וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים לֹא יִשָּׂא אַיְלוֹנִית, שֶׁהִיא זוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. דְּאַזּוֹנָה כֹּהֲנִים הוּא דְּמִפַּקְּדִי, וְיִשְׂרָאֵל לָא מִפַּקְּדִי, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי כֹּהֵן.

ויש לו בנים לא ישא אילונית, שהיא זונה האמורה בתורה. שעל הזונה כהנים הוא דמפקדי [שנצטוו] ואילו ישראל לא מפקדי [נצטוו], משום הכי [כך] קתני [שנה] דין זה בראש המשנה העוסקת בכהן, ואולם באמת גם ישראל אסור באיילונית מטעם זה.

אֲמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דִּכְתִיב ״אָכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ״, כָּל בִּיאָה שֶׁאֵין בָּהּ פִּירְצָה – אֵינָהּ אֶלָּא בְּעִילַת זְנוּת.

אמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שנאמר]: "ואכלו ולא ישבעו הזנו ולא יפרצו" (הושע ד, י), והוא מדייק מן הכתוב ומפרש: כל ביאה שאין בה פירצה, כלומר, שאין בה תוספת, פריה ורביה — אינה אלא בעילת זנות.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כֹּהֵן לֹא יִשָּׂא אֶת הַקְּטַנָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוּק עַיֵּין בָּהּ, דִּלְאוֹרְתָא בָּעֵי לָהּ רַב הוּנָא מִינָּךְ. נָפַק עַיֵּין בָּהּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר, וְסָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כהן לא ישא את הקטנה. אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: פוק [צא] עיין בה בהלכה זו, כיון דלאורתא בעי לה [שבערב ישאל אותך] רב הונא מינך [ממך] את טעם הדבר. נפק [יצא] עיין בה והגיע למסקנה זו: ר' אליעזר סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' מאיר, וסבר לה [וסבור הוא] כשיטת ר' יהודה.

סָבַר לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר – דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא, וְסָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּאָמַר: אַיְלוֹנִית זוֹנָה הָוְיָא.

כיצד: סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' מאיר דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט] ואינו סומך על הרוב, ולכן אף שהאיילוניות הן מיעוט, מכל מקום בכל קטנה יש חשש שמא היא מן המיעוט ואיילונית היא. וסבר לה [וסבור הוא] כשיטת ר' יהודה, שאמר: אילונית זונה הויא [היא].

וּכְרַבִּי מֵאִיר מִי סָבַר לָהּ? וְהָתַנְיָא: קָטָן וּקְטַנָּה – לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: יָפֶה אָמַרְתָּ שֶׁאֵין חוֹלְצִין ״אִישׁ״ כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה, וּמַקְשִׁינַן אִשָּׁה לְאִישׁ. אֶלָּא מַאי טַעֲמָא אֵין מְיַבְּמִין?

ושואלים: וכשיטת ר' מאיר מי סבר לה [האם סבור הוא]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, אלו דברי ר' מאיר. אמרו לו לר' מאיר: יפה אמרת שאין חולצין, משום ש"איש" כתיב [נאמר] בפרשה של חליצה (דברים כה, ז. ושם ט), ו"איש" פירושו גדול, ומקשינן [ומקישים, משווים אנו] אשה הנחלצת לאיש כפי המפורש שם שהכוונה לגדול. אלא מאי טעמא [מה הטעם] אין מיבמין?

[אָמַר לָהֶם]: קָטָן – שֶׁמָּא יִמָּצֵא סָרִיס, קְטַנָּה – שֶׁמָּא תִּמָּצֵא אַיְלוֹנִית, וְנִמְצְאוּ פּוֹגְעִין בָּעֶרְוָה, וְתַנְיָא: קְטַנָּה – מִתְיַיבֶּמֶת וְאֵינָהּ חוֹלֶצֶת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

אמר להם: קטן — שמא ימצא סריס, שאיננו יכול להקים זרע לאחיו, ואין בו מצות ייבום, וקטנה — שמא תמצא אילונית, שאף בה אין מצות ייבום, ונמצאו פוגעין בערוה לפי שהיתה זו ביאה אסורה שלא הותרה מפני המצוה. ותניא [ושנינו בברייתא אחרת]: קטנה — מתייבמת ואינה חולצת, אלו דברי ר' אליעזר, ומשמע שאין ר' אליעזר חושש למיעוט.

וּכְרַבִּי יְהוּדָה מִי סָבַר לָהּ? וְהָתַנְיָא: ״זוֹנָה״ זוֹנָה כִּשְׁמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״זוֹנָה״ זוֹ מוּפְקֶרֶת. רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הָלַךְ בַּעֲלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ, וּבָא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ – עֲשָׂאָהּ זוֹנָה.

ועוד: וכשיטת ר' יהודה מי סבר לה [האם סבור הוא]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: "זונה" האמורה באיסורי כהונה — זונה היא כשמה, כלומר, אשת איש שזינתה תחת בעלה, אלו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: "זונה" זו אשה מופקרת לכל, ואפילו היא פנויה, אבל אשה שנבעלה פעם אחת איננה נעשית משום כך זונה. ר' מתיא בן חרש אומר: אפילו שקינא לה בעלה ונסתרה והלך בעלה לבית הדין כדי להשקותה מים המרים, ובא עליה בדרך — עשאה זונה, אף שהוא בעלה, משום שהיתה אסורה עליו באותה שעה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״זוֹנָה״ זוֹ אַיְלוֹנִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זוֹנָה אֶלָּא גִּיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת – עֲשָׂאָהּ זוֹנָה.

ר' יהודה אומר: זונה — זו אילונית. וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת, ומשוחררת, ושנבעלה בעילת זנות. ר' אלעזר אומר: אפילו פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות אלא לשם הנאתו — עשאה על ידי כך זונה. ומכל מקום ברור מכאן שר' אליעזר איננו סבור כר' יהודה.

אֶלָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בְּכֹהֵן גָּדוֹל עָסְקִינַן, לְאֵימַת קָנֵי לָהּ – לְכִי גָּדְלָה, בְּעוּלָה הִיא.

אלא אמר רב אדא בר אהבה: את ההלכה של ר' אליעזר שאסור לכהן לשאת קטנה, יש להסביר בדרך אחרת: הכא [כאן] בכהן גדול עסקינן [עוסקים אנו], והטעם שקטנה אסורה לו, הוא, כי לאימת קני לה [למתי יקנה אותה] לו לאשה — רק לכי גדלה [לכאשר תגדל], שהרי קנין הקטנה אינו נחשב, ומשגדלה הרי אז בעולה היא כבר, והרי כהן גדול מצווה על הבתולה.

אֲמַר רָבָא: מְכַלֵּי לֵב! אִי דְּקִדְּשָׁהּ אֲבוּהָ – מֵהַהִיא שַׁעְתָּא הוּא דְּקָנֵי לָהּ, וְאִי דְּקִדְּשָׁהּ נַפְשָׁהּ – הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא וְלָא רַבָּנַן!

אמר רבא: דברים אלה שאתה אומר הם מכלי לב (חסרי לב, חסרי טעם) כי, אי דקדשה אבוה [אם שקידש אותה אביה] גם כן מההיא שעתא [מאותה שעה] של הקידושין הוא דקני לה [שקנה אותה], שקידושין על ידי האב בבתו הקטנה קונים קנין גמור מדברי תורה, ואי דקדשה נפשה [ואם שקידשה הקטנה את עצמה], וכי הא [זו] שיטת ר' אליעזר היא ולא שיטת רבנן [חכמים]? והרי במקרה זה ודאי גם חכמים יודו שאינו רשאי לשאת קטנה שקידשה את עצמה.

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: לְעוֹלָם בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט, וְחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּתְפַּתֶּה עָלָיו. אִי הָכִי יִשְׂרָאֵל נַמִי! פִּתּוּיֵי קְטַנָּה אוֹנֶס הוּא, וְאוֹנֶס בְּיִשְׂרָאֵל מִישְׁרָא שָׁרֵי.

אלא אמר רבא: לעולם יש לפרש את דברי ר' אליעזר גם בכהן הדיוט, וטעם האיסור — כי חיישינן [חוששים אנו] שמא תתפתה עליו, שאם נושא אשה קטנה יש לחשוש שמא היא תתפתה על ידי אחר. ומקשים: אי הכי [אם כך] בישראל נמי [גם כן] יש להם לחשוש לכך! ומשיבים: פתויי קטנה איננו נחשב כפיתוי, אלא כמו אונס הוא. ואונס בישראל מישרא שרי [מותר], אבל בכהן, שגם אם נאנסה אשתו היא אסורה לו, אל לו להכניס עצמו לספק זה.

רַב פַּפָּא אֲמַר: בְּכֹהֵן גָּדוֹל, וְהַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: ״בְּתוּלָה״ יָכוֹל קְטַנָּה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִשָּׁה״. אִי ״אִשָּׁה״ יָכוֹל בּוֹגֶרֶת – תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּתוּלָה״. הָא כֵּיצַד? יָצְתָה מִכְּלַל קַטְנוּת, וְלִכְלַל בַּגְרוּת לֹא בָּאתָה.

רב פפא אמר: כאן מדובר בכהן גדול, ושיטת האי תנא [תנא זה] הוא — דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "בתולה מעמיו יקח אשה" (ויקרא כא, יד), "בתולה", ונברר: יכול דווקא קטנה — תלמוד לומר: "אשה", משמע גדולה, אי [אם] מה שנאמר "אשה", יכול הכוונה דווקא לבוגרת — תלמוד לומר: "בתולה", והבוגרת אינה נחשבת כבתולה שלימה (ראה לעיל יבמות נט, א). הא כיצד, את מי ישא? ישא את זו שיצתה (יצאה) מכלל קטנות ולכלל בגרות עדיין לא באתה [הגיעה], כלומר, נערה.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר: הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא ״בְּתוּלָה״ אֵין בְּתוּלָה אֶלָּא נַעֲרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְהַנַּעֲרָה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה״.

רב נחמן בר יצחק אמר: שיטת האי תנא [תנא זה] הוא — דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "בתולה", ואין "בתולה" אלא נערה. וכן הוא אומר כרמז לדבר: "והנער טבת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת – עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. אֲמַר רַב עַמְרָם: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

"(בראשית כד, טז). שנינו באותה ברייתא שר' אלעזר אומר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות — עשאה זונה. אמר רב עמרם: אין הלכה כר' אלעזר.

מתני׳ לֹא יִבָּטֵל אָדָם מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בָּנִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי זְכָרִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זָכָר וּנְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״.

לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו כבר בנים. ובכמה ילדים יוצא ידי חובה? בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: "זכר ונקבה בראם" (שם ה, ב).

גמ׳ הָא יֵשׁ לוֹ בָּנִים, מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה – בָּטֵיל, מֵאִשָּׁה – לָא בָּטֵיל. מְסַיְּיעָא לֵיהּ לְרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְאָדָם כַּמָּה בָּנִים – אָסוּר לַעֲמוֹד בְּלֹא אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״.

מדברי המשנה מדייקים: הא [הרי] אם יש לו כבר בנים — מפריה ורביה בטיל [רשאי הוא להתבטל], אבל מאשה לא בטיל [איננו בטל] וצריך לשאת אשה, אלא שאינו צריך להקפיד שתהא מסוגלת ללדת. מסייעא ליה [מסייע לו] הדבר לשיטת רב נחמן שאמר בשם שמואל. שאמר: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים — אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר: "לא טוב היות האדם לבדו" (שם ב, יח).

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הָא יֵשׁ לוֹ בָּנִים – בָּטֵיל מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וּבָטֵיל נַמִי מֵאִשָּׁה. נֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל! לָא, אֵין לוֹ בָּנִים – נוֹשֵׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים, יֵשׁ לוֹ בָּנִים – נוֹשֵׂא אִשָּׁה דְּלָאו בַּת בָּנִים. נָפְקָא מִינָּהּ – לִמְכּוֹר סֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁבִיל בָּנִים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בנוסח אחר את הדיוק מהמשנה: הא [הרי] אם יש לו בנים — בטיל [בטל] מפריה ורביה, ובטיל נמי [ובטל גם כן] מאשה, נימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא קושיה] מכאן על דברי רב נחמן אמר שמואל! ודוחים: לא, הכוונה היא: אם אין לו בנים — נושא אשה בת בנים (אשה המסוגלת ללדת בנים), ואם יש לו בנים — נושא אשה דלאו [שאינה] דווקא בת בנים. נפקא מינה [יוצא מזה] הלכה למעשה, אם חייב או אינו חייב לשאת אשה בת בנים לענין למכור ספר תורה, שאם אין לו בנים ונזקק לכסף כדי לשאת אשה צעירה המסוגלת ללדת בנים, יכול למכור ספר תורה לשם כך בשביל בנים, אולם אם יש לו כבר בנים, אסור לו למכור, אלא ישא עקרה או זקנה.

״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי זְכָרִים״. מַאי טַעֲמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי – יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב ״בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר״, וּבֵית הִלֵּל – יָלְפִינַן מִבְּרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּבֵית שַׁמַּאי, לִילְפֵי מִבְּרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֵין דָּנִין אֶפְשָׁר

שנינו במשנה שבית שמאי אומרים: קיום מצות פריה ורביה הוא בשני זכרים. ושואלים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי? ומשיבים: ילפינן [למדים אנו] ממשה, דכתיב [שנאמר]: "בני משה גרשום ואליעזר" (דברי הימים א' כג, טו), ומשנולדו לו אלה פרש מאשתו, משמע שבזה יצא ידי חובה. ובית הלל אומרים: ילפינן [למדים אנו] מברייתו של עולם שנבראו זכר ונקיבה. ושואלים: ובית שמאי לילפי [שילמדו] גם הם מברייתו של עולם? ומשיבים: לדעתם אין דנין אפשר