וּלְאִשָּׁה בְּעָלְמָא – אֵין גֵּט, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ. בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: לִיבִמְתּוֹ מַהוּ? כֵּיוָן דַּאֲגִידָא בֵּיהּ – כַּאֲרוּסָתוֹ דָּמְיָא, אוֹ דִּלְמָא: כֵּיוָן דְּלָא עֲבַד בָּהּ מַאֲמָר – לָא? תֵּיקוּ.

ואם כתב ונתן גט לאשה בעלמא [סתם] שאינה קשורה בו כלל, גם אם אחר כך נשא אותה לאשה — אין זה גט. ומדוע — מפני שאין בידו לגרשה בשעה שנכתב הגט, ולכן אין בו ממש. עד כאן דברים ידועים, ועל פיהם בעי [שאל] רמי בר חמא: אם כתב גט ליבמתו ולא נתן לה, ואחר כך כשכנסה נתנו לה, מהו? האם גט הוא או לא? וצדדי השאלה: כיון דאגידא ביה [שהיא קשורה בו] הרי כארוסתו דמיא [היא נחשבת], או דלמא [שמא] כיון שלא עבד [עשה] בה עדיין מאמר לא נחשבת אף כארוסה, ואין הגט מועיל? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בָּעֵי רַב חֲנַנְיָה: כָּתַב גֵּט לְזִיקָּתוֹ וְלֹא לְמַאֲמָרוֹ, לְמַאֲמָרוֹ וְלֹא לְזִיקָּתוֹ, מַהוּ? מַאֲמָר עִילָּוֵי זִיקָּה קָא רָמֵי, וַהֲוָה לֵיהּ כִּמְגָרֵשׁ חֲצִי אִשָּׁה, וְהַמְגָרֵשׁ חֲצִי אִשָּׁה לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם, אוֹ דִּלְמָא: הַאי לְחוּדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוּדֵיהּ קָאֵי?

בעי [שאל] רב חנניה: כתב גט ופירש שהוא מנתק בו את זיקתו ליבמתו, ואולם לא את הקשר שביניהם כתוצאה ממאמרו שעשה בה, וכן אם כתב גט למאמרו ופירש שהוא לא לזיקתו, מהו דינו? האם המאמר עילוי [על] הזיקה קא רמי [הוא מוטל, נסמך], והם נחשבים כקשר אחד מתמשך, וממילא הוה ליה [הרי הוא] כמגרש חצי אשה, והמגרש חצי אשה לא עשה ולא כלום, או דלמא [שמא] האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה לעצמו עומד וזה לעצמו עומד] ויכול לבטל בגט את הזיקה או את המאמר לבדם.

וְתִפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: נָתַן גֵּט לְמַאֲמָרוֹ – הוּתְּרָה צָרָתָהּ! לְרָבָא – פְּשִׁיטָא לֵיהּ, לְרַב חֲנַנְיָה – מִיבָּעֲיָא לֵיהּ, מַאי? תֵּיקוּ.

ושואלים: ותפשוט ליה [ותפתור לו] את הבעיה הזו מדברי רבא, שאמר רבא: נתן גט למאמרו — הותרה צרתה, שהמאמר שעשה בה בוטל, ונשאר קשר הזיקה במקומו, ולכן צרתה של יבמה זו מותרת עדיין לייבום, משמע שהמאמר והזיקה אינם קשורים זה בזה! ומשיבים: לרבא פשיטא ליה [היה פשוט לו], ואולם לרב חנניה מיבעיא ליה [היה מסופק לו], ואם כן מאי [מה הוא הדין] בענין זה? וכיון שאין לו הוכחה אחרת ואת דברי רבא שהוא אמורא כמותו אינו מקבל כהוכחה — אין איפוא פתרון לבעיה, ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

״חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם.

שנינו במשנה: חלץ ועשה מאמר — אין אחר חליצה כלום, ולמאמר זה אין תוקף כלל. אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' עקיבא, שאמר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, וכיון שחלץ לאשה — הרי היא עליו באיסור של "לא יבנה", ולכן אין קידושין תופסים בה. אבל חכמים אומרים: יש אחר חליצה כלום. כי אמנם החלוצה אסורה עליו בלאו, אבל אם מקדש אותה, הקידושין תופסים בה כבשאר חייבי לאוין.

וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לָהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא? וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: נָתַן גֵּט וְעָשָׂה מַאֲמָר – צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה, וְאִי רַבִּי עֲקִיבָא – כֵּיוָן דִּיהַב לָהּ גֵּט מִי מְהַנֵּי בָּהּ מַאֲמָר?

ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [והאם יכול אתה להעמיד, להסביר, אותה את משנתנו] כדעת ר' עקיבא, והא קתני רישא [והרי שנה בראשה של המשנה]: נתן גט ועשה מאמר — צריכה גט וחליצה. ואי [ואם] דעת ר' עקיבא היא, כיון דיהב [שנתן] לה גט, מי מהני [האם מועיל] בה מאמר?

וְהָתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְנוֹתֵן גֵּט לִיבִמְתּוֹ שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו עוֹלָמִית – שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ״ אַחַר שִׁילּוּחַ.

והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית ואינו יכול לשאתה שוב לאשה — שנאמר: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה" (דברים כד, ד), והוא מפרש את המילים המיותרות "אשר שלחה" שהכוונה בהם אחר שילוח, שפעמים אפילו אשה שלא נישאה לאחר, אם נתן לה הראשון גט איננו יכול לשאת אותה שוב, ודבר זה הוא ביבמה, שכיון שנתן לה גט נאסרה עליו עולמית.

אֲמַר רַב אַשִׁי: גֵּט יְבָמִין מִדְּרַבָּנַן. וּקְרָא – אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

אמר רב אשי: מכאן אין הוכחה, כי גט יבמין מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, וקרא [והכתוב] שהבאנו הוא רק אסמכתא בעלמא [סמך, רמז, בלבד].

תַּנְיָא נַמִי הָכִי, אָמַר רַבִּי: אֵין הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה חֲלוּצָה כְּעֶרְוָה. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרֵים: יֵשׁ אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם. וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁקִּדְּשָׁהּ לְשׁוּם אִישׁוּת, אֲבָל קִדְּשָׁהּ לְשׁוּם יַבְמוּת – אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם.

ומעירים לעצם ההלכה שבענין קידושין אחר חליצה: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אמר רבי: אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר' עקיבא, שהיה עושה חלוצה כערוה. אבל חכמים אומרים: יש אחר חליצה כלום. ואני אומר לחלק: אימתי יתפסו בה קידושין אחר חליצה — בזמן שקדשה לשום (לשם) אישות בקידושין גמורים כדרך שמקדש אשה סתם ולא במאמר יבמין, אבל קדשה אחר חליצה ופירש שהוא מקדשה לשום יבמות — אין אחר חליצה כלום. שהרי אחר חליצה שוב אין ביניהם זיקת ייבום.

תַּנְיָא אִידָךְ: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ. רַבִּי אוֹמֵר: אִם קִדְּשָׁהּ לְשׁוּם אִישׁוּת – צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט, לְשׁוּם יַבְמוּת – אֵין צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁהּ לְשׁוּם אִישׁוּת, בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁהּ לְשׁוּם יַבְמוּת – צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, רבי אומר: אם קדשה לשום אישות — צריכה הימנו גט, ואם קידשה לשום יבמות — אין צריכה הימנו גט. וחכמים אומרים: בין שקדשה לשום אישות בין שקדשה לשום יבמות — צריכה הימנו גט, שהרי הקידושין תופסים בה.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי – עֲשָׂאוּהָ כְּעוֹדֵר בְּנִכְסֵי הַגֵּר וּכְסָבוּר שֶׁלּוֹ הֵן דְּלָא קָנֵי.

אמר רב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי, שהמקדש את חלוצתו לשם ייבום לא תפסו בה קידושין, ואם מקדשה סתם, קידושין תופסים בה — כי עשאוה כמו אדם שעודר בנכסי הגר שמת בלי יורשים, ונכסיו הם עכשיו הפקר, וכל המחזיק בהם זוכה בהם. ואם עודר בנכסי הגר על מנת לזכות בנכסים אלו — קנה, אבל אם היה עודר בנכסי הגר וכסבור בטעות כי האדמות שבהן הוא עודר שלו הן, כיון שלא היתה לו כוונת קנין, אף שעשה מעשה קנין — דלא קני [שאינו קונה]. אף כאן, כיון שהוא התכוון לייבום, וזיקת הייבום אינה קיימת עוד — כל המעשה בטל.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם – לָא קָא מְכַוֵּין לְמִיקְנֵי, הָכָא – קָא מְכַוֵּין לְמִיקְנֵי. הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְעוֹדֵר בְּנִכְסֵי גֵּר זֶה, וּכְסָבוּר שֶׁל גֵּר אַחֵר הוּא, דְּקָנֵי.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה] הדוגמא שהבאת לענייננו? התם לא קא מכוין למיקני [שם, בעודר וסבור שזה שלו, איננו מתכוון לקנות] נכסים בזמן שעודר, אבל הכא קא מכוין למיקני [מתכוון לקנות] את האשה! הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא לעודר בנכסי גר זה שמת, וכסבור של גר אחר הוא, דקני [שקונה], אף שלא ידע בדיוק מה הוא קונה. ואף כאן יחול קנין הקידושין למרות טעותו.

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאָמַר לָהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמַאֲמַר יְבָמִין״. רַבִּי סָבַר: מַאֲמָר עִילָּוֵי זִיקָּה קָא רָמֵי, וַאֲתַאי חֲלִיצָה אַפְקַעֲתָהּ לְזִיקָּה. וְרַבָּנַן סָבְרִי: הַאי לְחוּדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוּדֵיהּ קָאֵי. מֵעִיקָּרָא, אִילּוּ אֲמַר לָהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמַאֲמַר יְבָמִין״ מִי לָא מְהַנֵּי? הָשְׁתָּא נַמִי מְהַנֵּי.

אלא אמר אביי: אי אפשר לפרש את מחלוקת רבי וחכמים, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון שאמר לה לחלוצה: התקדשי לי במאמר יבמין. רבי סבר: מאמר עילוי [על] זיקה קא רמי [מוטל, נסמך] ואין מקום למאמר אלא במקום שיש זיקה, ומכוח הזיקה, וממילא אתאי [באה] החליצה אפקעתה [והפקיעה] את הזיקה, ולכן אין מאמר יבמין קונה עוד בה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה לבדו עומד וזה לבדו עומד], שאף שבטלה הזיקה, מכל מקום הנוסח "מאמר יבמין" קונה. וראיה לדבר: מעיקרא [מתחילה, לפני החליצה] אילו אמר לה "התקדשי לי במאמר יבמין" — מי [האם] לא מהני [היה מועיל] בתורת קידושין, למרות שאין למאמר קשר לזיקה — השתא נמי מהני [עכשיו גם כן מועיל] למרות שהיא חלוצתו.

רָבָא אֲמַר: אִי דְּאָמַר לָהּ ״בְּמַאֲמַר יְבָמִין״ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּמְהַנְּיָא, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאָמַר לָהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזִיקַּת יְבָמִין״. רַבִּי סָבַר:

רבא אמר: אי [אם] שאמר לה "התקדשי לי במאמר יבמין" — כולי עלמא לא פליגי דמהניא [הכל אינם חלוקים שמועיל] והקנין תופס בה. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — כגון שאמר לה "התקדשי לי בזיקת יבמין". וזה ביאור המחלוקת: רבי סבר