בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים! כִּי תַּנְיָא הַהִיא – לְהַשְׁלִים.

בני בנים הרי הם כבנים ולכאורה משמע מכאן שאף אם מתו בניו, אלא שנשארו לו בני בנים מהם, קיים בכך מצות פריה ורביה, אבל אם לא היו בני בנים — לא, והרי שתכלית המצוה היא ביישוב העולם, וזה שיש לו בני בנים, אף שמתו בניו, הלא קיים תכלית זו! ודוחים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא, הרי זה להשלים למנין הילדים הראוי, כגון שהיה לו בן אחד והיתה לו ממנו נכדה אחת, שבכך קיים מצוותו, ואולם אם היו לו בן ובת, אף שמתו הם בלא בנים — קיים חובתו.

מֵיתִיבֵי: בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים, מֵת אֶחָד מֵהֶם, אוֹ שֶׁנִּמְצָא סָרִיס, לֹא קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא! תְּיוּבְתָּא.

מיתיבי [מקשים] עוד על רב הונא ממה ששנינו: בני בנים הרי הם כבנים, מת אחד מהם או שנמצא סריס — לא קיים מצות פריה ורביה. משמע שלא די בזה שיש לו בני בנים, אלא צריך גם שיחיו ויוכלו לפרות ולרבות, והרי מכאן תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה היא] ונדחו דבריו.

״בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים״. סָבַר אַבַּיֵי לְמֵימַר: בְּרָא לִבְרָא וּבְרַתָּא לִבְרַתָּא, וְכָל שֶׁכֵּן בְּרָא לִבְרַתָּא, אֲבָל בְּרַתָּא לִבְרָא – לָא. אָמַר לֵיהּ רָבָא: ״לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״ בָּעֲיָא, וְהָא אִיכָּא.

שנינו בברייתא שבני בנים הרי הם כבנים. סבר אביי למימר [לומר], שהכלל מתקיים רק כאשר יש ברא לברא [בן לבן] וברתא לברתא [ובת לבת], וכל שכן ברא לברתא [בן לבת] שעומד במקום אמו, אבל ברתא לברא [בת לבן] — לא, שאיננה נחשבת במנין מפני שאין היא יכולה למלא מקום אביה. אמר ליה [לו] רבא: הלא "לשבת יצרה" בעיא [צריך], והא איכא [והרי יש כאן], שהרי נתיישב העולם בילדיו.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת תְּרֵי מֵחַד לָא. וְלָא?! וְהָא אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב שֵׁשֶׁת: נְסֵיב אִיתְּתָא וְאוֹלֵיד בְּנֵי! וַאֲמַר לְהוּ: בְּנֵי בְּרַתִּי בָּנַי נִינְהוּ.

ומעירים: דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים] תרי מחד [שנים מבן אחד] לא, שאם היו לו רק בן אחד או בת אחת, ולהם שני ילדים, זכר ונקיבה — לא קיים על ידם פריה ורביה. ושואלים: והאם לא? והא אמרי ליה רבנן [והרי אמרו לו חכמים] לרב ששת: נסיב איתתא ואוליד בני [שא אשה והולד בנים], שלא היו לו בנים, ואמר להו [להם] רב ששת: בני ברתי [בתי] בני נינהו [הם], משמע שעל ידי בני בתו יוצא ידי חובה!

הָתָם דַּחוּיֵי קָמַדְחֵי לְהוּ, דְּרַב שֵׁשֶׁת אִיעֲקַר מִפִּירְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא.

ומשיבים: התם דחויי קמדחי להו [שם רק דחה אותם], משום שלא רצה לומר להם את הטעם האמיתי שאינו נושא אשה, כי רב ששת איעקר מפרקיה [נעשה עקר מתוך דרשתו] של רב הונא, שהיה מאריך בדרשותיו ולא יכלו אנשים לצאת לעשות צרכיהם, ועל ידי כך נעשו האנשים עקרים.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרָבָא בַּר מָארִי: מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב ״הַבָּנוֹת בְּנוֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי״ אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְהַצֹּאן צֹאנִי״ הָכִי נַמִי? אֶלָּא – דְּקָנֵית מִינַּאי, הָכָא נַמִי – דְּקָנֵית מִינַּאי!

באותו ענין אמר ליה [לו] רבה לרבא בר מארי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין דבר זה שאמרו חכמים] בני בנים הרי הן כבנים? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] בדברי לבן ליעקב על בני "הבנות בנתי והבנים בני" (בראשית לא, מג), שמזה משמע שבני יעקב נחשבים כבני לבן סבם — אלא מעתה "והצאן צאני" (שם) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא באמת שלו?! אלא, הכוונה היא דקנית מינאי [שקנית, שקיבלת, ממני], הכא נמי [כאן בענין הבנים גם כן] פירושו — דקנית מינאי [אלה שקנית, שקיבלת, ממני], שבגללי יש לך עכשיו בנים.

אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִּלְעָד...וַתֵּלֵד לוֹ אֶת שְׂגוּב״, וּכְתִיב: ״מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחוֹקְקִים״ וּכְתִיב ״יְהוּדָה מְחוֹקְקִי״.

אלא, הראיה היא מהכא [מכאן]: "ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן שישים שנה ותלד לו את שגוב" (דברי הימים א' ב, כא), וכתיב [ונאמר]: "מני מכיר ירדו מחקקים" (שופטים ה, יד) וכתיב [ונאמר] "יהודה מחקקי" (תהלים ס, ט), נמצא שמחוקקי שבט יהודה מתייחסים גם למכיר, אף שהם רק בני בתו (שנשא אותה חצרון משבט יהודה) ומכאן רואים שבני בנים נחשבים כבנים.

מַתְנִיתִין דְּלָאו כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה בְּיַלְדוּתוֹ – יִשָּׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ, הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּיַלְדוּתוֹ – יִהְיוּ לוֹ בָּנִים בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים״.

מעירים: מתניתין [משנתנו] האומרת שכהן לא ישא אילונית אלא אם כן יש לו בנים, ומשמע שאם יש לו כבר בנים יכול לישא אילונית ולהבטל מפריה ורביה, משנה זו היא דלאו [שלא] כדעת ר' יהושע. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו — ישא אשה אחרת בזקנותו. היו לו בנים בילדותו — יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת יא, ו), משמע שצריך לעסוק בפריה ורביה אפילו כשיש לו בנים.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לָמַד תּוֹרָה בְּיַלְדוּתוֹ – יִלְמוֹד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ, הָיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּיַלְדוּתוֹ – יִהְיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ״ וגו׳. אָמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא מִגְּבָת עַד אַנְטִיפְּרָס, וְכוּלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה.

ר' עקיבא אומר ומפרש פסוק זה כך: למד תורה בילדותו — ילמד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו — יהיו לו תלמידים בזקנותו. שנאמר: "בבקר זרע את זרעך וגו'". ואמרו כעין ראיה לדבר: שנים עשר אלף זוגים (זוגות) תלמידים היו לו לר' עקיבא בחבל הארץ שמגבת עד אנטיפרס בארץ יהודה, וכולן מתו בפרק (זמן) אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.

וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם וּשְׁנָאָהּ לָהֶם: רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. וְהֵם הֵם הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה אוֹתָהּ שָׁעָה.

והיה העולם שמם מתורה, עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה את תורתו להם, ותלמידים אחרונים אלה הם: ר' מאיר, ור' יהודה, ור' יוסי, ור' שמעון, ור' אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. הרי שאף שהיו לו תלמידים רבים כל כך בשנותיו המוקדמות, מכל מקום לא נתקיימו, ומי שנתקיימו היו דווקא תלמידיו האחרונים, שמהם יצאה תורה לישראל.

תָּנָא: כּוּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת. אֲמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: כּוּלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן: אַסְכְּרָה.

אגב אותו ענין מעירים: תנא [שנה החכם] כל התלמידים כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. ושאלו: מאי [מה] היא מיתה רעה זו? אמר רב נחמן: אסכרה.

אָמַר רַב מַתָּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

אמר רב מתנא: הלכה כר' יהושע, שצריך אדם להשתדל להוליד בנים, גם אם כבר קיים מצות פריה ורביה.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי חֲנִילָאי: כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה, בְּלֹא בְּרָכָה, בְּלֹא טוֹבָה. בְּלֹא שִׂמְחָה – דִּכְתִיב ״וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ״, בְּלֹא בְּרָכָה – דִּכְתִיב ״לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ״, בְּלֹא טוֹבָה – דִּכְתִיב ״לֹא טוֹב הֶיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״.

אגב הדיון בהלכות פריה ורביה מדברים בשבח הנישואין בכלל. אמר ר' תנחום אמר ר' חנילאי: כל אדם שאין לו אשה — שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. ומביא ראיות לדבריו: בלא שמחה — דכתיב [שנאמר]: "ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כו), משמע שהשמחה היא כאשר מצויים איש וביתו=אשתו. בלא ברכה — דכתיב [שנאמר]: "להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל), שהברכה באה על הבית=האשה. בלא טובה — דכתיב [שנאמר]: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), משמע שטובה היא לו לאדם עם אשתו.

בְּמַעַרְבָא אָמְרִי: בְּלֹא תּוֹרָה, בְּלֹא חוֹמָה. בְּלֹא תּוֹרָה – דִּכְתִיב ״הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתוּשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי״, בְּלֹא חוֹמָה – דִּכְתִיב ״נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר״.

במערבא אמרי [בארץ ישראל מוסיפים ואומרים]: השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, בלא חומה. בלא תורה — דכתיב [שנאמר]: "האם אין עזרתי בי ותשיה נדחה ממני" (איוב ו, יג), שמי שאין לו אשה שהיא עזר כנגדו ("אין עזרתי בי"), אף תורה ("תושיה") אין לו. בלא חומה — דכתיב [שנאמר]: "נקבה תסובב גבר" (ירמיהו לא, כא), שהנקיבה היא כחומה המסובבת ומגינה על הגבר.

רָבָא בַּר עוּלָּא אָמַר: בְּלֹא שָׁלוֹם, דִּכְתִיב ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶּחֱטָא״.

רבא בר עולא אמר: השרוי בלא אשה שרוי בלא שלום, דכתיב [שנאמר]: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד), שהשלום בא לו לאדם רק כשיש לו "אהל"=אשה (כפי שנאמר: "שובו לכם לאהליכם". דברים ה, כז).

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַיּוֹדֵעַ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא יְרֵאַת שָׁמַיִם, וְאֵינוֹ פּוֹקְדָהּ – נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ״ וגו׳. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חַיָּיב אָדָם לִפְקוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ״ וגו׳.

על אותו כתוב אמר ר' יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ומשתוקקת לו, ואינו פוקדה בתשמיש — נקרא חוטא, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ". ואמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך", שבצאתו מאהלו צריך גם לפקוד את אשתו, מפני שאז משתוקקת היא לו יותר.

הָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ״ מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעֲלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ! אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא סָמוּךְ לְוִוסְתָּהּ.

ושואלים: והא, מהכא נפקא [ודבר זה, מכאן הוא יוצא, נלמד], הלא מהתם נפקא [משם, מפסוק אחר, הוא יוצא, נלמד], שנאמר: "ואל אישך תשוקתך" (בראשית ג, טז), מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אמר רב יוסף: לא נצרכה תוספת אזהרה זו אלא כשיוצא לדרך סמוך לווסתה. שאף שאמרו חכמים שאין ראוי לבוא אז אל אשתו, מחשש שמא יקדים קצת זמן ווסתה — מכל מקום בזמן שהוא יוצא לדרך צריך לפוקדה.

וְכַמָּה? אֲמַר רָבָא: עוֹנָה. וְהָנֵי מִילֵּי – לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה – מִיטְרִידִי.

ושואלים: וכמה הוא "סמוך" לענין זה? אמר רבא: עונה. כלומר, יום או לילה לפני הזמן הקבוע של ווסתה. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שחייב לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך, אמורים דווקא כשיוצא לדבר הרשות, אבל אם יוצא לדבר מצוה — מיטרידי [הם נטרדים] מן המצוה, מתוך עיסוקם זה בזה, ולכן לא יפקדנה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, וְהַמְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ, וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְהַמַּשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִירְקָן – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ״. הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵינָיו, וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו, וְהַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ,

תנו רבנן [שנו חכמים]: האוהב את אשתו כגופו (כמו את עצמו) והמכבדה יותר מגופו (מעצמו) מפני שהנשים רגישות יותר לכבודן, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן (סמוך לזמן ההתבגרות) — עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך", שעל ידי כך הוא זוכה שבאוהלו=ביתו יהיה שלום ולא יהיו בו מריבה וחטא. האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו (קרובי משפחתו) והנושא את בת אחותו שנמצא נושא אשה שהוא מכיר ומחבב אותה לא רק מטעם אישות, אלא גם מטעם קירבת המשפחה,