אֵין נִימּוֹלִין אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ – נִימּוֹלִין בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: מָשׁוּךְ דְּאוֹרַיְיתָא, וּמָר סָבַר: מָשׁוּךְ דְּרַבָּנַן.

אין נימולין אלא ביום, ואם נימולים שלא בזמנו — נימולין ביום ובלילה. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה נחלקו]: דמר [שחכם זה, חכמים] סבר שחובת מילה למשוך דאורייתא [מן התורה] ולכן נימול ביום בלבד אף שזה לאחר זמנו, ומר [וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון] סבר כי חובת מילה במשוך היא רק דרבנן [מדברי סופרים].

וְתִסְבְּרָא? קָטָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן?!

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור] שבכך נחלקו? והרי קטן שעבר זמנו מי איכא למאן דאמר דרבנן [האם יש למי שאומר שזה רק מדברי סופרים]? הרי ודאי שחובת מילה חלה עליו מן התורה גם מן היום השמיני והלאה ולדעת הכל צריך למולו רק ביום!

אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: מָשׁוּךְ דְּרַבָּנַן, וְקָטָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ דְּאוֹרַיְיתָא, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: דָּרְשִׁינַן ״וּבַיּוֹם״, וּמָר סָבַר: לָא דָּרְשִׁינַן ״וּבַיּוֹם״.

אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] חובת המשוך למול היא רק דרבנן [מדברי סופרים], וקטן שעבר זמנו — דאורייתא [מן התורה], והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו]: מר [חכם זה] סבר: דרשינן [דורשים אנו] את הייתור "וביום", שנאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), וה־ו' היתירה באה לרבות שגם אם נימול שלא ביום השמיני — מכל מקום מילתו ביום דווקא. ומר [וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון] סבר: לא דרשינן [אין אנו דורשים] "וביום", אלא רק אם נימול ביום השמיני, מילתו ביום ולא בלילה, אך לאחר מכן יכולה להיעשות בכל שעה.

כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן, וְקָדָרֵישׁ: נוֹתָר, בִּזְמַנּוֹ – אֵינוֹ נִשְׂרָף אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ – נִשְׂרָף בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה,

וראיה לדבר: כי הא דיתיב [כמו זה שישב] ר' יוחנן וקדריש [ודרש]: נותר, שנשתייר מן הקרבנות לאחר זמן אכילתם וטעון שריפה — כשהוא בזמנו, כלומר, באותו יום שבו נעשה נותר — אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו — נשרף בין ביום בין בלילה.

וְאֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין לִי אֶלָּא נִימּוֹל לִשְׁמִינִי שֶׁאֵין נִימּוֹל אֶלָּא בַּיּוֹם, מִנַּיִן לְרַבּוֹת לְתִשְׁעָה, לַעֲשָׂרָה, לְאַחַד עָשָׂר, לִשְׁנֵים עָשָׂר (מִנַּיִן) – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַיּוֹם״.

ואיתיביה [והקשה לו] ר' אלעזר לר' יוחנן מברייתא זו: אין לי אלא נימול לשמיני שאין נימול אלא ביום, מנין לרבות הנימול לתשעה, לעשרה, לאחד עשר ולשנים עשר, מנין? תלמוד לומר: "וביום" משמע שמלשון ריבוי זו אנו דורשים שחובת העשייה ביום קיימת לא רק ביום שמדובר בו.

וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּלָא דָּרֵישׁ וא״ו וא״ו וְה״י דָּרֵישׁ! אִישְׁתִּיק.

ואפילו למאן דלא דריש [למי שאינו דורש] וא"ו כייתור האותיות, וא"ו וה"י הבאות יחד, לכל הדעות דריש [דורש] לריבוי, ובנותר נאמר: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז), משמע שלמדים מן הריבוי גם בימים שאינם בזמנו. אישתיק [שתק] ר' יוחנן.

בָּתַר דְּנָפַק אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: רָאִיתִי לְבֶן פְּדָת שֶׁיּוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כְּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה. אָמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: דִּידֵיהּ הִיא? מַתְנִיתָא הִיא! הֵיכָא תָּנָא לֵיהּ? בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. נָפַק, תַּנְיָיהּ בִּתְלָתָא יוֹמֵי, וְסָבְרָהּ בִּתְלָתָא יַרְחֵי.

בתר דנפק [אחרי שיצא] ר' אלעזר אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: ראיתי לבן פדת שיושב ודורש בתורה כמשה מפי הגבורה, שהתפעל מדרשתו של ר' אלעזר. אמר ליה [לו] ריש לקיש: וכי דידיה [שלו] דרשה זו? הלא מתניתא [ברייתא] היא. שאל אותו: היכא תנא ליה [היכן שנויה לה ברייתא זו]? אמר לו: בתורת כהנים (ספרא, מדרש ההלכה לספר ויקרא). נפק תנייה בתלתא יומי [יצא ר' יוחנן ושנה את כל ספר תורת כהנים בשלושה ימים] וסברה בתלתא ירחי [והבין אותה, הגיע לידי סברה והבנה בה, בשלושה חודשים].

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָרֵל שֶׁהִזָּה – הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה, מִידֵי דַּהֲוָה אַטְּבוּל יוֹם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בִּתְרוּמָה כָּשֵׁר בְּפָרָה.

אמר ר' אלעזר: כהן ערל שהזה מי חטאת לטהר מטומאת המת — הזאתו כשרה. מידי דהוה [כמו שהוא בדבר] טבול יום, שאף על פי שאסור באכילת תרומה, כשר בפרה אדומה.

מַה לִּטְבוּל יוֹם – שֶׁכֵּן מוּתָּר בְּמַעֲשֵׂר! אַטּוּ אֲנַן לַאֲכִילָה קָאָמְרִינַן? אֲנַן לִנְגִיעָה קָאָמְרִינַן: וּמַה טְּבוּל יוֹם שֶׁאָסוּר בִּנְגִיעָה דִּתְרוּמָה – מוּתָּר בְּפָרָה, עָרֵל שֶׁמּוּתָּר בִּנְגִיעָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר בְּפָרָה.

ומקשים: מה לטבול יום — שכן מותר באכילת מעשר והוא חמור פחות מן הערל האסור במעשר! ומשיבים: אטו אנן [וכי אנו] לאכילה קאמרינן [אמרנו], אנן [אנו] לנגיעה קאמרינן [אמרנו] וכך היתה ההוכחה: ומה טבול יום שאסור בנגיעה בתרומה ואם נוגע בה פוסל אותה — מותר בפרה, ערל שמותר בנגיעה לכל הדעות — אינו דין שמותר בפרה?!

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: עָרֵל שֶׁהִזָּה הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה. וּמַעֲשֶׂה הָיָה וְהִכְשִׁירוּ חֲכָמִים הַזָּאָתוֹ.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כהן ערל שהזה — הזאתו כשרה. ומעשה היה שכהן ערל היזה והכשירו חכמים את הזאתו.

מֵיתִיבֵי: טוּמְטוּם שֶׁקִּידֵּשׁ – קִידּוּשׁוֹ פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק עָרֵל, וְעָרֵל פָּסוּל לְקַדֵּשׁ. וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁקִּידֵּשׁ – קִידּוּשׁוֹ כָּשֵׁר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁקִּידֵּשׁ – קִדּוּשָׁיו פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁסָּפֵק אִשָּׁה, וְאִשָּׁה פְּסוּלָה מִלְּקַדֵּשׁ. קָתָנֵי מִיהָא: עָרֵל וְסָפֵק עָרֵל פָּסוּל מִלְּקַדֵּשׁ!

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: טומטום שקידש, כלומר, שעירב אפר פרה אדומה במים — קידושו פסול, מפני שהוא ספק ערל, וערל פסול לקדש. ואנדרוגינוס מהול שקידש אפר פרה במים — קידושו כשר. ר' יהודה אומר: אף אנדרוגינוס שקידש קדושיו פסולים, מפני שספק אשה הוא, ואשה פסולה מלקדש. קתני מיהא [שנינו על כל פנים] שערל וספק ערל פסול מלקדש!

אֲמַר רַב יוֹסֵף: הַאי תַּנָּא – תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי עֲקִיבָא הוּא, דִּמְרַבֵּי לֵיהּ לְעָרֵל כְּטָמֵא, דְּתַנְיָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ״ – לְרַבּוֹת הֶעָרֵל.

אמר רב יוסף: האי תנא [תנא זה] של הברייתא הפוסלת ערל — תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' עקיבא הוא דמרבי ליה [שמרבה אותו] את הערל שיהיה דינו לענין זה כטמא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' עקיבא אומר: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל..." (שם כב, ד) — לרבות את הערל שאף הוא אסור באכילת קדשים.

אֲמַר רָבָא: הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, וְקַשְׁיָא לִי: לָא לִישְׁתַּמֵּיט תַּנָּא וְלִיתְנֵי ״הֶעָרֵל וְהַטָּמֵא״ וְלֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא הִיא?

אמר רבא: הוה יתיבנא [הייתי יושב] באותו זמן קמיה [לפני] רב יוסף וקשיא [והיה קשה] לי: וכי לא לישתמיט [ישמט, ימצא] תנא וליתני [ושישנה] הערל והטמא יחד, ולימא [ונאמר] כי שיטת ר' עקיבא היא לפי דעת רב יוסף שהערל והטמא נחשבים כענין אחד, ואם כן צריך שיימצא מקור כלשהו שמביע דעה זו.

וְלָא? וְהָא קָתָנֵי: הֶעָרֵל וְהַטָּמֵא פְּטוּרִים מִן הָרְאִיָּיה! הָתָם מִשּׁוּם דְּמָאֵיס.

ושואלים: ולא? וכי אין דבר כזה? והא קתני [והרי שנה]: הערל והטמא פטורים מן הראייה! ודוחים: זו אינה ראיה, כי התם [שם] אפשר לומר משום דמאיס [שהוא מאוס], שהערלה מגונה, ואין זה כבוד שייראה הערל בעזרה, אבל לא משום טומאה.

וְאָזְדוּ לְטַעֲמַיְיהוּ, דְּתַנְיָא: הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והלכו חכמים ור' יהודה לטעמם, לשיטתם] בענין אנדרוגינוס. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכל כשרים לקדש מי חטאת — חוץ מחרש שוטה וקטן, ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס.

מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנַן – דִּכְתִיב ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת״ הָנָךְ דְּפָסְלֵי בַּאֲסִיפָה – פְּסוּלִין בְּקִידּוּשׁ, הָנָךְ דִּכְשֵׁרִין בַּאֲסִיפָה – כְּשֵׁרִים בְּקִידּוּשׁ.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] — דכתיב [שנאמר]: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט, יז), לומר: כיון שנתינת המים נסמכה לאסיפת אפר שריפת הפרה, הרי זה בא ללמד שדינם שווה: הנך דפסלי [אלו שפסולים] באסיפה של האפר — פסולין גם בקידוש האפר, הנך [אלה] שכשרין באסיפה — כשרים בקידוש, ואשה שכשירה באסיפת האפר — כשירה גם בקידוש המים.

וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: אִם כֵּן נֵימָא קְרָא ״וְלָקַח״ מַאי ״וְלָקְחוּ״ דַּאֲפִילּוּ הָנָךְ דִּפְסוּלִין הָתָם, כְּשֵׁרִים הָכָא.

ור' יהודה אמר לך [יכול היה לומר לך]: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] "ולקח" לטמא, מאי [מה] הוא "ולקחו" שעובר מלשון יחיד לרבים שאפילו הנך [אלה] שפסולין התם [שם], כשרים הכא [כאן], ואין דינם שוה, ולכן הוא מרבה את הקטן שכשר לקידוש.

אִי הָכִי אִשָּׁה נַמִי! ״וְנָתַן״, וְלֹא ״וְנָתְנָה״. וְרַבָּנַן, אִי כְּתִיב ״וְלָקַח, וְנָתַן״ הֲוָה אָמִינָא שָׁקֵיל חַד וְיָהֵיב חַד, כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ״.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אשה נמי [גם כן] תהיה כשירה אף לדעת ר' יהודה! ומשיבים: לדעת ר' יהודה יש לדייק בלשון: "ונתן" ולא "ונתנה". ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? — אי כתיב [אילו נאמר] "ולקח" "ונתן" הוה אמינא [הייתי אומר] שלפי הדין שקיל חד ויהיב חד [לוקח אחד את האפר ונותן אותו אחד את המים] — משום כך כתב רחמנא [אמרה התורה] "ולקחו" ללמד שגם אם עושים זאת אנשים שונים כשר.

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ וְנָתְנוֹ״ – הֲוָה אָמִינָא: דְּשָׁקְלִי תְּרֵי וְיָהֲבִי תְּרֵי, כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ וְנָתַן״ דַּאֲפִילּוּ שָׁקְלִי תְּרֵי וְיָהֵיב חַד.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה אומרת התורה] רק "ולקחו" "ונתנו" — הוה אמינא [הייתי אומר] דשקלי תרי ויהבי תרי [שלוקחים שניים ונותנים שניים] ובפחות מזה אינו ראוי, על כן כתב רחמנא [אמרה התורה] "ולקחו" "ונתן" — שאפילו שקלי תרי ויהיב חד [לוקחים שניים ונותן אחד] גם כשר. וכיון שיש צורך לדייק ולכתוב בלשון זו, אין איפוא לדייק מהמלה "ונתן" שבאה למעט אשה.