חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם״ וּכְתִיב ״הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם״.

חצבתם ואל מקבת בר נקרתם" (ישעיהו נא, א) וכתיב [ונאמר] פסוק סמוך המבאר את הראשון, "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" (שם ב), ללמד שכאילו נעשו להם איברים ("חוצבתם" ו"נוקרתם") לאחר זמן.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: שָׂרָה אִמֵּנוּ אַיְלוֹנִית הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד״ אֲפִילּוּ בֵּית וָלָד אֵין לָהּ.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שרה אמנו אילונית היתה מתחילה, שנאמר: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד" (בראשית יא, ל), ומייתור המילים "אין לה ולד" למדים אנו שכוונתו שאפילו בית ולד (רחם) אין לה.

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁשְּׁנוֹתֵיהֶן מְרוּבּוֹת. אֲבָל בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁשְּׁנוֹתֵיהֶן מוּעָטוֹת – שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עִיבּוּרִים. רַבָּה אָמַר רַב נַחְמָן: שָׁלֹשׁ שָׁנִים, כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ פְּקִידוֹת. דַּאֲמַר מָר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדוּ שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה.

אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: לא שנו ששוהה עשר שנים קודם קידושין אלא בדורות הראשונים, ששנותיהן היו מרובות, אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות — שוהה שתי שנים ומחצה ומגרשה, שהן כנגד זמן של שלשה עיבורים. רבה אמר בשם רב נחמן: שלש שנים שוהה, כנגד שלש פקידות שפקד הקדוש ברוך הוא את העקרות. שאמר מר [החכם]: בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, ומכאן שיש להמתין עד שיעברו שלוש פעמים ראש השנה, כמספר הפקידות שנפקדו בו.

אֲמַר רַבָּה: לֵיתְנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי. מִכְּדִי מַתְנִיתִין מַאן תַּקֵּין – רַבִּי, וְהָא בִּימֵי דָּוִד אִימְעוּט שְׁנֵי, דִּכְתִיב ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה״.

אמר רבה הוא עצמו: ליתנהו להני כללי [כללים אלה שאמרנו אין לקבלם] כלומר, אין לקבל את הדברים הללו שאמרנו, ומדוע: מכדי מתניתין מאן תקין [הרי את משנתנו מי תיקן] — רבי, והא [והרי] בימי דוד כבר אימעוט שני [נתמעטו השנים], דכתיב [שנאמר]: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה

וְהַאי ״שֶׁמָּא לֹא זָכָה לְהִבָּנוֹת הֵימֶנָּה״ וְדִלְמָא אִיהִי דְּלָא זַכְיָא! אִיהִי, כֵּיוָן דְּלָא מִפַּקְדָא אַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה – לָא מִיעַנְשָׁה.

"(תהלים צ, י), משמע שעד אז היו שנות בני אדם כמו שהם בימינו, והקביעה של עשר שנים היא איפוא אף לזמן הזה. ושואלים על לשון הברייתא: והאי [וזה] הלשון "שמא לא זכה להבנות הימנה", ודלמא איהי [ושמא היא זו] שלא זכיא [זכתה] להיבנות? ומשיבים: איהי [היא] כיון שהיא לא מפקדא [מצווה] על פריה ורביה, הריהי לא מיענשה [נענשת], משמע שהזכות שבכך תלויה בו ולא בה.

אִינִי? וְהָא אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: נְסֵיב אִיתְּתָא וְאוֹלֵיד בְּנֵי! וַאֲמַר לְהוּ: אִי זְכַאי – הָווּ לִי מִקַּמַּיְיתָא. הָתָם דַּחוּי קָא מַדְחֵי לְהוּ לְרַבָּנַן. דְּרַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אִיעֲקַר מִפִּרְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא,

לעצם דברי המשנה שצריך לשאת אשה בזקנתו שואלים: איני [האם כן הוא] והא [והרי] אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לר' אבא בר זבדא: נסיב איתתא ואוליד בני [שא אשה והולד בנים] ואמר להו: אי זכאי [אילו הייתי זוכה וראוי] — הוו [היו] לי כבר מקמייתא [מתחילה], ועכשיו בזקנותי, אינני רוצה לשאת אשה סתם, בלא להוליד. הרי משתמע מזה שאין מצוה לשאת אשה בימי זקנה. ומשיבים: התם דחוי קא מדחי להו לרבנן [שם רק דחה את החכמים], שלא רצה לומר להם את טעמו האמיתי, משום שהיה עקר. שכן ידוע שר' אבא בר זבדא איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא, שהיה מאריך בדרשותיו, ותלמידיו היו מתאפקים בחוזקה מהטלת מי רגליים כל משך הדרשה ודבר זה גרם להם לעקרות.

רַב גִּידֵּל אִיעֲקַר מִפִּרְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא, רַבִּי חֶלְבּוֹ אִיעֲקַר מִפִּרְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא, רַב שֵׁשֶׁת אִיעֲקַר מִפִּרְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אַחַדְתֵּיהּ סוּסְכִינְתָא, תַּלְיוּהּ בְּאַרְזָא דְּבֵי רַב וּנְפַק מִינֵּיהּ כְּהוּצָא יָרְקָא. אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: שִׁיתִין סָבֵי הָוֵינָא, וְכוּלְּהוּ אִיעֲקוּר מִפִּרְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא, לְבַר מֵאֲנָא דְּקַיְּימֵי בְּנַפְשַׁאי ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.

כיוצא בו מסופר שרב גידל איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא. וכן ר' חלבו איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא. רב ששת איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא. ומסופר: רב אחא בר יעקב אחדתיה [אחזה בו] סוסכינתא (מחלה מחמת עצירות השתן העשויה לגרום לעקרות), תליוה בארזא דבי [תלו אותו בארז שבבית] רב לשם רפואה ונפק מיניה כהוצא ירקא [ויצא ממנו כעלה תמר ירוק] ונתרפא. אמר רב אחא בר יעקב: שיתין סבי הוינא [ששים זקנים, חכמים, היינו] שם וכולהו איעקור מפרקיה [וכולם נעשו עקרים מחמת דרשתו] של רב הונא לבר מאנא, דקיימי בנפשאי [חוץ ממני, שקיימתי בעצמי] את הכתוב "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב), והשתמשתי בדרך זו של ריפוי כדי שלא איעשה עקר.

גֵּירְשָׁהּ מוּתֶּרֶת וכו׳. שֵׁנִי – אִין, שְׁלִישִׁי – לָא.

שנינו במשנה שאשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה, אם גירשה — מותרת להינשא לשני, ושוהה אף עימו עשר שנים. ומעירים: שני — אין [כן], אולם אם אף לשני לא היו ילדים ממנה — לשלישי לא תינשא, משום שנראה שחזקתה שאינה מסוגלת ללדת.

מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: מָלָה הָרִאשׁוֹן וּמֵת, שֵׁנִי וּמֵת, שְׁלִישִׁי – לֹא תָּמוּל, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁלִישִׁי – תָּמוּל, רְבִיעִי – לֹא תָּמוּל.

ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי]? כשיטת רבי היא, שסבור ששתי פעמים הרי הן חזקה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם מלה אשה את בנה הראשון ומת מחמת המילה, ומלה את בנה השני ומת גם הוא — שלישי לא תמול, אלו דברי רבי, שיש חזקה שילדיה מתים מחמת מילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שלישי — תמול, שעדיין אין חזקה שילדיה מתים, רביעי — לא תמול.

וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא, הֵי מִינַּיְיהוּ אַחֲרִינִיתָא?

ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא להיפך] שהופכת את השיטות, ואם כן הי מינייהו אחריניתא [איזו מהן אחרונה], כלומר, איזו מוסמכת יותר?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע אֲחָיוֹת בְּצִפּוֹרִי, שֶׁמָּלָה רִאשׁוֹנָה וּמֵת, שְׁנִיָּה וּמֵת, שְׁלִישִׁית וּמֵת, רְבִיעִית בָּאת לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהּ: אַל תָּמוּלִי.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה לדבר ממה שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מעשה בארבע אחיות בצפורי שמלה אחות ראשונה את בנה ומת, מלה אחות שניה את בנה ומת, מלה שלישית ומת, רביעית באת (באה) לפני רבן שמעון בן גמליאל בשאלה האם למול את בנה. אמר לה: אל תמולי. משמע שרבן שמעון בן גמליאל הוא הסבור שרק שלוש פעמים מהוות חזקה.

וְדִלְמָא אִי אָתְיָא שְׁלִישִׁית – נַמִי הֲוָה אֲמַר לָהּ? אִם כֵּן מַאי אַסְהֲדוּתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא. וְדִלְמָא הָא קָא מַשְׁמַע לָן דַּאֲחָיוֹת מְחַזְּקוֹת!

ודוחים: משם אין ראיה, ודלמא אי אתיא [ושמא אם היתה באה] השלישית נמי הוה אמר [גם כן היה אומר] לה, אלא שלא באה, ולא יכול היה לומר לה את ההלכה. ושואלים: אם כן, מאי אסהדותיה [מה עדותו] של ר' חייא בר אבא? שאם כן לא חידש לנו דבר בזה, שהרי עדיין איננו יודעים ממתי היא חזקה, ומה הטעם לספר את כל המעשה? ומשיבים: ודלמא הא קא משמע לן [ושמא דבר זה השמיע לנו] שאחיות מחזקות, כלומר, שיש חזקה למחלה כגון זו גם על ידי אחיות, שלא רק אם מתו שלושת ילדיה של אותה אם יש חזקה, אלא גם אם היו הילדים מאחיות שונות, יש לחשוש לכך.

אֲמַר רָבָא: הָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ אֲחָיוֹת מְחַזְּקוֹת – לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה לֹא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין, וְלֹא מִמִּשְׁפַּחַת מְצוֹרָעִים, וְהוּא דְּאִתַּחְזַק תְּלָתָא זִימְנֵי.

אמר רבא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כי אחיות מחזקות, על כן מאותו טעם לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין (חולים במחלת הנפילה) ולא ממשפחת מצורעים, שיש לחשוש שהמחלה היא תורשתית ומצויה בכל בני המשפחה. ומעירים: והוא דאתחזק תלתא זימני [שהוחזק הדבר שלוש פעמים] אצל שלושה אנשים מאותה המשפחה.

מַאי הֲוָה עֲלָהּ? כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אֲמַר: עוּבְדָּא הֲוָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בִּכְנִישְׁתָּא דְּמָעוֹן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וּמָלָה רִאשׁוֹנָה וּמֵת, שְׁנִיָּה וּמֵת, שְׁלִישִׁית בָּאָה לְפָנָיו. אָמַר לָהּ: לְכִי וּמוּלִי.

שואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על ההלכה לענין חזקה? כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל, אמר: עובדא הוה קמיה [מעשה היה לפני] ר' יוחנן בכנישתא [בבית הכנסת] של העיירה מעון ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ומלה ראשונה את בנה ומת מחמת המילה, ומלה שניה את בנה ומת, והשלישית באה לפניו. אמר לה: לכי ומולי, שאין לחשוש לחזקה בשתי פעמים.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: חֲזֵי דְּקָשָׁרֵית אִיסּוּרָא וְסַכַּנְתָּא!

אמר ליה [לו] אביי לרב יצחק: חזי [ראה, שים לב], למה שאתה אומר ודייק בדבריך, דקשרית איסורא וסכנתא [שהרי אתה מתיר בכך גם איסור וגם סכנה], שהרי התיר את האיסור של מילה ביום הכיפורים, שאם אינו מחוייב בה נמצא שעובר על איסור לחינם וגם עשה מעשה שיש בו סכנת נפשות.

סָמַךְ עֲלָהּ אַבַּיֵי, וַאֲזַל נָסְבָהּ לְחוּמָה בְּרַתָּא דְּאִיסִי בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה. דְּנָסְבָהּ רַחֲבָא דְּפוּמְבְּדִיתָא וּשְׁכִיב, רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה וּשְׁכִיב, וּנְסָבָהּ הוּא וּשְׁכִיב.

ומעירים: סמך עלה [עליה] אביי על הלכה זו, ועשה מעשה. אזל נסבה [הלך אביי ונשא] לאשה את חומה ברתא [הבת] של איסי בריה [בנו] של רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה, דנסבה [שנשא אותה תחילה] רחבה דפומבדיתא ושכיב [ומת], ונשא אותה אחר כך רב יצחק בריה [בנו] של רבה בר בר חנה ושכיב [ומת], ונסבה [ואחר כך נשא אותה] הוא, אביי, ולא חשש שמא הוחזקה אשה זו שהיא "קטלנית", שיש בה דבר הגורם לבעליה למות. וסמך על דברי רב יצחק שאין חזקה אלא בשלוש פעמים. ובסופו של דבר גם הוא שכיב [מת] בעודו נשוי לה.

אֲמַר רָבָא: וּמִי אִיכָּא דְּעָבֵיד עוּבְדָא בְּנַפְשֵׁיהּ כִּי הַאי, וְהָא אִיהוּ דַּאֲמַר: אָבִין – דְּסָמְכָא, יִצְחָק סוּמָּקָא – לָאו בַּר סָמְכָא. אָבִין – יֶשְׁנוֹ בַּחֲזָרָה, יִצְחָק סוּמָּקָא – אֵינוֹ בַּחֲזָרָה. וְעוֹד: אֵימַר דִּפְלִיגִי לְעִנְיַן מִילָה, בְּנִישּׂוּאִין מִי פְּלִיגִי?

אמר רבא: ומי איכא דעביד עובדא בנפשיה כי האי [והאם יש העושה מעשה בעצמו כמו זה], כלומר, הסומך על מסורת זו, ונושא אשה שיש סכנה בנישואיה, והא איהו [והלא הוא עצמו] זה שאמר: כל מה שאמר אבין בשם ר' יוחנן, דסמכא [הרי אפשר לסמוך עליו], וכל ענין שאומר יצחק סומקא [האדום], ר' יצחק בר יוסף, בשם ר' יוחנן — לאו בר סמכא [לא בר סמיכה עליו הוא]. ומסביר את ההבדל ביניהם: אבין ישנו בחזרה שהוא חוזר לארץ ישראל ושומע אם חזרו בהם בני הישיבה, ואילו יצחק סומקא אינו בחזרה, מאחר שירד לבבל ולא חזר לארץ. ועוד יש לחשוש: אימר דפליגי [אמור שהם חלוקים] לענין מילה אם שתים או שלוש פעמים מהוות חזקה, אולם בנישואין מי פליגי [האם הם חלוקים]?

אִין, וְהָתַנְיָא: נִיסֵּת לָרִאשׁוֹן וּמֵת, לַשֵּׁנִי וּמֵת, לַשְּׁלִישִׁי – לֹא תִּנָּשֵׂא, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לַשְּׁלִישִׁי תִּנָּשֵׂא, לָרְבִיעִי לֹא תִּנָּשֵׂא.

ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: ניסת אשה לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי — לא תנשא, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשלישי — תנשא, לרביעי — לא תנשא.

בִּשְׁלָמָא גַּבֵּי מִילָה – אִיכָּא מִשְׁפָּחָה דְּרָפֵי דָּמָא וְאִיכָּא מִשְׁפָּחָה דְּקָמֵיט דָּמָא. אֶלָּא נִישּׂוּאִין מַאי טַעֲמָא? אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי, הָכִי אֲמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא: מַעְיָן גּוֹרֵם. וְרַב אַשִׁי אֲמַר: מַזָּל גּוֹרֵם.

ושואלים: בשלמא [נניח] גבי (אצל) מילה אפשר להסביר מה טעמה של החזקה בזה: איכא [יש] משפחה דרפי דמא [שדמה רפה] ואינו נקרש היטב ושותת בלי להיעצר ואיכא [ויש] משפחה דקמיט דמא [שדמה נקרש], אלא נישואין מאי טעמא [מה הטעם] שנחשוש אפילו כשיש חזקה? אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי [כך] אמר אבימי מהגרוניא משמיה [משמו] של רב הונא: מעין גורם, כלומר, יש איזה חולי באשה זו, שביאתה גורמת לבעליה למות. ורב אשי עצמו אמר: המזל שלה הוא זה שגורם שבעליה מתים.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאֵירְסָהּ וּמִית, אִי נַמִי דְּנָפַל מִדִּיקְלָא וּמִית.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם] אם הטעם הוא זה או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, כגון שאירסה ומית [ומת] אחד מהם, לפני נישואין, אי נמי [או גם כן] שנפל מדיקלא ומית [מדקל ומת], שאם החשש הוא בגלל הביאה — הרי במקרים אלה היה המוות מסיבות אחרות, ולדעת החוששים משום מזל — יש לחשוש גם כאן.

אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרָבָא: בְּעַי מִינֵּיהּ מֵרַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּרַבִּי? וַאֲמַר לִי: אִין. הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? וַאֲמַר לִי: אִין. אַחוּכֵי אַחִיךְ בִּי?

אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו] של רבא לרבא: בעי מיניה [שאלתי ממנו] מרב יוסף: הלכה כרבי? ואמר לי: אין [כן]. ושאלתי אותו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל? ואמר לי: אין [כן], וכי אחוכי אחיך בי [צחק עלי], שהרי אמר לי דברים סותרים!

אָמַר לֵיהּ: לָא, סְתָמֵי הִיא, וּפָשֵׁיט לָךְ: נִישּׂוּאִין וּמַלְקִיּוֹת – כְּרַבִּי, וְסָתוֹת וְשׁוֹר הַמּוּעָד כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

אמר ליה [לו]: לא, סתמי היא [סתמי הלכה שונים הם] ופשיט לך [ופתר לך] שצריך לפסוק הלכה פעם כשיטה זו ופעם כשיטה זו, והכלל לפי מה שסתמה המשנה בכל ענין. כיצד? נישואין ומלקיות נסתמה בהם הלכה כרבי, שבשתי פעמים היא חזקה. בענין וסתות ובענין שור המועד — כרבן שמעון בן גמליאל, שרק בשלוש פעמים היא חזקה.

נִישּׂוּאִין – הָא דַּאֲמָרַן, מַלְקִיּוֹת – דִּתְנַן: מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה – בֵּית דִּין כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לְכִיפָּה, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִים עַד שֶׁתְּהֵא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת. וְסָתוֹת – דִּתְנַן: אֵין הָאִשָּׁה

ומסבירים את הפרטים: נישואין — הא דאמרן [זו שאמרנו], מלקיות — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שלקה מלקות מדין תורה ושנה (וחזר ונתחייב ולקה) — בית דין כונסין אותו לכיפה (לחדר=כלא סגור) ומאכילין אותו שעורין שהוא מאכל שגורם לכך, עד שתהא כריסו נבקעת. שאנחנו אומרים שאדם שחטא חטאים חמורים במזיד פעמיים, חזקה שיחטא פעם שלישית ולא די לו במלקות, אלא עוצרים אותו כדי שלא יחטא עוד, שחזקה שהוא רשע. וסתות — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין האשה