה בְּמָתָא מְחַסְיָא, שָׁפְיֵיהּ מָר בַּר רַב אַשִׁי כְּקוּלְמוֹס וְאַכְשְׁרֵיהּ. הַהוּא עוּבְדָא דַּהֲוָה בְּפוּמְבַּדִּיתָא אִיסְתַּתֵּים גּוּבְתָא דְּשִׁכְבַת זֶרַע וְאַפֵּיק בִּמְקוֹם קְטַנִּים, סָבַר רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי לְאַכְשׁוּרֵי, אֲמַר רַב פַּפִּי: מִשּׁוּם דְּאָתוּ

מסופר: ההוא עובדא דהוה [אותו מעשה שהיה] בעיר מתא מחסיא באדם שהעטרה שלו נעשתה כמרזב, שפייה [גרר, חתך] מר בר רב אשי את הבשר מכל צד עד שנעשה כקולמוס ואכשריה [והכשיר אותו] לבוא בקהל. ההוא עובדא דהוה [אותו מעשה שהיה] בעיר פומבדיתא שאיסתתים גובתא [נסתם צינור] של שכבת הזרע של אותו איש, ואפיק [והוציא זרע] במקום קטנים במקום יציאת מי רגלים. סבר רב ביבי בר אביי לאכשורי [להכשירו] שהרי איננו בגדר פצוע וכרות. אמר רב פפי: משום דאתו