וְאַנְהָרִינְהוּ לְעַיְינִין מִמַּתְנִיתִין: אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ – פְּסוּלָה לִכְהוּנָּה. וְתַנָּא תּוּנָא: וְכֵן הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, אוֹ פְּסוּלוֹת.

ואנהרינהו לעיינין ממתניתין [והאיר את עינינו ממשנתנו] להראות שדבריו נסמכים עליה. וכך אמר רב ששת: אשת ישראל שנאנסה, אף על פי שמותרת לבעלה, אם ישראל הוא — פסולה לכהונה, שאם מת בעלה — לא תינשא עוד לכהן. ותנא תונא [ושנה התנא שלנו]: וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, או פסולות.

מַאי ״וְכֵן״? מַאי לָאו: לָא שְׁנָא בְּשׁוֹגֵג וְלֹא שְׁנָא בְּמֵזִיד וְלֹא שְׁנָא בְּאוֹנֶס וְלֹא שְׁנָא בְּרָצוֹן. וְקָתָנֵי ״פְּסָלָהּ״.

מאי [מה פירוש] "וכן"? מאי לאו [האם לא] הכוונה שלא שנא [שונה] אם היה הדבר בשוגג, ולא שנא [שונה] אם היה הדבר במזיד, וכן לא שנא [שונה] אם היה הדבר באונס, ולא שנא [שונה] אם היה הדבר ברצון, וקתני [ושנה]: פסלה. משמע, שביאה מכל סוג, גם אם היתה באונס — פוסלת. ואף על פי שאינה אוסרת לישראל — פוסלת לכהנים.

לָא, מַאי ״וְכֵן״ – אַהַעֲרָאָה. הַעֲרָאָה דְּמַאן? אִילֵימָא דַּעֲרָיוֹת – לְמֵימְרָא דַּעֲרָיוֹת יָלְפִינַן מִיבָמָה? אַדְּרַבָּה, יְבָמָה יָלְפִינַן מֵעֲרָיוֹת, דְּעִיקָּר הַעֲרָאָה בַּעֲרָיוֹת כְּתִיב!

את הראיה הזו דוחים: לא, אין הכוונה פה לביאת שוגג ומזיד וכיוצא באלה, אלא לסוגי הביאה. ומאי [ומה פירוש] "וכן" — על העראה, שגם היא פוסלת. ושואלים: העראה דמאן [של מי], אילימא [אם תאמר] של עריות, למימרא [האם לומר] שדיני העראה בעריות ילפינן [למדים אנו] מיבמה? — אדרבה (להיפך) יבמה ילפינן [למדים אנו] מעריות, שעיקר ענין העראה בעריות כתיב [נאמר] ולא בדיני יבמות!

אֶלָּא מַאי ״וְכֵן״ – אַשֶּׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ דַּעֲרָיוֹת – אַדְּרַבָּה, עִיקָּר ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ בַּעֲרָיוֹת כְּתִיב?

אלא, חוזרים מן הפירוש הקודם, מאי [מה פירוש] "וכן" — על ביאה שלא כדרכה של עריות. ודוחים: אדרבה, עיקר "משכבי אשה" שמשם לומדים על ביאה שלא כדרכה בעריות כתיב [נאמר] ולא ביבמה!

אֶלָּא מַאי ״וְכֵן״ אַשֶּׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ דְּחַיָּיבֵי לָאוִין.

אלא, מאי "וכן" בענין ביאה שלא כדרכה בחייבי לאוין, שבהם לא נתפרש הדבר בכתוב.

אָמַר רָבָא: אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה – בַּעֲלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם זוֹנָה. מִשּׁוּם זוֹנָה – אִין, מִשּׁוּם טוּמְאָה – לָא? אֵימָא: אַף מִשּׁוּם זוֹנָה.

אמר רבא: אשת כהן שנאנסה, אם יבוא עליה בעלה הכהן לאחר מכן — לוקה עליה משום זונה. ותוהים: משום זונה אין [כן], משום טומאה לא? שהרי היא אסורה לו גם משום טומאה כמו כל אשה שנאסרה לבעלה אחרי שנבעלה על ידי אחר, שנקראת בתורה טמאה! ומתקנים: אימא [אמור] לוקה אף משום זונה.

מְתִיב רַבִּי זֵירָא: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ – אֲסוּרָה, הָא נִתְפְּשָׂה – מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפְּשָׂה – אֲסוּרָה, וְאֵי זוֹ – זוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן,

מתיב [מקשה] על כך ר' זירא, נאמר בסוטה: "והיא לא נתפשה" (במדבר ה, יג), כלומר, זו שלא נתפסה (שלא נאנסה) — אסורה, הא [הרי] אם נתפשה (נאנסה) — מותרת. וכיון שכתוב "והיא" לשון דיוק וצמצום, הרי זה בא ללמד: ויש לך אחרת שאף על פי שנתפשה בכוח ונאנסה — אסורה. ואי זו — זו אשת כהן. ואם כן האיסור באשת כהן שנאנסה הוא

וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה – עֲשֵׂה!

לאו הבא מכלל עשה, וכלל הוא שאינו אלא עשה ולא איסור לאו. וכיון שאין בטומאה זו לאו — אין לוקים עליה!

אָמַר רַבָּה: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל זוֹנָה, כְּשֶׁפָּרַט לְךָ הַכָּתוּב גַּבֵּי אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ אֲסוּרָה, הָא נִתְפְּשָׂה – מוּתֶּרֶת, מִכְּלָל דְּאֵשֶׁת כֹּהֵן – כִּדְקַיְימָא קַיְימָא.

אמר רבא באופן אחר: הכל, כל הנשים הנשואות שנבעלו תחת בעליהן, היו בכלל זונה, שכל אשה שנבעלה (ברצון או באונס) בעילה שיש בה חיוב כרת — קרויה זונה, וכשפרט לך הכתוב גבי (אצל) אשת ישראל "והיא לא נתפשה" לומר שהיא אסורה, הא [הרי] אם כן נתפשה — מותרת. מכלל הדברים אתה למד כי אשת כהן שנאסרה, כיון שלא הותרה — כדקיימא קיימא [כמו שעמדה עמדה] ולא בטל ממנה איסור זונה.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבָּה: אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה – בַּעֲלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם טוּמְאָה. מִשּׁוּם טוּמְאָה – אִין, מִשּׁוּם זוֹנָה – לָא, אַלְמָא: בְּאוֹנֶס לָא קָרֵינָא בֵּיהּ זוֹנָה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רבה: אשת כהן שנאנסה — בעלה לוקה עליה משום טומאה. ושואלים: משום טומאה אין [כן] משום זונה לא? אלמא [מכאן] שבאונס לא קרינא ביה [אין קוראים אנו בכך] זונה.

מְתִיב רַבִּי זֵירָא: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ – אֲסוּרָה, הָא נִתְפְּשָׂה – מוּתֶּרֶת, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפְּשָׂה אֲסוּרָה, וְאֵיזוֹ זוֹ – אֵשֶׁת כֹּהֵן, וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה – עֲשֵׂה!

מתיב [מקשה] על כך ר' זירא ממה ששנינו "והיא לא נתפשה", כלומר, זו שלא נאנסה — אסורה, הא [הרי] זו שנתפשה — מותרת. ויש לך אחרת, שאף על פי שנתפשה אסורה, ואיזו — זו אשת כהן. ולאו הבא מכלל עשה — עשה, משמע שיש עליה איסור עשה בלבד, ולא איסור לאו שלוקים עליו!

אָמַר רָבָא: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל ״אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה״, כְּשֶׁפָּרַט לְךָ הַכָּתוּב גַּבֵּי אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ אֲסוּרָה״ הָא נִתְפְּשָׂה – מוּתֶּרֶת, מִכְּלָל דְּאֵשֶׁת כֹּהֵן כִּדְקַיְימָא קַיְימָא.

אמר רבא: הכל, כל הנשים הנשואות שנבעלו תחת בעליהן, היו בכלל "לא יוכל בעלה... לשוב לקחתה... אחרי אשר הטמאה" (דברים כד, ד), כשפרט לך הכתוב גבי (אצל) אשת ישראל "והיא לא נתפשה" אסורה, הא [הרי] אם נתפשה מותרת, מכלל הדברים אתה למד כי אשת כהן כדקיימא קיימא [כמו שעמדה עמדה] ונשארה באיסור טומאה, ויש על בעלה לאו של "לא ישוב לקחתה".

מתני׳ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מִן הָאֵירוּסִין – לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין.

אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, אפילו מן האירוסין בלבד, שעדיין לא באו עליהם, אם היו בנות כהנים — לא יאכלו בתרומה שקידושין כאלה מחללים את הנשים מקדושת כהונה, שהרי הן אסורות למקדשיהן. ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בארוסות, משום שאין העבירה נעשית אלא בביאה, וכל עוד שלא באו עליהן — לא נתחללו.

נִתְאַרְמְלוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, מִן הַנִּשּׂוּאִין – פְּסוּלוֹת, מִן הָאֵירוּסִין – כְּשֵׁרוֹת.

אם נשים אלה נתארמלו (נתאלמנו) או נתגרשו, אם היה זה מן הנשואין — פסולות לכהונה, ופסולות מלאכול בתרומה שהרי על ידי הביאה נעשו חללות. אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין — כשרות.

גמ׳ תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: קַל וָחוֹמֶר, וּמַה קִּדּוּשֵׁי רְשׁוּת – אֵין מַאֲכִילִין, קִדּוּשֵׁי עֲבֵירָה – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: קל וחומר הוא, ומה קדושי רשות כגון ישראל המקדש בת כהן — אין מאכילין בה, שכן היא נפסלת מלאכול בתרומת אביה על ידי קידושיה לשאינו כהן — קדושי עבירה שמקדשה כהן שהיא אסורה לו לא כל שכן שפוסלים אותה מלאכול תרומה?!

אָמְרוּ לוֹ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּקִידּוּשֵׁי רְשׁוּת – שֶׁכֵּן אֵין לוֹ לְהַאֲכִיל בְּמָקוֹם אַחֵר, תֹּאמַר בְּקִדּוּשֵׁי עֲבֵירָה – שֶׁכֵּן יֵשׁ לוֹ לְהַאֲכִיל בְּמָקוֹם אַחֵר.

אמרו לו: לא, אין מכאן ראיה. אם אמרת בקידושי רשות — שכן אין לו להאכיל במקום אחר, שהרי ישראל זה אינו יכול להאכיל את הכהנת בתרומה בכל מקרה, שהרי ישראל הוא, תאמר בקדושי עבירה, שכן יש לו לאותו כהן יכולת להאכיל במקום אחר, שאם לא היתה אשה זו אסורה לו — היה מאכיל אותה בתרומה. ולכן אפשר לומר שקידושי הכהן לבדם אינם פוסלים אותה לאכול בתרומה אפילו כשהיו בעבירה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: פְּצוּעַ דַּכָּא כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בַּת יִשְׂרָאֵל – בָּאנוּ לְמַחֲלוֹקֶת רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל שאסור לו לבוא עליה, שנאמר: "לא יבוא פצוע דכה... בקהל ה'" (שם כג, ב), באנו בענין זה למחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר ור' שמעון. וכיצד?

לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר מִשְׁתַּמֶּרֶת לְבִיאָה פְּסוּלָה דְּאוֹרַיְיתָא לָא אָכְלָה – הָא נַמִי לָא אָכְלָה, לְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמְרִי מִשְׁתַּמֶּרֶת לְבִיאָה פְּסוּלָה דְּאוֹרַיְיתָא אָכְלָה

לר' מאיר שאמר: משתמרת (ממתינה, מוכנה) לביאה פסולה דאורייתא [מן התורה], כלומר, אשה שנתקדשה לאדם שאם תיבעל לו תהא זו ביאה פסולה מן התורה לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה, אם כן הא נמי לא אכלה [זו גם כן אינה אוכלת] שהרי ביאתו של פצוע דכא פוסלת אותה. ולר' אלעזר ור' שמעון דאמרי [שאומרים] כי זו המשתמרת לביאה פסולה דאורייתא [מן התורה], אכלה [אוכלת] בתרומה כל זמן שלא נבעלה ונפסלה,