אָתְיָא ״בִּיאָה״ ״בִּיאָה״.

אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה, מהמלה "ביאה" "ביאה" האמורה גם בחייבי לאוין (כגון: "לא יבוא ממזר". דברים כג, ג), וכן זו האמורה בחייבי עשה ("דור שלישי יבוא להם" שם ט).

יְבָמָה לַשּׁוּק מְנָלַן? אִי לְמַאן דַּאֲמַר לָאו – לָאו, אִי לְמַאן דַּאֲמַר עֲשֵׂה – עֲשֵׂה.

ושואלים: יבמה שנבעלה בהעראה בלבד לאדם מן השוק לפני החליצה, מנלן [מניין לנו] שהיא עוברת בכך עבירה? ומשיבים: כאן אין צורך בלימוד מיוחד, שכן אי למאן דאמר לאו [אם לדעת מי שאומר שיש בכך איסור לא תעשה], אם כן הרי זה לאו כמו האחרים, ונלמד מהם, אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שיש בכך איסור עשה — אם כן זה עשה כמו אחרים.

אֶלָּא יְבָמָה לַיָּבָם מְנָלַן? אָתְיָא ״בִּיאָה״ ״בִּיאָה״.

אלא השאלה היא: יבמה ליבם מנלן [מניין לנו] שהיא נקנית לו בהעראה בלבד? ומשיבים: אתיא [בא נלמד] הדבר בגזירה שווה "ביאה" "ביאה", שכן נאמר ביבמה: "יבמה יבא עליה" (שם כה, ה), ונאמר גם באיסורי לאוים לשון ביאה.

אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ מְנָלַן? אָתְיָא ״קִיחָה״ ״קִיחָה״.

ומוסיפים לברר: אשה לבעלה מנלן [מניין לנו] שהיא נקנית לו בקידושי ביאה על ידי העראה בלבד? ומשיבים: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "קיחה" "קיחה", שנאמרה קיחה בנשיאת אשה: "כי יקח איש אשה ובעלה" (שם כד, א) ונאמרה קיחה באיסורי עריות (כגון: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה". ויקרא כ, יד), ולמדים שהעראה נחשבת כביאה בשני המקרים.

אֲמַר רָבָא: לָמָּה לִי דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״שִׁכְבַת זֶרַע״ בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה, ״שִׁכְבַת זֶרַע״ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, ״שִׁכְבַת זֶרַע״ בְּסוֹטָה.

אמר רבא: כיון שלמדנו שבדרך כלל העראה נחשבת כביאה גמורה, אם כן, למה לי דכתב רחמנא [שאמרה התורה] "שכבת זרע" בביאת שפחה חרופה ("ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש". שם יט, כ), וכן כתבה "שכבת זרע" באשת איש ("ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע". ויקרא יח, כ), וכן כתבה "שכבת זרע" בסוטה ("ושכב איש אותה שכבת זרע". במדבר ה, יג)?

דְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה – כְּדַאֲמָרַן. דְּאֵשֶׁת אִישׁ – פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵת.

ומסבירים: זה שנאמר בשפחה חרופה — כדאמרן [כפי שאמרנו], שבא הדבר ללמד שאין חייב על שפחה חרופה אלא אם כן בא עליה ביאה גמורה, הראויה לשכבת זרע. וביטוי זה שנאמר באשת איש, בא ללמד, שכל הבא על אשת איש חייב, פרט לזה המשמש מת, כלומר, למי שבא על אשה בלא קישוי אבר, שאינו יכול להוליד.

הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר מְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת פָּטוּר, אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר חַיָּיב – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵתָה. דְּסָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: [הוֹאִיל] לְאַחַר מִיתָה נַמִי אִיקְרֵי שְׁאֵרוֹ, אֵימָא לִיחַיֵּיב עֲלָהּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ – קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי המשמש מת בעריות פטור, שאין זו נחשבת ביאה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאף בזה חייב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא לשיטה זו בא הכתוב, ללמד: פרט למשמש מתה, שאם בועל אשה מתה אינו חייב. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] הואיל ולאחר מיתה נמי איקרי [גם כן היא קרויה] "שארו", לגבי בעלה, ואם כן אימא ליחייב עלה [אמור שיתחייב עליה] אחר הבא עליה משום ניאוף באשת איש, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שביאת מתה אינה קרויה ביאה, ואינו חייב עליה.

דְּסוֹטָה לָמָּה לִי? לְכִדְתַנְיָא: ״שִׁכְבַת זֶרַע״ פְּרָט לְדָבָר אַחֵר. מַאי דָּבָר אַחֵר? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אָמַר לֵיהּ רָבָא: ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ כְּתִיב!

והביטוי הזה ("שכבת זרע") שנאמר בסוטה למה לי? לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר: "ושכב איש אותה שכבת זרע" (שם), הרי זה פרט לדבר אחר. ושואלים: מאי [מה] פירוש "דבר אחר"? למה הכוונה בביטוי מרמז זה? אמר רב ששת: פרט למקרה שקינא לה בעלה והזהירה שלא תיבעל לאחר ביאה שלא כדרכה. אמר ליה [לו] רבא: הלא "משכבי אשה" כתיב [נאמר] בסוטה, ומכאן למדים שיש איסור בכל סוגי משכבות באשה!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ דֶּרֶךְ אֵבָרִים. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: פְּרִיצוּתָא אֲסַר רַחֲמָנָא?

אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה שלא תיסתר עם אחר — והזהיר אותה לא על בעילה אלא על מגע האבר דרך אברים אחרים, ואת זה ממעט הכתוב, שאין אשה נאסרת בכך. אמר ליה [לו] אביי: וכי פריצותא אסר רחמנא [פריצות אסרה התורה]? שאכן דבר זה הוא בגדר פריצות, אבל איננו נכלל במונח "ביאה"!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ בִּנְשִׁיקָה. הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר הַעֲרָאָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה, אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר זוֹ נְשִׁיקָה – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה שלא תיסתר עם איש שאינו בא עליה ביאה גמורה אלא בנשיקה, כלומר, שמשיק את איברו באיברה בנשיקה (בהשקה) — במגע בלבד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] העראה זו הכנסת עטרה של איבר הזכר לתוך איבר הנקיבה. ולכן מגע ("נשיקה") בלבד אינו קרוי ביאה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] העראה זו נשיקה, ועצם המגע בלבד נקרא העראה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], איך אפשר למעט נשיקה?

אֶלָּא, לְעוֹלָם לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ דֶּרֶךְ אֵבָרִים, וְאִיצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: בִּקְפֵידָא דְּבַעַל תָּלָה רַחֲמָנָא, וְהָא קָא קָפֵיד, קָא מַשְׁמַע לָן.

אלא, לעולם יש לחזור לפירוש ראשון, ו"דבר אחר" פירושו פרט לשקינא לה ממגע אבר אדם זר דרך אברים אחרים, ואיצטריך [והוצרך] הדבר להיאמר שאין זה קינוי, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי בקפידא [במידת ההקפדה] של הבעל תלה רחמנא [תלתה התורה] את הקינוי, שהרי הדבר תלוי ברצונו לקנא, והא קא קפיד [והרי הוא מקפיד] גם על מגע כזה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין היא נאסרת אלא בביאה ממש.

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַעֲרָאָה זוֹ נְשִׁיקָה, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמַּנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ עַל פִּיו – אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִדְחוֹק הַבָּשָׂר.

בעניין ההגדרה המדוייקת מהי העראה, אמר שמואל: העראה זו נשיקה. כלומר, מגע של איבר הזכר והנקיבה זה בזה, ומדוע אנחנו אומרים שהמגע הזה נחשב כביאה — משל לאדם שמניח אצבעו על פיו, אי אפשר שלא ידחוק הבשר משהו. ולכן גם מגע האבר, אי אפשר שלא ייכנס בפנים משהו ולכן אף זה קרוי ביאה.

כִּי אֲתָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּמַר בִּיאָה בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה – זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה. מְתִיב רַב שֵׁשֶׁת: ״שִׁכְבַת זֶרַע״ אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל בִּיאַת הַמֵּירוּק. מַאי לָאו – מֵירוּק גִּיד? לָא, מֵירוּק עֲטָרָה.

כי אתא [כאשר בא] רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: גמר ביאה האמור בשפחה חרופה — זו הכנסת עטרה ולא יותר מזה. מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו: כיון שנאמר בשפחה חרופה "שכבת זרע", משמע שאינו חייב בה אלא על ביאת המירוק, כלומר, ביאה גמורה. מאי לאו [האם לא] הכוונה — מירוק גיד (כל האיבר)?! ודוחים: לא, אפשר לומר זה שמירוק הכוונה לגמר הכנסת עטרה בלבד.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַעֲרָאָה – זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה. אָמְרוּ לֵיהּ: וְהָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה לָא אֲמַר הָכִי? אֲמַר לְהוּ: אוֹ אִיהוּ שַׁקְרַאי אוֹ אֲנָא שָׁקְרִי.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן אחרת: העראה — זו הכנסת עטרה. אמרו ליה [לו]: והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי [כך], שהרי הוא מסר בשם ר' יוחנן שהכנסת עטרה היא ביאה גמורה! אמר להו [להם]: או איהו שקראי [הוא שיקר] או אנא שקרי [אני משקר], כלומר, ברור שיש כאן סתירה ואחד מאיתנו לא מסר את הדברים כראוי.

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַעֲרָאָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה. אַדְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה – וַדַּאי פָּלֵיג, אַדִּשְׁמוּאֵל מִי לֵימָא פָּלֵיג?!

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: העראה זו הכנסת עטרה. ומעירים: על רבה בר בר חנה ודאי פליג [הוא חולק], שהרי רבה בר בר חנה אמר שהכנסת עטרה היא גמר ביאה, והשאלה היא: על שמואל שאומר שהעראה זו נשיקה מי לימא פליג [האם לומר שחולק הוא]?

לָא, מִנְּשִׁיקָה וְעַד הַכְנָסַת עֲטָרָה – הַעֲרָאָה קָרֵי לָהּ.

ודוחים: לא, אפשר לומר שאין הם חולקים, אלא מנשיקה ועד הכנסת עטרה — העראה קרי [קורא] לה רבין בשם ר' יוחנן וביותר מזה קרוי ביאה.

כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַעֲרָאָה – זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה, גְּמַר בִּיאָה – גְּמַר בִּיאָה מַמָּשׁ.

כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: העראה — זו הכנסת עטרה, גמר ביאה זה גמר ביאה ממש.