שׁוֹמֶרֶת יָבָם קָרֵית לָהּ?! אִשְׁתּוֹ מַעַלְיָא הִיא! דְּהָא אָמַר רַב: קָנָה לַכֹּל. כִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: לֹא קָנָה אֶלָּא לַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה.

שומרת יבם קרית [קורא אתה] לה? כיון שבא עליה — אשתו מעליא [מעולה, גמורה] היא, דהא [שהרי] אמר רב: הבא על יבמה בכל דרך שהיא ואף בשוגג או לזנות — קנה לכל! ודוחים: צריכים לפרש כשיטת שמואל, שאמר: לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, ולא לכל ענין, ואף לא לקרותה אשתו לענין סוטה.

מִידֵי הוּא טַעֲמָא – אֶלָּא לְרַב, הָא אֲמַר רַב קָנָה לַכֹּל! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דַּעֲבַד בָּהּ מַאֲמָר, וּבֵית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: מַאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר.

ומשיבים: מידי הוא טעמא [הרי כל הטעם של הוכחתנו אינו אלא לשיטת רב שאמר שיש חופה לפסולות, הא [הרי] אמר רב: קנה לכל. ואם כן משיטת רב עצמו קשה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנחנו עוסקים] — כגון דעבד [שעשה] בה היבם מאמר ואחר כך בא עליה בבית חמיה ודעת בית שמאי היא, דאמרי [שהם אומרים]: מאמר קונה קנין גמור ופסקה ממנה זיקת הייבום.

אִי הָכִי, הַיְינוּ אֲרוּסָה! וּלְטַעֲמִיךְ, נְשׂוּאָה וּכְנוּסָה לָאו חֲדָא מִילְּתָא הִיא? אֶלָּא: נְשׂוּאָה – דִּידֵיהּ, וּכְנוּסָה – דְּחַבְרֵיהּ. הָכָא נַמִי: אֲרוּסָה – דִּידֵיהּ, וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם – דְּחַבְרֵיהּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, ביבמה שעשה בה מאמר — היינו [הרי היא] ארוסה ומה ההבדל? ועונים: ולטעמיך [ולטעמך, ולשיטתך] שאתה מדקדק בכך, מה שכתוב במשנה נשואה וכנוסה לאו חדא מילתא [האם לא דבר אחד] היא?! אלא יש לומר שכאן מדובר בשני מקרים דומים זה לזה, וההבדל ביניהם הוא: נשואה היא זו דידיה [שלו], אשה שהוא עצמו נשא אותה מדעתו, וכנוסה היא דחבריה [של חבירו], כלומר, יבמה, שלא הוא בחר בה לשאת אותה מתחילה, אלא כנס אותה לאחר שנפלה לייבום. הכא נמי [כאן גם כן] תאמר שארוסה מדובר בזו דידיה [שלו], ושומרת יבם — דחבריה [של חבירו].

רַב פַּפָּא אֲמַר: הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: אֵין מְקַנִּין לָהּ לַאֲרוּסָה לְהַשְׁקוֹתָהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, אֲבָל מְקַנִּין אוֹתָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה.

רב פפא אמר: אפשר לפתור את שאלת רבא באופן אחר, שאינו נוגע כלל לענין זה של חופה לפסולות, וברייתא זו — האי תנא הוא [כשיטת תנא זה היא], שאינו חושש לענין מנוקה האיש מעוון, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מקנין לה לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה, אבל מקנין אותה להשקותה כשהיא נשואה על מה שנסתרה בהיותה ארוסה.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר: עַל יְדֵי גִּלְגּוּל.

רב נחמן בר יצחק אמר: מעיקרו של דבר אין זו שאלה, כי מדובר פה בהשבעה על ידי גלגול. שבאמת אינו רשאי להשקות אותה כשהיא ארוסה, אלא אם משקה אותה לאחר נישואיה על שנסתרה כשהיא נשואה, הריהו רשאי לגלגל עליה גם שבועה זו, שתישבע שגם כשהיתה ארוסה לא סטתה.

שָׁלַח רַב חֲנִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ, [וְיֵשׁ לוֹ אָח], אֲפִילּוּ הוּא כֹּהֵן וְהִיא כֹּהֶנֶת – פְּסָלָהּ מִן הַתְּרוּמָה.

שלח רב חנינא משמיה [משמו] של ר' יוחנן: העושה מאמר ביבמתו, ויש לו אח, אפילו הוא היבם כהן, והיא כהנת, כלומר,בת כהן — פסלה מן התרומה, ואינה אוכלת עד שיכנוס אותה. והטעם הוא: מכיון שעדיין לא כנסה יכול האח השני לעשות בה מאמר או לבוא עליה, וביאתו היא ביאה פסולה, שבמאמר שעשה בה אחיו קנה אותה לו במקצת, ונמצא שהיא כמשתמרת לביאה פסולה.

לְמַאן? אִילֵימָא לְרַבִּי מֵאִיר, אֵימַר דַּאֲמַר רַבִּי מֵאִיר מִשְׁתַּמֶּרֶת לְבִיאָה פְּסוּלָה לָא אָכְלָה – מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּרַבָּנַן מִי אֲמַר? וְאֶלָּא לְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָשְׁתָּא מִשְׁתַּמֶּרֶת לְבִיאָה פְּסוּלָהּ דְּאוֹרַיְיתָא אָכְלָה, דְּרַבָּנַן מִיבָּעֲיָא?

ושואלים: למאן [לדעת מי] היא קרויה משתמרת לביאה פסולה? אילימא [אם תאמר] כי לדעת ר' מאיר — אימר [אמור] שאמר ר' מאיר כי משתמרת לביאה פסולה לא אכלה [אוכלת] בתרומה, הרי זה כשמדובר בביאה פסולה מדאורייתא [מן התורה] אבל בביאה פסולה מדרבנן [מדברי סופרים] מי [האם] אמר? שהרי כאן בעילה זו אינה פוסלת אלא משום המאמר, ומאמר זה הוא רק מדרבנן. ואלא תאמר שהוא לדעת ר' אלעזר ור' שמעון — השתא [עכשיו, הרי] לשיטתם משתמרת לביאה פסולה דאורייתא [שמן התורה], אכלה [אוכלת] בתרומה — בחשש ביאה פסולה מדרבנן [מדברי סופרים] מיבעיא [נצרכה לומר]?!

אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר: עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ – דִּבְרֵי הַכֹּל אָכְלָה, יֵשׁ לוֹ אָח חָלָל – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן לָהּ גֵּט, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אוֹכֶלֶת, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת.

אלא, ודאי לא כך נאמרו הדברים, וכי אתא [וכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן בנוסח מתוקן: אם עשה בה היבם מאמר ביבמתו ויש לו אח — דברי הכל אכלה [אוכלת] בתרומה, אבל אם יש לו אח חלל (שנשא אביהם של האחים גם גרושה, ונולד אח זה, שהוא חלל) — דברי הכל אינה אוכלת, שהרי מן התורה היא זקוקה גם לאח החלל, והואיל שאם יבוא עליה יפסול אותה בביאתו, הרי זו כמשתמרת לביאה פסולה. ולא נחלקו אלא כאשר נתן לה גט ליבמה. ר' יוחנן אמר: אוכלת בתרומה, משום שלאחר קבלת הגט היא נחשבת כחוזרת לבית אביה, ורשאית לאכול בתרומה של בית אביה. ריש לקיש אמר: אינה אוכלת.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אוֹכֶלֶת, אֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אֵינָהּ אוֹכֶלֶת – הָנֵי מִילֵּי מִשְׁתַּמֶּרֶת לְבִיאָה פְּסוּלָהּ דְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל דְּרַבָּנַן – אָכְלָה.

ומסבירים את שיטותיהם: ר' יוחנן אמר אוכלת, אפילו לר' מאיר שאמר אינה אוכלת — הני מילי [דברים אלה] אמורים כאשר משתמרת לביאה פסולה דאורייתא [מן התורה], אבל אם היא רק ביאה פסולה מדרבנן [מדברי סופרים] שאם יבוא עליה היבם לאחר שנתן לה גט, יעבור רק על דברי סופרים — אכלה [אוכלת].

וְרֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, אֲפִילּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמְרִי אוֹכֶלֶת – הָנֵי מִילֵּי דְּיֵשׁ לוֹ לְהַאֲכִיל בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּאֵין לוֹ לְהַאֲכִיל בְּמָקוֹם אַחֵר – לָא.

וריש לקיש אמר: אינה אוכלת. והוא מסביר, אפילו לדעת ר' אלעזר ור' שמעון, דאמרי [שאומרים] אוכלת — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא במי שיש לו להאכיל במקום אחר, אבל הכא [כאן], כיון שאין לו להאכיל במקום אחר, שהרי מדובר כאן בגירושין, וכהן שגירש אשה אינו מאכילה על ידי כך — לא תאכל בתרומה, שהיא משתמרת לביאה פסולה.

וְכִי תֵּימָא: הָכָא נַמִי יֵשׁ לוֹ לְהַאֲכִילָהּ בְּחוֹזֶרֶת – חוֹזֶרֶת פָּסְקָה מִינֵּיהּ, וּקְרוֹבָה לְבֵי נָשָׁא, אֲבָל הָא אֲגִידָא בֵּיהּ.

וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כאן גם כן] בגירושין יש לו להאכילה בחוזרת כגון זר שמגרש כהנת, ואז היא חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה, יש לחלק: חוזרת פסקה מיניה [נפסקה, נקטעה ממנו], וקרובה לבי נשא [לבית אביה] וחוזרת לאכול בתרומה מכוחו, אבל הא אגידא ביה [זו היבמה שנתן לה גט הרי עדיין קשורה בו] ביבם, עד שיחלוץ לה ומשום כך היא נפסלת.

״נִתְאַרְמְלוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ״ וכו׳. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף מִשְּׁמוּאֵל: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הַקְּטַנָּה וּבָגְרָה תַּחְתָּיו,

שנינו במשנה שאלמנה לכהן גדול וכיוצא בו, אם נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין — פסולות, מן האירוסין — כשירות. בעא מיניה [שאל אותו] ר' חייא בר יוסף משמואל: כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו, שלדעת רוב התנאים אסור לכהן גדול לשאת בוגרת, מפני שאינה קרויה עוד "אשה בבתוליה", אולם כיון שבגרה בזמן שהיתה מאורסת לו, יש מקום לדון