הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ! תְּרֵי ״וְכָל זָר״ כְּתִיבִי.

ההוא מיבעי ליה לגופיה [נצרך לו לגופו, לעצמו] כדי ללמדנו שזר גמור האוכל בתרומה עובר בלאו, אבל בת כהן אינה בכלל זה! ומשיבים: תרי [שני] "וכל זר" כתיבי [כתובים], אחד בפסוק האמור ("וכל זר לא יאכל קודש". ויקרא כב, י), והשני — שנאמר "וכל זר לא יאכל בו" (שם יג), ומאחד מהם למדים אנו לאסור בזר גמור ומן השני לאסור בבת כהן הנשואה לזר.

וְאַכַּתִּי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״וְכָל זָר״ – זָרוּת אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא אֲנִינוּת! דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִן ״זָר״ ״וְכָל זָר״ נָפְקָא,

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו כתוב זה] לכ מו שאמר ר' יוסי בר' חנינא, שאמר ר' יוסי בר' חנינא: מה שנאמר "וכל זר" הרי זה בא לצמצם ולומר: זרות בלבד אמרתי לך שפוסלת את האיש מלאכול בתרומה ולא אנינות (אבילות המיוחדת בדיניה ליום הקבורה)! ומשיבים: הלכה זו של ר' יוסי בר' חנינא נלמדה מן הייתור, שהיה די לכתוב "זר לא יאכל קודש "ונאמר "וכל זר", מכאן נפקא [יוצאת] הלכה זו, שרק זרות פוסלת ולא אנינות.

וְאַכַּתִּי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת – חוֹזֶרֶת לִתְרוּמָה, וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְחָזֶה וָשׁוֹק, וַאֲמַר רַב חִסְדָּא אֲמַר רָבִינָא בַּר רַב שֵׁילָא: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל״ – לֹא תֹּאכַל בַּמּוּרָם מִן הַקָּדָשִׁים.

ומיד מקשים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו כתוב זה] של "כי תהיה לאיש זר", ללמדנו לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: בת כהן שנישאה לישראל, כשהיא חוזרת לבית אביה כשמת בעלה — חוזרת לאכילת תרומה, אבל אינה חוזרת לאכילת חזה ושוק מן הקרבנות. ואמר רב חסדא אמר רבינא בר רב שילא: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמדנו הלכה זו — דכתיב [שנאמר] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (שם יב), ללמדנו שכיון שנישאה לאיש זר — לעולם לא תאכל עוד במורם מן הקדשים, שאותן מתנות שנותנים מן הקדשים עצמם, חזה ושוק, נפסלת באכילתן עם נישואיה לזר.

אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא ״הִיא בַּקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל״, מַאי ״בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים״ – שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ומשיבים: אם כן שרק הלכה זו בא הכתוב ללמדנו לכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] רק "היא בקדשים לא תאכל" מאי [מה] משמעות הביטוי המיותר "בתרומת הקדשים"? שמעת מינה תרתי [למד אתה מכאן שני דברים]: גם לענין תרומה, וגם לענין קדשים. ואם כן, מכאן אנו למדים שבת כהן הנבעלת לזר פסול נפסלת מלאכול בתרומה.

אַשְׁכַּחַן כֹּהֶנֶת, לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית מְנָלַן? כִּדְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אֲמַר רַב: ״בַּת״ ״וּבַת״, הָכָא נַמִי ״בַּת״ ״וּבַת״.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא ראיה לענין כהנת — לויה וישראלית מנלן [מניין לנו] שאם בא עליהם פסול שפוסל אותן מלאכול בתרומה כאשר הן נישאות לכהן? ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] ר' אבא אמר רב בענין אחר, שיש מקום ללמוד מן הריבוי "בת" "ובת" שתוספת ה־ו' באה לרבות נשים נוספות על זו הנזכרת במפורש, הכא נמי [כאן גם כן] לא נאמר "בת כהן "אלא "ובת כהן

כְּמַאן – כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּדָרֵישׁ וָוִין! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כּוּלֵּיהּ ״וּבַת״ קְרָא יְתֵירָא הוּא.

"— לרבות גם לויה וישראלית. ושואלים: כמאן [כמי] נדרשת דרשה זו — כדעת ר' עקיבא, דדריש [שהוא דורש] ווין יתירים, ולומד מהם ריבוי להלכה? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], משום שכאן אין הלימוד מן ה־ו' היתירה דווקא אלא מן המלה כולה, כי כוליה [כל המלה] "ובת" קרא יתירא [כתוב יתר] הוא, כי בת הכהן כבר נזכרה בפסוק קודם ואין צורך להזכיר שנית "ובת כהן", ואם כן יש מותר של מילים, שבא לרבות גם לויה וישראלית.

אַשְׁכַּחַן לִתְרוּמָה, לִכְהוּנָּה מְנָלַן? אַטּוּ לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית לָא לִכְהוּנָּה מְרַבִּינַן לְהוּ? דְּאִי לִתְרוּמָה – בְּנוֹת מֵיכַל תְּרוּמָה נִינְהוּ?

ושואלים עוד: אשכחן [מצאנו] איפוא הוכחה לענין תרומה, שכל אשה, כהנת לויה וישראלית שבא עליהן פסול — פסלן מלאכול תרומה, אולם שנפסלות ונאסרות להינשא לכהונה מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: אטו [וכי] לויה וישראלית לא לענין נישואין לכהונה מרבנן להו [מרבים אנו אותן]? דאי [שאם] לענין אכילת תרומה, וכי לויה וישראלית בנות מיכל (אכילת) תרומה נינהו [הן]? אלא ודאי כוונת הכתוב היא שאסור להן להינשא לכהן ולאכול על ידו בתרומה.

אַלָּמָּה לָא? מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ דְּקָאָכְלָה בִּשְׁבִיל בְּנָהּ!

את הראיה הזאת דוחים: אלמה [מדוע] לא, הרי משכחת לה דקאכלה [מוצא אתה אותה אפשרות שאוכלת] בשביל בנה, שאם היה לה בן מכהן — הריהי אוכלת בתרומה בגללו, ואם עכשיו נבעלה לפסול, למרות שהיא עצמה אסורה לכהן, היינו אומרים שרשאית לאכול בתרומה בגלל בנה, ואם כן, יש צורך בלימוד מיוחד לפסול אותה גם לענין תרומה וגם לענין פסול נישואין.

בִּשְׁבִיל בְּנָהּ – קַל וָחוֹמֶר: וּמַה כֹּהֶנֶת, דְּבִקְדוּשָּׁה דְּנַפְשָׁהּ אָכְלָה, פָּסֵיל לָהּ, לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית דְּלָא אָכְלָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנָהּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

ודוחים: בשביל בנה קל וחומר הוא שלא תאכל לאחר שנבעלה לפסול: ומה כהנת דבקדושה דנפשה אכלה [שבקדושת עצמה היא אוכלת] בתרומה, משום שהיא בת כהן ויש בה קדושת כהונה לעצמה, ובכל זאת פסיל לה [פוסל אותה] הפסול בביאתו מלאכול בתרומה — לויה וישראלית דלא אכלה [שאינה אוכלת] אלא בשביל בנה, לא כל שכן שעל ידי ביאת פסול תיפסל מאכילת תרומה?

וְהִיא הַנּוֹתֶנֶת: כֹּהֶנֶת דְּקָדֵישׁ גּוּפָהּ – פָּסֵיל לָהּ, הָא דְּלָא קָדֵישׁ גּוּפָהּ – לָא פָּסֵיל לָהּ. אֶלָּא לִכְהוּנָּה, קַל וָחוֹמֶר מִגְּרוּשָׁה! וּמַה גְּרוּשָׁה שֶׁמּוּתֶּרֶת בִּתְרוּמָה – אֲסוּרָה לִכְהוּנָּה, זוֹ שֶׁאֲסוּרָה בִּתְרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁפְּסוּלָהּ לִכְהוּנָּה?

את ההוכחה הזו דוחים: והיא הנותנת, אדרבא, מפני נימוק זה עצמו אפשר להגיע למסקנה הפוכה: כהנת דקדיש [שקדוש] גופה, עצמה, לכן ביאת הזר עליה פסיל לה [פוסלת אותה], הא [זו], הלויה והישראלית, דלא קדיש גופה [שאין גופה קדוש] ואוכלת רק מכוח בנה — לא פסיל לה [אין פוסל אותה] הפסול שבא עליה. אלא יש לומר כי איסורן של נשים אלה לכהונה נלמד בקל וחומר מגרושה, ובדרך זו: ומה גרושה בת כהן שמותרת בתרומה — אסורה בכל זאת לכהונה, כמפורש בתורה שגרושה אסורה לכהן, זו הלויה והישראלית שנבעלה לפסול שאסורה בתרומה — אינו דין שפסולה לכהונה?! את ההוכחה הזו מתקיפים מצד אחר: הרי נמצא שעל ידי קל וחומר זה למדנו הלכה חדשה — שיש איסור לא תעשה לכהונה באשה שנבעלה לפסול.

וְכִי מַזְהִירִין מִן הַדִּין? גִּלּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא.

אולם שואלים: וכי מזהירין מן הדין? האם קובעים איסור לאו ("אזהרה") רק על ידי קל וחומר?! ומשיבים: כאן אין יצירת אזהרה חדשה, אלא גלוי מילתא בעלמא [דבר בלבד] הוא, שאת עיקר הדין שהיא נפסלת אנו יודעים כבר, שהרי נפסלה מאכילת תרומה, ולא הוצרכנו אלא ללמוד ענין זה שיש בכך איסור לא תעשה לכהונה, ודבר זה אפשר ללמוד על ידי קל וחומר. מצאנו איפוא בתורה את מקור ההלכה העיקרי, ושואלים לגבי פרטי הדין.

וְאֵימָא: נִבְעֲלָה לְפָסוּל לָהּ – חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת! ״כִּי תִהְיֶה״ אֲמַר רַחֲמָנָא, הָנָךְ דְּאִית בְּהוּ הֲוָיָה, חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת – לָאו בְּנֵי הֲוָיָה.

אמרנו שהנבעלת לפסול לה פסולה מן הכהונה, ואימא [ואמור] שנבעלה לפסול לה — הוא דווקא בזו שנבעלה לחייבי כריתות, אבל לא באיסור לאו ועשה? ודוחים: "כי תהיה" אמר רחמנא [אמרה תורה], לומר: הנך דאית בהו [אלה שיש בהם] הויה, קידושין, כלומר הקידושין תופסים, ואילו חייבי כריתות לאו [לא] בני הויה הם, ואם כן מדבר הכתוב בחייבי לאוין שתופסים בהם קידושין, שגם בנבעלה להם נפסלה מלאכול בתרומה.

אִי הָכִי, גּוֹי וְעֶבֶד לָא לִיפְסְלוּ! הָנָךְ פָּסְלֵי מִדְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִנַּיִן לְגוֹי וְעֶבֶד שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֹּהֶנֶת וּלְוִיָּה, שֶׁפְּסָלוּהָ – שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה״ וגו׳.

ומקשים: אם הפסול תלוי רק בהוויה של קידושין אי הכי [אם כך], גוי ועבד שבאו על אשה לא ליפסלו [יפסלו] אותה מלאכול בתרומה, שהרי ברור לנו שאינם בני קידושין! ומשיבים: הנך פסלי [אלה פוסלים] מהטעם שהסביר ר' ישמעאל. שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: מנין לגוי או עבד שבא על בת ישראל, או על כהנת, או על לויה, שפסלוה על ידי ביאתם — שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה" (שם יג), ולמדו: