מֵעֵת לְעֵת.

מעת לעת, כלומר, שתהיינה שבע יממות שלימות, ואם הבריא ממחלתו רק בשעה מסויימת אחר הצהרים ביום מסויים, צריך להמתין עד אותה שעה לאחר שבע יממות כדי למול אותו.

וְהָתָנֵי לוּדָאָה: יוֹם הַבְרָאָתוֹ כְּיוֹם הִוָּלְדוֹ, מַאי לָאו, מַה יּוֹם הִוָּלְדוֹ לָא בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת אַף יוֹם הַבְרָאָתוֹ לָא בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת!

אולם והתני לודאה [והרי שנה החכם מלוד]: יום הבראתו כיום הולדו. מאי לאו [האם לא] התכוון לומר: מה יום הולדו לא בעינן [אין אנו צריכים] מעת לעת, שיהיו שמונה ימים שלמים משעה לשעה מרגע לידתו, אף יום הבראתו לא בעינן [אין אנו צריכים] למנות שבעה ימים מעת לעת?

לֹא, עָדִיף יוֹם הַבְרָאָתוֹ מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. דְּאִילּוּ יוֹם הִוָּלְדוֹ לָא בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת, וְאִילּוּ יוֹם הַבְרָאָתוֹ – בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת.

ודוחים: לא, עדיף יום הבראתו מיום הולדו. שאילו לענין יום הולדו לא בעינן [צריכים אנו] למנות את הימים מעת לעת, וכשמגיע יום השמיני, לפי חשבון הימים, אפשר למולו, ואילו יום הבראתו כן בעינן [צריכים אנו] שיהיה מעת לעת.

רַב פַּפָּא אֲמַר: כְּגוֹן דִּכְאִיב לֵיהּ עֵינֵיהּ לְיָנוּקָא, וְאִיתְּפַח בֵּינֵי וּבֵינֵי.

רב פפא אמר: כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא [שכאבה לו עינו לתינוק] ביום השמיני ללידתו שהיה בערב פסח ואיתפח ביני וביני [והבריא בינתיים] בין עשיית הקרבן לזמן אכילתו. שבמחלה קלה, כגון כאב עיניים, אף שאין מלים אותו באותה שעה, מכל מקום אין צורך להמתין לו שבעה ימים שלמים ומלים אותו מיד כשמבריא.

רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ חֲבוּשִׁין בְּבֵית הָאֲסוּרִין.

רבא אמר: כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין בשעת עשיית הפסח ושחטו פסחם באמצעות שליח, ולא היה מי שימול אותו, ונשתחררו מכלאם כשהגיע זמן אכילת הפסח.

רַב כָּהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה אָמַר: כְּגוֹן טוּמְטוּם, שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר בֵּינֵי וּבֵינֵי.

רב כהנא בריה [בנו] של רב נחמיה אמר: כגון טומטום שנקרע. שהיה הילד מתחילתו טומטום, שהיה אברו מכוסה קרום בשעת לידתו ולא היתה לו זכרות, ואי אפשר היה למולו, ואחר כך נקרע הכיסוי, ונמצא זכר ביני וביני [בינתיים] בין זמן עשיית הפסח לזמן אכילתו, ואז חלה עליו חובת המילה.

רַב שֵׁרֵבְיָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר.

רב שרביא אמר: כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הרחם לפני שבעה ימים ולא יצא כל גופו החוצה אף בזה כבר נחשב הוא לילוד, ונגמרה לידתו, שיצא כל גופו, ביום השמיני, בדיוק בזמן שבין עשיית הפסח ואכילתו ואז ראוי למולו.

וּמִי חַיֵּי? וְהָתַנְיָא: כֵּיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם נִפְתַּח הַסָּתוּם וְנִסְתַּם הַפָּתוּחַ, שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן אֵין יָכוֹל לִחְיוֹת אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת!

ושואלים: במקרה כזה ומי חיי [והאם יכול הוולד לחיות] זמן רב כל כך במצב זה שרק ראשו בחוץ? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כיון שיצא התינוק לאויר העולם — נפתח בו מה שהיה הסתום, פיו ונחיריו, ונסתם הפתוח הטבור שממנו היה ניזון בהיותו עובר. שאלמלא היה קורה כן אין יכול לחיות אפילו שעה אחת, שאין לו דרך אחרת להיזון. ואם כן ילד זה שיצא רק ראשו מרחם אמו ועדיין איננו יכול להיזון ודאי ימות מרעב!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּזָנְתֵיהּ אִישְׁתָּא. אִישְׁתָּא דְּמַאן? אִילֵימָא אִישְׁתָּא דִּידֵיהּ – אִי הָכִי כָּל שִׁבְעָה בָּעֵי, אֶלָּא דְּזָנְתֵיהּ אִישְׁתָּא דְּאִימֵּיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּלָא מְעַוֵּי, אֲבָל הֵיכָא דִּמְעַוֵּי – מִחְיָיא חַיֵּי.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון דזנתיה אישתא [שהזינתו הקדחת], כלומר, מחמת חום הקדחת, אינו צריך אכילה. ושואלים: אישתא דמאן [קדחת של מי] אילימא אישתא דידיה [אם תאמר קדחת שלו] שהתינוק עצמו היה לו חום, אי הכי [אם כך] כל שבעה ימים בעי [היה צריך] להמתין מאז שיצא כל גופו כדי למולו, שהרי, כאמור, תינוק שחלה והבריא, מונים לו שבעה ימים עד שמלים אותו? אלא דזנתיה אישתא דאימיה [שזנה אותו קדחת של אמו]. ואיבעית אימא הני מילי היכא דלא מעוי [ואם תרצה אמור: דברים אלה, שהילד אינו יכול לחיות, אמורים במקום שאינו צועק], אבל היכא דמעוי [במקום שצועק], מחייא חיי [יכול הוא לחיות] כי הצעקה מוכיחה שהתחיל כבר לנשום.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה: עָרֵל מְקַבֵּל הֲזָאָה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּאֲבוֹתֵינוּ שֶׁקִּבְּלוּ הֲזָאָה כְּשֶׁהֵן עֲרֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״.

אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' בנאה: ישראל שהוא ערל — מקבל הזאה לטומאת המת, ואין אנו אומרים שהזאה בשעת ערילות אינה נחשבת. שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים, שנאמר: "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון" (יהושע ד, יט), ומסופר כי לאחר מכן נימולו כולם, וביום ארבעה עשר עשו את הפסח (שם ה, י).

בַּעֲשָׂרָה לָא מְהִילִי מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא, הֲזָאָה אֵימַת עָבֵיד לְהוּ לָאו כְּשֶׁהֵן עֲרֵלִים?!

ונברר מתי נימולו: ביום עשרה עצמו לא מהילי [מלו], משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך], ואם כן, הזאה אימת עביד להו [מתי עשה להם] לטהרם מטומאת המת כדי שיהיו ראויים לפסח, שבשביל להיטהר צריך להמתין ארבעה ימים בין הזאה ראשונה לשניה?! — לאו [האם לא] מדובר שהיזו עליהם כשהן ערלים? והרי הוכחה שמזים גם על ערלים!

וְדִלְמָא לָא עֲבוּד פֶּסַח כְּלָל? לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דִּכְתִיב ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח״.

ודוחים: ודלמא [ושמא] לא עבוד [עשו] פסח כלל? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, דכתיב [שהלא נאמר] "ויעשו את הפסח" (שם ה, י).

מַתְקִיף לָהּ מָר זוּטְרָא: וְדִלְמָא פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה הָיָה! אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי: תַּנְיָא בְּהֶדְיָא, מָלוּ וְטָבְלוּ וְעָשׂוּ פִּסְחֵיהֶן בְּטָהֳרָה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: ודלמא [ושמא] פסח הבא בטומאה היה? שהרי אם כל הציבור טמא — מביאים כולם קרבן פסח בטומאה, ולא נזקקו כלל להזאה! אמר ליה [לו] רב אשי: תניא בהדיא [שנינו במפורש בברייתא]: מלו, וטבלו, ועשו פסחיהן בטהרה.

אָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: לֹא נִיתְּנָה פְּרִיעַת מִילָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים״ וגו׳.

אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. כלומר, כשניתנה מצות מילה לאברהם — היתה המצוה רק מילה בלבד ולא פריעת הערלה, שנאמר: "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צרים ושוב מול את בני ישראל שנית

וְדִלְמָא הָנָךְ דְּלָא מְהוּל, דִּכְתִיב ״כִּי מֻלִּים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים״ וגו׳?

"(שם ה, ב) ומדוע הוצרך למולם? אלא כיון שחלק מהם היו מולים מלפני מתן תורה בסיני, ומילה זו לא היתה מילה כדת ישראל, אלא מילה רק כדרך שהיתה לאברהם, בלא פריעה, לכן הוצרכו לפרוע, והיא המילה השניה. ושואלים: ומניין יודעים שמלו שנית את אלו שהיו כבר נימולים, ודלמא הנך [ושמא מלו את אלה] שלא מהול [מלו] כלל, דכתיב [שנאמר]: "כי מלים היו כל העם היצאים וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו

אִם כֵּן, מַאי ״שׁוּב״? אֶלָּא לָאו – לִפְרִיעָה, וּמַאי ״שֵׁנִית״?

"(שם ה, ה). ומשיבים: אם כן, שהמילה היתה רק לאלה שלא נימולו כלל, מאי [מה] אם כן פירוש "ו שוב מול"? שמשמע שצריכים למול אותם שנית. אלא לאו [האם לא] הכוונה לפריעה, ומאי [ומה פירוש] "שנית" שנאמר שם, שהוא מיותר שהרי כבר נאמר "שוב" — ללמדנו דבר נוסף

לְאַקּוּשֵׁי סוֹף מִילָה לִתְחִלַּת מִילָה, מַה תְּחִלַּת מִילָה מְעַכֶּבֶת, אַף סוֹף מִילָה מְעַכְּבִין בּוֹ. דִּתְנַן, אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה: בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת [רוֹב] הָעֲטָרָה, וְאֵין אוֹכֵל בִּתְרוּמָה.

לאקושי [להקיש, להשוות] סוף מילה, שלעתים יש צורך למול שנית כדי לתקן מילה שנעשתה שלא כדין לתחלת מילה; מה תחלת מילה מעכבת, אם לא נעשתה המילה כדין — אף סוף מילה, אם לא נחתכה הערלה כראוי מעכבין בו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אלו הן ציצין (שאריות עור) המעכבין את המילה שאם לא נחתכו אין זו מילה כשרה — בשר הערלה החופה את רוב העטרה, ואין אוכל בתרומה כשלא הסירו את החלקים הללו של הערלה.

אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵימָא רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב גּוֹבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה.

ולענין זה אמר רבינא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב ירמיה בר אבא אמר רב: שהוא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה, ולא רק רוב היקפה.

וּבַמִּדְבָּר מַאי טַעֲמָא לָא מְהוּל? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא.

לגופו של מעשה המילה על ידי יהושע שואלים: ובמדבר מאי טעמא [מה טעם] לא מהול [מלו] לאחר מתן תורה? משיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שלא מלו אז משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך], שכיון שהיו צריכים כל הזמן ללכת בדרך, לא יכלו למול מחמת חולשה,