מִן הַחֵטְא. מַקְרֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: ״וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״. אָמַר לֵיהּ: כְּגוֹן מַאן? כְּגוֹן אִמְּךָ.

מן החטא, ומשום כך ראוי לנו להכיר להן תודה. ומספרים עוד באותו ענין: מקרי ליה [היה מקריא לו, מלמד אותו מקרא] רב יהודה לרב יצחק בריה [בנו] את הכתוב "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו). אמר ליה [לו] בנו: כגון מאן [כמו מי]? אמר לו: כגון אמך.

וְהָא מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: אֵין אָדָם מוֹצֵא קוֹרַת רוּחַ אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״יְהִי מְקוֹרְךָ בָּרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ״. וְאָמַר לֵיהּ: כְּגוֹן מַאן? כְּגוֹן אִמְּךָ. מַתְקִיף תְּקִיפָא, וְעַבּוּרֵי מִיעַבְּרָא בְּמִלָּה.

ושואלים: והא מתני ליה [והרי היה שונה לו] רב יהודה לרב יצחק בריה [בנו] ברייתא זו: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה, שנאמר: "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך" (משלי ה, יח), ואמר ליה [לו] בנו: כגון מאן [מי]? השיב לו רב יהודה: כגון אמך, משמע שהיה מוצא בה קורת רוח! ומתרצים: מתקיף תקיפא, ועבורי מיעברא במלה [תקיפה וקשה היתה, אבל מעבירה על מדותיה ומתרצה בקלות].

הֵיכִי דָּמֵי אִשָּׁה רָעָה? אֲמַר אַבַּיֵי: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא, וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָא. רָבָא אֲמַר: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא, וּמְהַדְרָא לֵיהּ גַּבָּא.

שואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] דרכה של אשה רעה? אמר אביי: מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא [מקשטת לו שולחן לאכול ומקשטת לו הפה], כלומר, מחרפת ומגדפת אותו בזמן האוכל. רבא אמר: מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבא [מקשטת לו שולחן ומחזירה, ומפנה לו את גבה] להראות שאינה רוצה בחברתו.

אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כֵּיוָן שֶׁנָּשָׂא אָדָם אִשָּׁה – עֲוֹנוֹתָיו מִתְפַּקְּקִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה׳״. בְּמַעַרְבָא, כִּי נָסֵיב אֱינָשׁ אִיתְּתָא אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: מָצָא אוֹ מוֹצֶא? מָצָא – דִּכְתִיב ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב״, ״מוֹצֶא ״ – דִּכְתִיב ״וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״.

אמר ר' חמא בר חנינא: כיון שנשא אדם אשה — עונותיו מתפקקין [נסתמים] ומתבטלים, שנאמר: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'" (שם יח, כב), ודורש "יפק" מלשון פקק. במערבא כי נסיב אינש איתתא, אמרי ליה הכי [בארץ ישראל כאשר היה נושא אדם אשה, היו אומרים לו ושואלים אותו כך]: "מצא או מוצא"? והכוונה: "מצא" — דכתיב [שנאמר]: "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא" דכתיב [שנאמר]: "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו).

אָמַר רָבָא: אִשָּׁה רָעָה מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ, דִּכְתִיב ״גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבּוֹת דִּין וְקָלוֹן״. וְאָמַר רָבָא: אִשָּׁה רָעָה וּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה – צָרָתָהּ בְּצִדָּהּ, דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: בַּחֲבֶרְתָּהּ וְלֹא בְּסִילְתָּא. וְאָמַר רָבָא: קָשָׁה אִשָּׁה רָעָה כְּיוֹם סַגְרִיר, שֶׁנֶּאֱמַר ״דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה״.

אמר רבא: אשה רעה — מצוה לגרשה, דכתיב [שנאמר]: "גרש לץ ויצא מדון וישבת דין וקלון" (משלי כב, י), ואמר רבא: אשה רעה וכתובתה מרובה, שאין בעלה יכול לשלם את הכתובה ולגרש אותה — צרתה בצדה, כלומר, אין דרך לתקנה אלא על ידי שישא עליה אשה אחרת. דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] בפתגם מקובל: גורמים סבל לאשה בחברתא [בחברתה] על ידי אשה אחרת, צרה, ולא בסילתא [בדקירת קוץ]. ואמר רבא: קשה אשה רעה כיום סגריר, שנאמר: "דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתוה" (שם כז, טו), שאשה רעה ("מדינים") שווה ("נשתווה") ליום סגריר.

וְאָמַר רָבָא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה – וְכַמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה. כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה – דִּכְתִיב ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב״. אִי בְּגַוָּהּ מִשְׁתָּעֵי קְרָא – כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחָהּ, אִי בַּתּוֹרָה מִשְׁתָּעֵי קְרָא – כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה שֶׁהַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה בָּהּ. כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה – דִּכְתִיב ״וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״. אִי בְּגַוָּהּ מִשְׁתָּעֵי קְרָא – כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה שֶׁהַכָּתוּב מְגַנָּהּ, אִי בְּגֵיהִנָּם מִשְׁתָּעֵי קְרָא – כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, שֶׁגֵּיהִנָּם נִמְשְׁלָה בָּהּ.

ואמר רבא: בא וראה כמה טובה אשה טובה, וכמה רעה אשה רעה. כמה טובה אשה טובה — דכתיב [שנאמר]: "מצא אשה מצא טוב", אי בגוה משתעי קרא [אם בה עצמה כפשוטו מדבר הכתוב] אם כן — כמה טובה אשה טובה, שהכתוב משבחה. אי [אם] בתורה משתעי קרא [מדבר הכתוב] והדבר נאמר בלשון משל, אף זה מלמדנו: כמה טובה אשה טובה, שהתורה נמשלה בה. ולהיפך: כמה רעה אשה רעה — דכתיב [שנאמר] "ומוצא אני מר ממות את האשה". אי בגוה משתעי קרא [אם בה כפשוטו מדבר הכתוב], כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה. אי [אם] בגיהנם משתעי קרא [מדבר הכתוב] בלשון משל — כמה רעה אשה רעה, שגיהנם נמשלה בה.

״הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. ״נְתָנַנִי ה׳ בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם״ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא בַּר חִיָּיא: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. בְּמַעַרְבָא אָמְרוּ: זֶה שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו תְּלוּיִן בְּכַסְפּוֹ.

ועוד באותו ענין, נאמר: "הנני מביא אליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה" (ירמיהו יא, יא) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אשה רעה וכתובתה מרובה. כיוצא בו על הכתוב: "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה. במערבא (בארץ ישראל) אמרו על פסוק זה: זה שמזונותיו תלוין בכספו, שאין לו קרקע משלו, והוא חייב לקנות את מזונותיו בכסף וחושש כל הזמן שמא תתייקר התבואה או שלא תימכר תבואה בשוק.

״בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ נְתוּנִים לְעַם אַחֵר״ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: זוֹ אֵשֶׁת הָאָב. ״בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם״ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵלּוּ הַמִּינִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים״ וגו׳.

נאמר: "בניך ובנתיך נתנים לעם אחר" (דברים כח, לב), אמר רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשת האב, כלומר, אם חורגת. "בגוי נבל אכעיסם" (שם לב), אמר רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשה רעה וכתובתה מרובה. ר' אליעזר אומר: אלו המינים הכופרים בה'. וכן הוא אומר להוכיח שהכופר בה' נקרא "נבל": "אמר נבל בלבו אין אלהים וגו'" (תהילים יד, א).

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֵלּוּ אַנְשֵׁי בַּרְבָּרְיָא וְאַנְשֵׁי מָרְטְנַאי, שֶׁמְּהַלְּכִין עֲרוּמִים בַּשּׁוּק. שֶׁאֵין לְךָ מְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב לִפְנֵי הַמָּקוֹם יוֹתֵר מִמִּי שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּשּׁוּק עָרוּם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ חַבָּרִים. אָמְרוּ לֵיהּ לְרַ׳ יוֹחָנָן: אָתוּ חַבָּרֵי לְבָבֶל, שְׁגָא נָפַל. אָמְרוּ לֵיהּ: מְקַבְּלֵי שׁוּחֲדָא. תָּרֵיץ יָתֵיב.

במתניתא תנא [בברייתא שנה]: "בגוי נבל אכעיסם" — אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי, שמהלכין ערומים בשוק. שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום. ר' יוחנן אמר: אלו חברים, כהני האש הפרסיים שהיו בפרס ובבל. ומסופר: אמרו ליה [לו] לר' יוחנן: אתו חברי [באו חברים] גם לבבל, שגא [הזדעזע] ונפל מכסאו מרוב צער על היהודים המצויים שם. אמרו ליה [לו]: יש דרך להמתיק את הגזירה כי הם מקבלי שוחדא [מקבלים שוחד], תריץ יתיב [התיישר וישב במקומו] שיש תקנה כל שהיא לצרה זו.

גָּזְרוּ עַל שְׁלֹשָׁה מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה; גָּזְרוּ עַל הַבָּשָׂר – מִפְּנֵי הַמַּתָּנוֹת, גָּזְרוּ עַל הַמֶּרְחֲצָאוֹת – מִפְּנֵי הַטְּבִילָה,

כיון שהוזכרו החברים, מביאים מה שאמרו חכמים: גזרו על שלשה מפני שלשה. כלומר, החברים גזרו על היהודים בני בבל שלושה דברים, מפני שלוש עבירות שהיו בהם. גזרו על הבשר לבטל את השחיטה — מפני המתנות, על שאין נותנים מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) לכהנים, גזרו על המרחצאות שלא ירחצו בהם יהודים — מפני הטבילה שהיו מזלזלים בה.

קָא מְחַטְּטֵי שָׁכְבֵי – מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֵחִים בְּיוֹם אֵידָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיְתָה יַד ה׳ בָּכֶם וּבַאֲבוֹתֵיכֶם״, אֲמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: זוֹ חֲטוּטֵי שָׁכְבֵי, דְּאָמַר מָר: בַּעֲוֹן חַיִּים – מֵתִים מִתְחַטְּטִין.

קא מחטטי שכבי [מחטטים ומוציאים את המתים] מקבריהם — מפני ששמחים היהודים ביום אידם (יום חגם) של הגויים. שנאמר: "והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם" (שמואל א' יב, טו). אמר רבה בר שמואל: זו חטוטי שכבי [חיטוט בעצמות מתים] שהוא דבר הגורם צער לחיים וגם למתים. שאמר מר [החכם]: בעון חיים — מתים מתחטטין.

אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָארִי: כְּתִיב ״לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבְרוּ לְדוֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ״ וּכְתִיב ״וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים״. אֲמַר לֵיהּ: נִבְחַר מָוֶת לָרְשָׁעִים, שֶׁלֹּא יִחְיוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיֶחֶטְאוּ וַיִּפְּלוּ בַּגֵּיהִנָּם.

אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מארי: כתיב [נאמר] "לא יאספו ולא יקברו לדמן על פני האדמה יהיו" (ירמיהו ח, ב), וכתיב [ונאמר]: "ונבחר מות מחיים" (שם ג), ואם המוות יהיה מגונה כל כך שאפילו לא יניחו את גוייתו של המת בשלום, איך אם כן נבחר המוות מחיים? אמר ליה [לו]: אין הדבר מתייחס למצב זה, אלא בא לומר: נבחר מות לרשעים מחייהם, שמוטב שלא יחיו בעולם הזה ויחטאו, וכתוצאה מכך יפלו בגיהנם.

כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״אִשָּׁה טוֹבָה – מַתָּנָה טוֹבָה לְבַעֲלָהּ״. וּכְתִיב ״טוֹבָה בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹהִים תִּנָּתֵן. אִשָּׁה רָעָה – צָרַעַת לְבַעֲלָהּ״. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ – יְגָרְשֶׁנָּה וְיִתְרַפֵּא מִצָּרַעְתּוֹ. ״אִשָּׁה יָפָה אַשְׁרֵי בַּעֲלָהּ, מִסְפַּר יָמָיו כִּפְלַיִם״.

אגב אותם דברים שדיברנו על הנשים מביאים, כתוב בספר בן סירא: "אשה טובה מתנה טובה לבעלה" (בן סירא פרק כו) וכתיב [ונאמר שם]: "טובה בחיק ירא אלהים תנתן" (שם). ונאמר שם: "אשה רעה צרעת היא לבעלה". מאי תקנתיה [מה תקנתו] — "יגרשנה ויתרפא מצרעתו" (שם). "אשה יפה — אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים" (שם), שמתוך הנאתו מיופיה הרי זה כאילו חי כפליים.

״הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן פֶּן תִּלָּכֵד בִּמְצוּדָתָהּ. אַל תֵּט אֵצֶל בַּעֲלָהּ לִמְסוֹךְ עִמּוֹ יַיִן וְשֵׁכָר, כִּי בְּתוֹאַר אִשָּׁה יָפָה רַבִּים הוּשְׁחֲתוּ, וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ״. ״רַבִּים הָיוּ פִּצְעֵי רוֹכֵל הַמַּרְגִּילִים לִדְבַר עֶרְוָה, כְּנִיצוֹץ מַבְעִיר גַּחֶלֶת, כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה״,

"העלם עיניך מאשת חן הנשואה לאחר פן תלכד במצודתה. אל תט (תהיה סמוך) אצל בעלה למסוך עמו (לשתות איתו) יין ושכר, כי הדבר יכול לגרום לפיתוי כי בגלל תואר אשה יפה רבים הושחתו, ועצומים כל הרוגיה" (שם פרק ט). ועוד נאמר שם: "רבים היו פצעי רוכל", כלומר, האדם ההולך ממקום למקום ומוכר תכשיטי נשים ומתוך שעוסק עמהן מכים ופוצעים אותו הבעלים. "המרגילים עצמם לדבר ערוה — כניצוץ מבעיר גחלת. ככלוב מלא עוף — כן בתיהם של הרוכלים מלאים מרמה" (שם פרק יא).

״אַל תֵּצַר צָרַת מָחָר כִּי לֹא תֵּדַע מַה יֵּלֵד יוֹם, שֶׁמָּא מָחָר בָּא וְאֵינֶנּוּ, נִמְצָא מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ״. ״מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתְךָ, וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא בֵּיתֶךְ. רַבִּים יִהְיוּ דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֶךָ, גַּלֵּה סוֹד לְאֶחָד מֵאֶלֶף״.

ועוד נאמר שם: "אל תצר צרת מחר, כלומר, אל תדאג בשל צרה העלולה לבוא מחר, כי לא תדע מה ילד יום — שמא מחר בא ואותו אדם שהצטער איננו, שמת, ונמצא שהיה מצטער על העולם שאין שלו (שם פרק ל). מנע רבים מתוך ביתך, שלא יבואו רבים לשם, ולא הכל תביא ביתך, גם מאלה שהם ידידיך, אבל דאג כי רבים יהיו דורשי שלומך והרבה לך ידידים. "גלה סוד לאחד מאלף" (שם פרק ה), שרוב בני האדם אינם יודעים לשמור סוד.

אָמַר רַבִּי אַסִי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁאֵין עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה – כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר ״שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ״.

אמר ר' אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כל הנשמות העתידות להיוולד בגופים, שנאמר: "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (ישעיה נז, טז). תניא [שנויה ברייתא]: ר' אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה — כאילו שופך דמים, שנאמר: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), וכתיב בתריה [ונאמר מיד אחריו] כהסבר לדבר: "ואתם פרו ורבו" (שם).

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּאִילּוּ מְמַעֵט הַדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ ״וְאַתֶּם פְּרוּ״ וגו׳. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וּמְמַעֵט הַדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ״.

ר' יעקב אומר: מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט הדמות של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (שם ו), וכתיב בתריה [ונאמר מיד אחריו]: "ואתם פרו ורבו וגו'". בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות גם יחד, שנאמר: "ואתם פרו ורבו" שה־ו' בראש המלה באה לצרף את הדברים יחד.

אָמְרוּ לוֹ לְבֶן עַזַּאי: יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּים, נָאֶה מְקַיֵּים וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ. וְאַתָּה – נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּים! אָמַר לָהֶן בֶּן עַזַּאי: וּמַה אֶעֱשֶׂה שֶׁנַּפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה, אֶפְשָׁר לָעוֹלָם שֶׁיִּתְקַיֵּים עַל יְדֵי אֲחֵרִים.

אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים מה שדורש, ויש נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש על הצורך לעסוק בפריה ורביה, ואין נאה מקיים, שבן עזאי לא היה נשוי. אמר להן בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה ואינני רוצה להתעסק בכל נושא אחר, שכן אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים, והם יעסקו בפריה ורביה.

תַּנְיָא אִידָךְ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁאֵין עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה – כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם״ וּסְמִיךְ לֵיהּ ״וְאַתֶּם פְּרוּ״ וגו׳. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: כְּאִילּוּ מְמַעֵט הַדְּמוּת, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: וכו׳. אָמְרוּ לוֹ לְבֶן עַזַּאי יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וכו׳.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בדומה לזו, ר' אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: "שפך דם האדם" וסמיך ליה [וסמוך לו] "ואתם פרו ורבו ". ר' אלעזר בן עזריה אומר: כאילו ממעט הדמות. בן עזאי אומר: כאילו עשה את שתיהן שפיכת דמים והמעטת הדמות. ואמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש וכו'.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״

ובאותו ענין של פריה ורביה תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י, לו) —