הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, וְרַב דְּאָמַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

הא מני [זו כשיטת מי היא], כדעת ר' מאיר היא, הסבור שבעולה שלא כדרכה, מותרת לכהן גדול, ואילו רב שאמר, מה שאמר — כדעת ר' אלעזר הפוסל בעולה שלא כדרכה אמר דבריו.

אִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי אִירְיָא מִשּׁוּם בְּעוּלָה? תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוְיָא לָהּ זוֹנָה, דְּהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת עֲשָׂאָהּ זוֹנָה!

ומקשים: אי [אם] כדעת ר' אלעזר, אם כן מאי איריא [מה שייך], מדוע אמר שאסורה משום בעולה? הלא יש סיבה אחרת לפוסלה תיפוק ליה דהויא לה [תצא לו, תילמד הלכה זו בגלל שהרי היא] זונה? דהא [שהרי] אמר ר' אלעזר: אפילו פנוי הבא על הפנויה, אם בא עליה שלא לשם אישות — עשאה זונה על ידי ביאה זו, ואם כן, זו שנבעלה שלא כדרכה, אפילו שהיתה פנויה — הרי היא זונה, ואסורה גם לכהן הדיוט לדעת ר' אלעזר.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן שֶׁנִּבְעֲלָה לִבְהֵמָה, דְּהָתָם, מִשּׁוּם בְּעוּלָה – אִיכָּא, מִשּׁוּם זוֹנָה – לֵיכָּא.

אמר רב יוסף: מה שאמר רב שהבעולה שלא כדרכה פסולה לכהונה גדולה, מדובר כגון שנבעלה לבהמה, דהתם [ששם] משום בעולה איכא [יש] פסול בכך, שהרי בעולה היא, ואילו משום זונה ליכא [אין] בכך פסול.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מִמַּה נַּפְשָׁךְ, אִי בְּעוּלָה הָוְיָא – זוֹנָה נַמִי הָוְיָא, וְאִי זוֹנָה לָא הָוְיָא – בְּעוּלָה נַמִי לָא הָוְיָא. וְכִי תֵּימָא: מִידֵי דְּהָוְיָא אַמּוּכַּת עֵץ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – אִם כֵּן אֵין לְךָ אִשָּׁה שֶׁכְּשֵׁרָה לִכְהוּנָּה שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית מוּכַּת עֵץ עַל יְדֵי צְרוֹר.

אמר ליה [לו] אביי: ממה נפשך בכל אופן אין זו תשובה כי אי [אם] כבעולה הויא [היא נחשבת], אם כן כזונה נמי הויא [גם כן היא נחשבת], ואי [ואם] זונה לא הויא [אינה נחשבת] — בעולה נמי לא הויא [גם כן היא אינה נחשבת]. וכי תימא מידי דהויא [ואם תאמר: כדרך שהוא] במוכת עץ שלא כדרכה שאינה בתולה עוד ובכל זאת אינה אסורה משום זונה, גם זו שנבעלה שלא כדרכה על ידי בהמה תיחשב כך, אולם אי אפשר לומר שמוכת עץ שלא כדרכה, תיפסל לכהונה, שאם כן, אין לך אשה שכשרה לכהונה גדולה, שלא יתכן שלא נעשית מוכת עץ על ידי צרור של בית הכסא, שקינחה בו. ובודאי אין זה קרוי מוכת עץ כלל.

אֶלָּא אֲמַר רַבִּי זֵירָא: בִּמְמָאֶנֶת.

אלא, אמר ר' זירא: רב דיבר ביתומה קטנה שהשיאוה אחיה ואמה, ונבעלה שלא כדרכה, ולאחר מכן היתה ממאנת בבעלה, שהרי היא כאילו לא נישאה מעולם ואין בה אם כן פסול אלמנות או גירושין, ואף על פי כן ביאתה לא היתה ביאת זנות, שהרי בזמן שנבעלה היתה נשואה, והבעילה היתה כשרה, ובאופן כזה אף שאינה אלמנה, בכל אופן נפסלה לכהונה משום שאינה בתולה.

אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: נִבְעֲלָה לִבְהֵמָה – כְּשֵׁרָה לִכְהוּנָּה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: נִבְעֲלָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבִּסְקִילָה – כְּשֵׁרָה לִכְהוּנָּה.

אמר רב שימי בר חייא: נבעלה לבהמה — הרי היא כמוכת עץ וכשרה לכהונה ואינה קרויה זונה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נבעלה למי שאינו איש, אף על פי שאם עשתה זאת במזיד והיו עדים והתרו בה עונשה בסקילה, מכל מקום כשרה לכהונה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: מַעֲשֶׂה בְּרִיבָה אַחַת בְּהִיתְלוּ שֶׁהָיְתָה מְכַבֶּדֶת אֶת הַבַּיִת, וּרְבָעָהּ כֶּלֶב כּוּפְרִי מֵאַחֲרֶיהָ, וְהִכְשִׁירָהּ רַבִּי לִכְהוּנָּה. אֲמַר שְׁמוּאֵל: וּלְכֹהֵן גָּדוֹל. בִּימֵי רַבִּי כֹּהֵן גָּדוֹל מִי הֲוָה? אֶלָּא: רְאוּיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מעשה בריבה (נערה) אחת בכפר היתלו שהיתה מכבדת (מטאטאת) את הבית, ורבעה כלב כופרי (כלב ציד קטן) מאחריה, כלומר, שלא כדרכה, והכשירה רבי לכהונה, מפני שלא נעשתה זונה בכך. אמר שמואל: ואפילו לכהן גדול, התירה רבי, משום שהיא נחשבת עדיין בתולה. ותוהים: וכי בימי רבי כהן גדול מי הוה [האם היה]? הלא רבי חי כמה דורות לאחר חורבן בית המקדש! אלא כוונתו היתה — שראויה אפילו לכהן גדול.

אָמַר לֵיהּ רָבָא מִפִּרְקִין לְרַב אַשִׁי: מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אֵין זְנוּת לִבְהֵמָה – דִּכְתִיב ״לֹא תָּבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב״,

אמר ליה [לו] רבא מפרקין לרב אשי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין דבר זה שאמרו חכמים ככלל] שאין זנות לבהמה? אמר לו, דכתיב [שנאמר]: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם

וּתְנַן: אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה מוּתָּרִין, (מִשּׁוּם) שֶׁנֶּאֱמַר ״גַּם שְׁנֵיהֶם״ שְׁנַיִם וְלֹא אַרְבָּעָה.

"(דברים כג, יט), ותנן [ושנינו במשנה]: אתנן כלב, שאם נתן אדם כסף כדי לבעול או להיבעל לכלב, וכן מחיר זונה אם החליף או קנה זונה בכסף מסויים — מותרין לבית המקדש, משום שנאמר "גם שניהם", ללמד: שנים הם האסורים (אתנן זונה ומחיר כלב) ולא ארבעה (גם מחיר זונה ואתנן כלב), ומכאן למדנו שבכלב אין דין של זנות.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֲנוּסַת עַצְמוֹ וּמְפוּתַּת עַצְמוֹ – לֹא יִשָּׂא, וְאִם נָשָׂא – נָשׂוּי. אֲנוּסַת חֲבֵירוֹ וּמְפוּתַּת חֲבֵירוֹ – לֹא יִשָּׂא, וְאִם נָשָׂא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַוָּלָד חָלָל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַוָּלָד כָּשֵׁר.

תנו רבנן: [שנו חכמים]: את אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא כהן גדול, שהרי מצווה הוא לשאת רק בתולה, ואם עבר ונשא — נשוי. אנוסת חבירו ומפותת חבירו — לא ישא, ואם נשא — ר' אליעזר בן יעקב אומר: הולד חלל, וחכמים אומרים: הולד כשר.

״אִם נָשָׂא – נָשׂוּי״. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: וּמוֹצִיא בְּגֵט. וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: ״אִם נָשָׂא – נָשׂוּי״! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לוֹמַר

ומבארים ברייתא זו, אמרנו "אם נשא — נשוי". אמר רב הונא אמר רב: ומוציא בגט, כלומר, בכל זאת כופים אותו לגרשה. ושואלים: ואלא הא דקתני [זו ששנה] "אם נשא — נשוי", הלא ברור שהקידושין תופסים, ובודאי היתה הכוונה שמותר לו לקיימה! אמר רב אחא בר יעקב: לא, לומר