הוּא אָמַר: אַפְּלַתְּ בְּגוֹ עֶשֶׂר, וְהִיא אָמְרָה: לָא אַפְּלִית. אָמַר רַבִּי אַמִי: אַף בְּזוֹ הִיא נֶאֱמֶנֶת, דְּאִם אִיתָא דְּהִפִּילָה – נַפְשָׁהּ בְּעַקַּרְתָה לָא מַחְזְקָה.

הוא אמר: אפלת בגו [הפלת בתוך] עשר שנים, ולכן איננו רוצה עדיין לגרשה, שהרי נותר עוד זמן להשלים עשר שנים מעת הפלתה. והיא אמרה: לא אפלית [הפלתי]. אמר ר' אמי: אף בזו היא נאמנת. ומדוע? — שאם איתא [יש] אמת בדבר שהפילה — נפשה בעקרתא לא מחזקה [לא היתה מחזיקה את עצמה כעקרה], שהרי יודעת היא, שעל ידי הכחשה זו היא מודיעה שעקרה היא.

הִפִּילָה, וְחָזְרָה וְהִפִּילָה, וְחָזְרָה וְהִפִּילָה – הוּחְזְקָה לִנְפָלִים. הוּא אָמַר: אַפִּילָה תְּרֵי, וְהִיא אָמְרָה: תְּלָת. אֲמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: עוּבְדָּא הֲוָה בֵּי מִדְרָשָׁא, וְאָמְרוּ: הִיא מְהֵימְנָא, דְּאִם אִיתָא דְּלָא אַפְּלָה – נַפְשָׁהּ בְּנִיפְלֵי לָא מַחְזְקָה.

הפילה, וחזרה והפילה, וחזרה והפילה — הוחזקה לנפלים, שחזקתה שהיא מפילה תמיד. הוא, הבעל, אמר: אפילה תרי [הפילה שתים, פעמיים] והיא אמרה: תלת [שלוש פעמים], אמר ר' יצחק בן אלעזר: עובדא הוה בי מדרשא [מעשה כזה היה בבית המדרש] שבאו לשאול, ואמרו: היא מהימנא [נאמנת], שאם איתא [יש] אמת בדבר שלא אפלה [הפילה] שלוש פעמים — נפשה בניפלי לא מחזקה [לא היתה מחזיקה עצמה כמפילה].

מתני׳ הָאִישׁ מְצוּוֶה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר ״וַיְבָרֵךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם [אֱלֹהִים] פְּרוּ וּרְבוּ״.

האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אינו כן, אלא על שניהם הוא אומר: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית א, כח).

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר קְרָא ״וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ״ אִישׁ דַּרְכּוֹ לִכְבֹּשׁ, וְאֵין אִשָּׁה דַּרְכָּהּ לִכְבֹּשׁ.

מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שאין האשה מצווה על פריה ורביה? אמר ר' אילעא משום [בשם] ר' אלעזר בר' שמעון: אמר קרא [הכתוב]: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" (שם), ללמדנו: איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש. ולכן מובן שכל ציווי זה וגם מצות פרו ורבו נאמר לאיש ולא לאשה.

אַדְּרַבָּה, ״וְכִבְשׁוּהָ״ תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״וְכִבְשָׁהּ״ כְּתִיב. רַב יוֹסֵף אָמַר: מֵהָכָא, ״אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה״ וְלֹא קָאָמַר ״פְּרוּ וּרְבוּ״.

ומקשים: אדרבה (להיפך) "וכבשה" תרתי משמע [שניים משמעה] שהרי נאמר הדבר בלשון רבים, לשניים! אמר רב נחמן בר יצחק: "וכבשה" כתיב [כתוב] שהכתיב כאן הוא חסר. רב יוסף אמר, מהכא [מכאן] הראיה, שנאמר: "אני אל שדי פרה ורבה" (שם לה, יא), ולא קאמר [אמר] "פרו ורבו".

וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע – כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר: חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ״.

כיון שהבאנו שמועה שנאמרה בדרך זו, מביאים עוד מאמר כזה, ואמר ר' אילעא משום [בשם] ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, דבר שהוא יודע שישמעו ויקבלו ממנו — כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שלא ידבר דבריו לריק. ר' אבא אומר: חובה היא שלא לומר, שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח).

וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מוּתָּר לוֹ לְאָדָם לְשַׁנּוֹת בִּדְבַר הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אָבִיךָ צִוָּה״ וגו׳ ״כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא״ וגו׳.

ועוד אמר ר' אילעא משום [בשם] ר' אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות מן האמת בדבר השלום, שאם יודע שהשינוי, השקר, יכול לעשות שלום — מותר לו לשנות. שנאמר: "אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרַגָנִי״ וגו׳.

"(בראשית נ, טז-יז), ואביהם לא ציווה כן, אלא שינו ואמרו בשמו דברים שלא אמר, מפני השלום. ר' נתן אומר: מצוה היא לשנות, שנאמר: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א' טז, ב), ועל כך אמר לו ה' שיאמר שהוא הולך להקריב קרבן (שם ג). משמע שאף הקדוש ברוך הוא מצווהו לעשות כן.

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁינָּה בּוֹ. דְּמֵעִיקָּרָא כְּתִיב ״וַאֲדוֹנִי זָקֵן״ וּלְבַסּוֹף כְּתִיב ״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה החכם]: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב [שמתחילה נאמר] שאמרה שרה: "ואדני זקן" (בראשית יח, יב), ולבסוף, כאשר אמר ה' לאברהם מה אמרה שרה, כתיב [נאמר]: "ואני זקנתי" (שם יג), כדי שלא לגרום עלבון לאברהם ולגרום לסיכסוך בינו לבין שרה.

״רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר״. אִתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, וְחַד אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה.

שנינו במשנה שר' יוחנן בן ברוקה אומר שגם האשה מצווה על פריה ורביה. אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד [אחד מהם] אמר: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, וחד [ואחד מהם] אמר: אין הלכה כר' יוחנן בן ברוקה.

תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דַּאֲמַר אֵין הֲלָכָה דְּיָתֵיב רַבִּי אַבָּהוּ וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה, וְאַהַדְרִינְהוּ רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי לְאַפַּיְיהוּ.

ומוסיפים: תסתיים [תוגדר, תתברר] שר' יוחנן הוא שאמר שאין הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, וראיה לדבר: דיתיב [שישב] ר' אבהו וקאמר משמיה [ואמר משמו] של ר' יוחנן: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, ואהדרינהו [והחזירו] ר' אמי ור' אסי שישיבו לפניו לאפייהו [את פניהם] אחורנית, לרמוז שאין הדבר נכון. אף שלא אמרו זאת במפורש, מפני כבודו.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אֲמַר, וְאַהַדְרִינְהוּ רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי לְאַפַּיְיהוּ. אֲמַר רַב פַּפָּא: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֲמָרָהּ – מִשּׁוּם כְּבוֹד בֵּי קֵיסָר לָא אָמְרוּ לֵיהּ וְלָא מִידֵי, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אֲמָרָהּ – לֵימְרוּ לֵיהּ: לָא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי!

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] אותו ענין בגירסה אחרת: שר' חייא בר אבא אמר זאת בשם ר' יוחנן, ואהדרינהו [והחזירו] ר' אמי ור' אסי לאפייהו [את פניהם] אחורנית. אמר רב פפא לגבי בירור גירסות אלה: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שר' אבהו אמרה, מובן הדבר כי משום כבוד בי [בית] קיסר שר' אבהו היה מקורב אליו לא אמרו ליה [לו] ולא מידי [כלום], אלא שתקו, ורק רמזו שאינם מקבלים את דבריו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שר' חייא בר אבא אמרה — לימרו ליה [שיאמרו לו] במפורש: לא אמר ר' יוחנן הכי [כך]. ומכל מקום למדנו שגם תלמידי ר' יוחנן נחלקו מה היתה דעתו של רבם.

מַאי הֲוָה עֲלָהּ? תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֲמַר רַבִּי אַסִי: עוּבְדָא הֲוָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בִּכְנִישְׁתָּא דְּקֵיסָרִי, וַאֲמַר: ״יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה״. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ לָא מִפַּקְדָה – כְּתוּבָּה מַאי עֲבִידְתֵּהּ?

ושואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על בעיה זו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שאמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' אבהו אמר ר' אסי: עובדא הוה קמיה [מעשה היה, בא, לפני] ר' יוחנן בכנישתא [בבית הכנסת] של קיסרי, באשה שבקשה להתגרש מבעלה אחרי עשר שנים שלא ילדה, ואמר: יוציא הבעל ויתן כתובה, כשהיה ברור שהאשה אינה יולדת בגללו. ואי סלקא דעתך לא מפקדה [ואם עולה על דעתך לומר שאינה מצווה] — כתובה מאי עבידתה [מה מעשיה], כלומר, מדוע מגיעה לה כתובה?

דִּלְמָא בְּבָאָה מֵחֲמַת טְעָנָה.

ומשיבים: דלמא [שמא] מדובר שם במקרה שהיא באה מחמת טענה. שלא באה האשה לתבוע גט משום קיום מצות פריה ורביה, אלא שהיא רוצה בנים מחמת טענה אחרת — טענתה זו יש בה ממש, וכופים את הבעל לגרש ולתת כתובה.

כִּי הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי, אָמְרָה לֵיהּ: הַב לִי כְּתוּבָּה. אֲמַר לָהּ: זִיל, לָא מִיפַּקְדַתְּ. אָמְרָה לֵיהּ: מִסִּיבוּ דִּילָהּ מַאי תֶּיהֱוֵי עֲלָהּ דְּהָךְ אִתְּתָא? אֲמַר: כִּי הָא – וַדַּאי כָּפֵינַן.

כי ההיא דאתאי לקמיה [כמו אשה אחת שבאה לפני] ר' אמי וביקשה להתגרש, מפני שבעלה אינו מסוגל להוליד. אמרה ליה [לו]: הב [תן] לי כתובה! אמר לה: זיל, לא מיפקדת [לכי, אינך מצווה] על פריה ורביה! אמרה ליה [לו]: מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא [בזקנותה שלה מה יהא עליה, על אשה זו]? ועל עצמה אמרה, שאם לא יהיו לה בנים — מי ידאג לה לעת זקנותה. אמר: כי הא [במקרה כמו זה] — ודאי כפינן [אנו כופים] להוציא ולתת לה כתובה.

הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לָהּ: לָא מִיפַּקְדַתְּ. אָמְרָה לֵיהּ: לָא בָּעֲיָא הַךְ אִתְּתָא חוּטְרָא לְיָדָהּ וּמָרָה לִקְבוּרָה? אֲמַר: כִּי הָא – וַדַּאי כָּפֵינַן.

כעין זה מסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רב נחמן לתבוע גט וכתובה מבעלה, בטענה שאינו מוליד. אמר לה: לא מיפקדת [אינך מצווה] על פריה ורביה. אמרה ליה [לו]: לא בעיא הך אתתא חוטרא [וכי אין צריכה אשה זו מקל] לידה ומרה [ומעדר] לקבורה, כלומר, שיהיו לה ילדים לתמוך בה בזקנותה ולטפל בה אחרי מותה? אמר: כי הא ודאי כפינן [במקרה כמו זה ודאי אנו כופים] להוציא.

יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה תְּאוֹמִים הָיוּ, אֶחָד נִגְמְרָה צוּרָתוֹ לְסוֹף תִּשְׁעָה וְאֶחָד נִגְמְרָה צוּרָתוֹ לִתְחִלַּת שִׁבְעָה. יְהוּדִית, דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי חִיָּיא, הֲוָה לָהּ צַעַר לֵידָה, שְׁנַאֵי מָנָא וְאָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אָמְרָה: אִתְּתָא מִפַּקְּדָא אַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה? אֲמַר לָהּ: לָא. אָזְלָא אִשְׁתְּיָא סַמָּא דְּעַקַרְתָּא.

מסופר: יהודה וחזקיה בני ר' חייא תאומים היו, אלא שאחד נגמרה צורתו לסוף תשעה חודשים להריון, ואחד נגמרה צורתו לתחלת שבעה, ונולדו בהפסק זמן. יהודית, דביתהו [אשתו] של ר' חייא, הוה [היה] לה צער לידה בגלל הלידות הבלתי־רגילות הללו, שנאי מנא [שינתה את בגדיה] באופן שלא יכיר בה שהיא אשתו, ואתיא לקמיה [ובאה לפני] ר' חייא לשאול אותו שאלה בהלכה, ואמרה: האם אתתא מפקדא [אשה מצווה] על פריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא [הלכה ושתתה סם עקרות] שלא תלד יותר.

לְסוֹף אִיגְלַאי מִילְּתָא. אֲמַר לָהּ: אִיכּוּ יָלְדַתְּ לִי חֲדָא כְּרֵסָא אַחֲרִיתָא! דַּאֲמַר מָר: יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה – אָחֵי, פָּזִי וְטָוִי

לסוף איגלאי מילתא [נגלה הדבר] שהיא היתה זו ששאלה, ושעשתה כפי שפסק. אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא [ולואי היית יולדת לי עוד בטן אחת, עוד זוג אחד של ילדים] כמו אלה שילדה, שהיו ילדיו מוצלחים ביותר, שאמר מר [החכם] יהודה וחזקיה החכמים בני ר' חייא אחי [היו אחים תאומים], וכן פזי וטוי